סגן הנשיאה אילן איטח
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופט עמי רוטמן; ב"ל 63010-07-23), שבו נדחה ערעור המבקשת על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן - הועדה) מיום 21.6.23, אשר היתכנסה בעקבות פסק דין מחזיר.
ביום 20.3.23 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (להלן - פסק הדין המחזיר) כדלקמן:
"...עניינה של המערערת יוחזר לועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) באותו הרכב. הועדה תשקול עמדתה בשאלה האם ניתן לקבוע למערערת דרגת נכות זמנית ולכל הפחות בגין מצב זמני וחולף בשל הסחרחורת בה לקתה לטענתה לאחר התאונה. כמו כן תתבקש הועדה לשקול מחדש את החלטתה בשאלה מדוע אין קשר סיבתי בין הסחרחורת בה לוקה המערערת לטענתה ובין התאונה מיום 25.9.18. אחר זאת ככל שתיקבע למערערת דרגת נכות יציבה גם בגין הסחרחורת תשוב הועדה ותשקול החלטתה לענין הפעלת תקנה 15. הועדה תנמק החלטתה כך שגם אין מי שמקצועו בתחום הרפואה יוכל לרדת לסוף דעתה. המערער וב"כ יוזמנו לועדה ויורשו לטעון טענותיהם בפניה."
הועדה היתכנסה בעקבות פסק הדין המחזיר ביום 21.6.23.
...
בית הדין האזורי כלל לא התייחס לטענה זו.
בנסיבות אלה בית הדין מתבקש להורות על החזרת הדיון לוועדה בהרכב אחר אשר תדון בשאלת הקשר הסיבתי שבין הסחרחורת לתאונה, תוך חיוב המוסד בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד.
הכרעה
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובכלל החומר שבתיק, על גלגוליו השונים ושקלתי את טענות המבקשת, נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות גם ללא תגובת המוסד.
לאור כל האמור, ואף אם ניתן היה לטייב את החלטת הוועדה, מהחלטת הוועדה ניתן להבין בברור כי פער הזמנים שבין התלונות הוא שעומד ביסוד החלטתה על העדר הקשר הסיבתי.
הוועדה פעלה כמצוות פסק הדין המחזיר ושקלה שוב את קביעתה אודות הקשר הסיבתי, ועל כן לא מצאתי כל הצדקה משפטית להתערב בה.
סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.