בקשת רשות ערעור על קביעת נכות נפשית בפעולות איבה

השופט אילן סופר לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת תמר עציון פלץ; על"ח 15354-12-20) אשר דחה ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (מס הכנסה) מיום 31.8.2020 (להלן – הועדה).

בחודש דצמבר 2018 המבקש הגיש לועדה מדרג ראשון (מס הכנסה) בקשה לקביעת אחוזי נכות לצורך פטור ממס ובה ביקש כי הועדה תיבדוק את הפגימות בתחומים הבאים: "פנימאי, אורולוג, כרורג, עור, א.א.ג, נפשי ואורתופד". החלטת הועדה מדרג ראשון לא כללה נכות בגין מספר ליקויים שנכללו בהחלטת וועדת נכות כללית.

לענין זה ולעניין פסקת משנה (א1) – (א)   נקבע אחוז נכותו של נכה על פי אחד החוקים שלהלן תחול הקביעה האמורה: (1)   חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב]; (2)   חוק נכי המילחמה בנאצים, תשי"ד-1954; (3)   חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957; (4)   חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970; (5)   (בוטל); (6)   פרקים ה, ט, י"ג או י"ג1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995; (7)   חוק לפצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994; שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי להוסיף על החוקים האמורים; (ב)   לא נקבע אחוז נכותו של נכה כאמור ייקבע על פי תקנות שיתקין שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת.

בית דין זה קיבל את טענות הנישום וקבע כי היה על הועדה לאמץ את דרגת הנכות הנפשית שנקבעה לנישום, ולבדוק אותו רק ביחס לנכויות האחרות.

...

גם אם ניתן לטעון כי לשון החוק, והלכת פלוני, ניתנות לשני פירושים סבירים, המסקנה היוצאת מכך אינה כי הוועדה פעלה בניגוד להלכה אלא כי הוועדה פעלה במעין "חלל משפטי ריק". הוועדה, שהינה גוף מעין שיפוטי, בחרה בפרשנות המשפטית שנראתה לה סבירה יותר ובכך פעלה בגדרי סמכותה.

אין בידי לקבל טענה זו. בעניין איקאפוד עמד בית המשפט העליון על ההבחנה בין שלושה סוגי מצבים, החלת הלכה רטרוספקטיבית, אקטיבית ופרוספקטיבית וכך נוסחה ההבחנה: "תחולה רטרוספקטיבית משמעה, כי הנורמה החדשה משנה לגבי העתיד את המעמד המשפטי, התכונות המשפטיות או התוצאות המשפטיות של מצבים שנסתיימו, או של פעולות וארועים שנעשו או התרחשו לפני מועד כניסתה לתוקף של הנורמה החדשה (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 777 (1992) (להלן: ענין ארביב)). תחולה אקטיבית של נורמה חדשה משמעה שהיא מוחלת באופן מיידי על מצב קיים השורר בעת נתינתה, ונועדה לשנות, והלכה למעשה משנה, אפקט משפטי של מצב קיים (שם, בעמ' 782). תיתכן חפיפה מסוימת בין תחולה אקטיבית לתחולה רטרוספקטיבית, שכן גם בתחולה אקטיבית מוחלת הנורמה החדשה על מצבים שנוצרו או התרחשו קודם לנתינתה. תחולת החוק תהא פרוספקטיבית אם הוא יוחל על פעולות שתיעשנה בעתיד, ועל מצבים שיתקיימו רק בעתיד (ענין ארביב, בעמ' 777 778; אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב – פרשנות החקיקה 622 624 (1993) (להלן: פרשנות במשפט); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 426 427, 427 ה"ש 161 (2003))" (דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (14.07.2011)(להלן – עניין איקאפוד).

סוף דבר – הבקשה נדחית.

סגן הנשיאה אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי באר שבע (השופט יעקב אזולאי; ב"ל 64126-04-21) שבו היתקבל בחלקו ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל - 1970 (להלן – הועדה ו- החוק, לפי העניין) מיום 19.2.2022.

הדרג הראשון קבע למבקש נכות זמנית בשיעור 28% בגין נכות נפשית ונכות נוירולוגית, לתקופה שמיום 19.3.2012 ועד ליום 31.8.2013, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 20% מיום 1.9.2013 ועד ליום 31.7.2015.

לפיכך, בית הדין האיזורי קיבל את ערעור המבקש ביחס לתחום הנורולוגי ולתחום הנפשי והורה כך: "עניינו של המשיב יושב לועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) בהרכבה מיום 10.2.2021 על מנת שתפעל כדלקמן:

ביחס לתחום א.א.ג - בהתכנסותה מיום 20.11.2017 קבעה הועדה בהרכבה החדש כי "אינה מוצאת נכות בתחום א.א.ג ודוחה את ערר התובע ומשאירה את החלטת דרג א", לפיה - "אין קשר סיבתי לתאונה ואין נכות א.א.ג הנובעת מהתאונה". ערעור המבקש, כמו גם בקשת רשות העירעור שהגיש המבקש כנגד החלטה זו של הועדה נדחו.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק, בתיק בית הדין האזורי ובטיעוני המבקש שבפני, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המוסד.

לכן, גם מטעם זה בדין לא נבדק המבקש על ידי הוועדה בתחום זה. ביחס לתחום הנוירולוגי - אין בידי לקבל את טענות המבקש בדבר חובת הוועדה להתייחס לחוזר המוסד.

סוף דבר - הבקשה נדחית.

סגן הנשיאה אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופט **** גולדברג; ב"ל 27605-07-22) בו נדחה עירעורו של המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) (להלן - הועדה) שקבעה כי אין קשר סיבתי בין פגיעת האיבה מיום 19.8.03 לבין מצבו הנפשי של המבקש.

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות העירעור שבפני ובכלל תיק בית הדין האיזורי, נחה דעתי כי דין בקשת רשות העירעור להדחות אף מבלי להידרש לתשובת המוסד, זאת מן הטעמים המפורטים להלן: תחילה אזכיר כי סעיף 5 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל – 1970, קובע את ההסדרים לפיהם תיקבע דרגת נכות.

...

סגן הנשיאה אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופט **** גולדברג; ב"ל 27605-07-22) בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) (להלן - הוועדה) שקבעה כי אין קשר סיבתי בין פגיעת האיבה מיום 19.8.03 לבין מצבו הנפשי של המבקש.

ביום 25.3.21 ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין שקבע כך: "בהמלצת ביה"ד הגענו להסכמה לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) בהרכבה מיום 10/11/2020 על מנת שתשקול בשנית את טענות המערער בעניין הנפשי ואת הקשר הסיבתי למעורבותו בפיגוע מיום 19/08/2003. בהחלטתה תתייחס הוועדה גם לרשומה רפואית מיום 15/07/2019 (קופ"ח כללית מרפאת ילדים) וכן למכתב ממרכז רפואי הדסה מיום 24/12/2019 ולמסמך הרפואי של ד"ר ויסבלאך מיום 28/05/2020. החלטת הוועדה תהא מפורטת ומנומקת. המערער (הקטין) ובאת כוחו יוזמנו לטעון בוועדה." הוועדה התכנסה ביום 13.7.21, וקבעה מסקנותיה כדלקמן: "הוועדה התכנסה מתוקף פס"ד על מנת לדון בשנית האם יש קשר בין תלונות התובע לאירוע ב2003 תוך כדי התיחסות למסמכים מהדסה מ- 24.12.19 ורישום רפואי קופ"ח מ- 15.7.19 התובע היה בן חודש וחצי בעת האירוע וכפי שצויין בפרוטוקול קודם בגיל זה אין עדיין לילדים זיכרון ביאוגרפי הוא לא יכול לזכור את האירוע ולא יכול לחוות חוויות טראומטיות בהמשך. ממכתב של פסיכולוגים מהדסה 24.12.19 עולה שהם נפגשו עם התובע פעם אחת ופעם אחת עם אימו. לא תוארה בדיקה קלינית עם סימנים אובייקטיביים כלשהם מציינים שהוא סובל מחרדה מאירועים טראומטיים רבים שהיו גם במשפחה כולל אלימות של האב וגירושים של הוריו. לא ברור מאיפה הגיעו למסקנה שסובל מסימנים טראומטיים בעקבות האירוע הנדון. במסמך שני מקופ"ח כללית 15.7.19 כתוב שבהיותו בן 16 ביקר במרפאת קופ"ח סובל מחרדות כאשר יודע שמשפחה היתה בפיגוע קשה לפני 15 שנה מאבחנים אותו, כסובל ממחלה דפרסיבית, גם במסמך זה אין תיאור סימנים קליניים אוביקטיבים שיכולים להצביע על PTSD בעקבות האירוע הנדון. יש לציין שאמא ואחות היו גם בפיגוע נוסף בבדיקה קלינית היום לא מצאה הוועדה סימנים קליניים אובייקטיביים שאופייניים לPTSD אכן יש ירידה קלה באפקט ותלונות של התובע על מצב רוח ירוד ופחדים שיכול להיות פיגוע, לאור האמור לעיל הוועדה קובעת שאין קשר סיבתי בין האירוע הנדון ובין תלונות התובע למצב רוח ירוד שלו יכולות להיות סיבות מרובות ושונות שלא בתפקיד הוועדה לדון ולקבוע אותם, אין ספק שאירועים של אלימות האב, גירושים של הורים אכן יכולים להשפיע על מצב נפשי של התובע אך עדיין אין למצוא קשר בין תלונותיו לאירוע הנדון." על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי (ב"ל 11634-09-21).

בקשת רשות הערעור בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הוועדה לא התייחסה כראוי למסמכים מבית החולים הדסה וכן למסמכים מהטיפול הפסיכיאטרי שקיבל שם המבקש; שגה בית הדין האזורי כשקבע שהמבקש לא פירט מהי הטראומה שהתרחשה בשנת 2012; הוועדה התייחסה למסמך שכתב ד"ר **** גרוס, איתו לא המשיך המבקש את הטיפול משום שהקשר ביניהם "לא היה מוצלח". בנוסף, אין התייחסות לכך שד"ר גרוס קבע שהטארומה היא "בעקבות הנ"ל" כלומר, בעקבות הפיגוע; הפניה לד"ר ויסבלך היתה רק למטרת קבלת הפניה - היא לא נתנה טיפול פסיכולוגי למבקש; בית הדין התעלם מהטענה המרכזית של המבקש לפיה לא הזיכרון מהפיגוע הוא שגורם למצב הנפשי, אלא עצם קיומו של האירוע והעובדה שהמבקש נפגע ממנו; הוועדה נעולה בדעתה, ולאם המבקש היכרות אישית עם הפוסקת בוועדה; לאור כל האמור, יש להחליף את הרכב הוועדה.

דין טענות אלו להידחות.

מכאן, שדין טענה זו להידחות.

] סוף דבר - דין בקשת רשות הערעור להידחות.

לטענת המבקש, יליד שנת 1994, המיוצג ע"י הלישכה לסיוע משפטי, מתחילת המילחמה חלה החמרה במצבו הבריאותי והנפשי בהיותו נפגע פעולת איבה הסובל מפוסט טראומה שהיה עד ללינץ שבוצע באחיו בארועי שומר חומות במאי 2021, דבר שהתבטא באכילה רגשית ועלייה במשקל בנוסף לחרדות קשות מאוד.

מהמסמכים שצורפו התברר כי ביום 17.10.23 היתקיים דיון בוועת הערר שהעלתה את דרגת הנכות ל-15% אך יודגש כי מדובר בנכות של נפגעי איבה שעל פי חוק הביטוח הלאומי אינה נקבעת יחד עם דרגת אי הכושר, ולכן קצבה זו אינה נפגעת גם אם נכה עובד בדומה לנכות מעבודה וכפי שנטען בבית משפט קמא, דרגת נכות מתחת ל-20% בנכות של נפגעי פעולות איבה אינה מקנה קצבה חודשית קבועה והמבקש היה זכאי למענק חד פעמי שהועבר אליו זה מכבר.

דיון בהתאם לתקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 המועד להגשת ערעור על פסק דין או החלטה אחרת הוא 60 ימים מיום שהומצא, ועל כן המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה ביום 23.11.23 ונצפתה ע"י ב"כ המבקש, ביום 24.11.23, חלף ביום 29.1.24- זאת בשים לב לסעיף 4 לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חרום מיוחד) התשנ"א - 1991, ולכך שמצב החרום הסתיים ביום 30.11.23.

...

בנוסף, בבקשה לא נומקו סיכויי הערעור כדבעי, אך מעיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטה המנומקת והמבוססת של בית משפט קמא, אני סבורה, בזהירות המתבקשת בשלב זה של ההליך, כי לא ניתן לקבוע שסיכויי הערעור טובים.

על כן, משלא הוכח טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור, וכי סיכויי הערעור טובים, אין מקום להיעתר לבקשה.

אני דוחה את הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

בקשת רשות ערעור על החלטת בא כוח הממונה לדחות בקשה של המערער להפחתה של התשלום החודשי מסך של 650 ₪ לסך של 150 ₪, בגדריו של ההליך העקרי (חדל"פ 45816-01-21).

המערער טען, בעקרי הדברים, כי במסגרת הצוו לפתיחת הליכים, שניתן ביום 5.7.2021, נקבע תשלום חודשי בסך של 150 ₪ שהועמד על סך של 650 ₪ החל מיום 10.11.2021; המערער, תושב שדרות, עבר חוויה קשה בארועי אוקטובר 2023 בעת שמחבלים הגיעו לבניין שבו הוא מתגורר והרגו את שכנו, ומאז חייו אינם חיים והוא נקלע למצוקה נפשית; הכנסתו של המערער צנועה והוא מטפל באמו, בגיל 73 שנים, שמצבה הרפואי אינו שפיר; המערער פוטר מעבודתו לפני כשנה והוא עובד כמטפל סיעודי בקשישים ובמסגרת עבודה זו סועד את אמו; בשל המילחמה הקף העבודה הצטמצם מאוד; המערער יליד 1976 (בגיל 48 שנים), ללא ילדים; בנסיבות העניין מבוקש להעמיד את התשלום החודשי על סך של 150 ₪; המערער משלם סך של 150 ₪ כל חודש והגיש דו"חות תקופתיים; המערער תיקן מחדלים שנוצרו בשל החגים והמלחמה; המערער נידרש לרכב לצורך עבודתו ועל מנת שיוכל להסיע את אמו לבית חולים.

המערער ביקש להורות על הפחתת התשלום החודשי מ-650 ₪ ל-150 ₪ באופן רטרואקטיבי החל מיום 10.11.2021, המועד שבו הועמד התשלום החודשי על הסכום הנ"ל. יש לשים לב שהועדה העריכה את נכותו של המערער, כנפגע פעולות איבה, בשיעור 50% במישור הרפואי (צוין לגבי "הנכות הרפואית"), בתחום הנפשי, החל מיום 1.12.2023, וזאת באופן זמני עד ליום 31.1.2025, כאשר הועדה לא ציינה לגבי גריעה במישור התיפקודי.

...

יוצא אפוא שניתן לייחס לתא המשפחתי (המערער ואמו) הכנסה חודשית בסך של 11,422 ₪ (5,322 ₪, 3,900 ₪ ו-2,200 ₪), בשנת 2022, ובסך של 11,630 ₪, (5,730 ₪, 3,900 ₪ ו-2,000 ₪) בשנת 2023.

בהינתן הקביעה לפיה יש להעמיד את הכנסות התא המשפחתי על סך של 11,422 ₪ בשנת 2022 ועל סך של 11,630 ₪ בשנת 2023, ובשים לב להוצאה החודשית הממוצעת בתקופה הרלבנטית סבורני שהיה באפשרותו של המערער לעמוד בתשלום החודשי שהוטל עליו בסך של 650 ₪ מנובמבר 2021 ועד לאוקטובר 2023 (כולל), ומשכך הערעור בעניין זה נדחה.

בשים לב לתוצאה ומכיוון שראיתי לנכון לדחות את הערעור לגבי מרבית התקופה הרלבנטית ולהיעתר לערעור באופן חלקי לחלק מסוים מהתקופה לא עשיתי צו להוצאות על מי מהצדדים.