בקשת רשות ערעור על קביעת בית המשפט המחוזי בעניין הגשת תצהירי עדות ראשית

בבית המשפט העליון בע"ם 9203/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: רחל שוימר נ ג ד המשיבים: 1. הלל מצליח 2. יצחק בן חמו 3. סימונה פרץ 4. יעקב בן חמו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.10.2023 בעמ"ש 11592-09-23 שניתנה על-ידי כבוד השופט נ' שילה; בקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשת: עו"ד עודד הוכהאוזר ][]החלטה

ככל שניתן להבין מכתב הגנתה (כמו גם מתצהיר עדות ראשית מטעמה, שהוגש בשלב מאוחר יותר), טענתה של המבקשת הייתה (ועודנה) כי מכירת הדירה מנוגדת להסכמות הצדדים, וכי כוונת המשיב והאם בהסכם הייתה להעניק למשיב זכות להתגורר בדירה, מבלי שתהיה לו כל זכות קניינית בה. ביום 30.1.2023 נערך דיון קדם משפט שממנו נעדרה המבקשת, לטענתה בשל מצבה הרפואי, אך זאת מבלי שהגישה אישור רפואי לבית המשפט לעינייני מישפחה.

בית המשפט המחוזי קבע כי "משוכת העירעור אינה נמוכה כלל", לנוכח הזכות שעמדה למשיב לתבוע פירוק שתוף ובהיתחשב בלשונו של ההסכם.

בקשת רשות העירעור שבפני נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בעיניין הפקדת הערובה, ובצידה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית.

ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

בקשת רשות ערעור על ההחלטות הוגשה ביום 15.9.2022 ונדחתה בפסק דינו המפורט של הש' גורדון ברע"א 34755-09-22.

ביום 15.9.23 הוגשה בקשת רשות ערעור בנוגע להחלטה בסוגיית הסמכות העניינית (רע"א 34755-09-22).

אציין תחילה שהמשיב שם את מלוא יהבו בהעלאת הטענות בנוגע לטענת הסמכות בפני המותבים הקודמים ובפני בית המשפט המחוזי בנוגע לטענה כי מדובר בתביעה בנוגע למקרקעין ולא ניסה להוכיח את שוויה של התביעה.

ראשית, אין מדובר במסמך חדש אלא במסמך שאין מחלוקת שהיה מצוי אצל מישפחת המשיב לכל אורך ההליך וכאשר אשת המשיב היא שהגישה את התצהיר שתמך בהתגדות לאישור.

אוסיף שעל אף המסמך גודר את המחלוקת בדרך קזואיסטית, הרי נראה שבסופו של המסמך מתייחס הבורר לסדר הגודל של המחלוקת מבחינה כספית (סך של 45,000 דולר ל"כל חצי שנה"), ובאופן התואם את ההחלטות עד כה באשר לסוגיית סמכות בית המשפט השלום.

יודגש כי לגבי בקשה לאישור פסק בוררות לא נקבע בחוק מועד להגשתה וכן שאין בעצם העובדה שלא הוגשה בקשה לאישור הפסק כדי להצדיק ארכת מועד להגשת בקשה לביטולו של פסק הבורר מעבר לתקופת 45 יום לאחר פסק הבוררות.

הרכיב הסובייקטיבי – מחילה על זכות או המתנה לסיום הפרוייקט עד לבצוע פסק הבורר? לטענת המבקש בתצהירו ובעדותו, פסק הדין ניתן ביום 24.1.2006 והוא לא פנה לקבלת תשלום, מאחר שביכר מתלכתחילה את האפשרות החלופית כי תועבר לו דירה.

...

הנה כי כן דין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות ומכאן יש לפנות לדון במשוכה שעומדת בפני המבקש טרם אישור פסק הבורר והיא טענות המשיב להתיישנות ושיהוי.

לסיכום הדיון בטענת השיהוי מצאתי כאמור כי המשיב לא הוכיח שהמבקש ויתר או מחל על זכותו, או שנהג בחוסר תום לב. ממילא שבמצב זה ולאור המבחנים בפסיקה שתוארו, אין בהוכחת שינוי לרעה כדי להביא לקבלת טענת השיהוי.

לפיכך אני דוחה את טענת השיהוי.

משנדחו טענות המשיב אני מורה על אישור פסק הבורר.

ביום 22.6.2022 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (רע"א 45337-06-22), עד ליום 14.7.2022.

בכל הנוגע להחלטה שלא ליתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, קבע בית המשפט המחוזי כי שיקול דעתו של רשם בית המשפט בסוגיות דיוניות אלו הנו רחב, וכי אין זה מדרכה של ערכאת העירעור להתערב בו. נוסף על כך, נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי גם אילו הייתה מוגשת בקשת רשות העירעור במועד, היה מקום לדחותה.

צודק המבקש כי נימוקו של בית המשפט קמא לעניין סילוקה על הסף של בקשת הרשות לערער, לו הייתה מוגשת במועד (או שהבקשה להארכת מועד הייתה נענית), נכון רק לגבי אחד משני ראשיה של בקשת הרשות לערער (ההגבלה לעניין אורכו של תצהיר העדות הראשית), ואינו נכון לגבי השני (ההחלטה לעניין מינוי מומחה מטעם בית המשפט).

...

] בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) מיום 22.9.2022 ב-ע"ר 40579-08-22, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כב' הרשמת פ' נויברט) מיום 20.7.2022 ב-רע"א 45337-06-22.

מלבד זאת, טוען המבקש כי פרשנות תכליתית של ההוראות הקבועות בסעיפים 1(1) ו-1(3) לצו בתי המשפט מוליכה למסקנה כי אין ליישמן במקרה דנן ביחס להגבלת היקף תצהירו של המבקש, בהינתן מורכבות ההליך והיקפו, וכן נוכח הפגיעה בזכויותיו הדיוניות.

דיון והכרעה לאחר עיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לסמכותי לפי תקנה 148א לתקנות, אף ללא צורך בתשובה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

על יסוד כל האמור, נקבע כי הוכחה באופן לכאורי קיומה של קבוצת נפגעים, שהוגדרה ככוללת את "כל צרכני המוצרים, כולם או חלקם, אשר רכשו את המוצרים בתקופת 7 השנים שקדמה להגשת הבקשה או מתקופה שבה החלה המשיבה [תנובה-ע'ב'] לייצר ו/או לשווק כל מוצר ומוצר, לפי המוקדם, ואשר עקב סימון לא נכון של 'לשימוש עד' במקום שיסומנו 'עדיף להשתמש לפני', זרקו את מוצרי המזון בתאריך הנקוב עליהם." ואולם, וכפי שכבר נזכר, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב 1 לא הוכיח כנדרש שעומדת לו עילת תביעה אישית, כך בהנתן קשיים משמעותיים שעלו מעדותו.

ראשית, תנובה מלינה על הקביעה הלכאורית של בית המשפט המחוזי כי היא הפרה את תקן הסימון.

תנובה הוסיפה וטענה כי היה על בית המשפט ליתן משקל לכך שאוחיון העיד בחקירתו הנגדית עדות הסותרת חלק מתצהירו וביחס לכך אמר כי "תצהירים זה לא טאבו", וכן להסדרים הכספיים שהתברר שיש לשני התובעים החלופיים עם המבקשים המקוריים, בנוגע לחלוקת הגמול בקשר עם ניהול התובענה דנן.

בעניינינו, בקשת רשות העירעור על החלטת המינוי ממוקדת בטענה כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי גרסת שני התובעים המוצעים הייתה מהימנה, ובהתרשמותו שהם פועלים בתום לב למען האינטרסים של הקבוצה; ומשכך לא הוכח כי עומדת להם עילת תביעה אישית.

...

כך גם אין לשעות לטענותיה של תנובה ב-רע"א 1786/23, ודינן להידחות.

משכך ובהינתן כל האמור לעיל, אין הצדקה להתערב בהחלטת המינוי של בית המשפט המחוזי, ודין רע"א 1786/23 להידחות אף היא.

סוף דבר התוצאה היא שבקשות רשות הערעור שתיהן נדחות; תנובה תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 10,000 ש"ח ובהוצאות ויסברוד בסך 15,000 ש"ח (ובסך הכל 25,000 ש"ח).

בבית המשפט העליון רע"א 5382/23 לפני: כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המבקשים: 1. רומי יצחק 2. אשד עידן 3. דוד מילמן 4. מתן נכט 5. דור ו**** שי 6. דור נועם 7. ששון ניר 8. יונתן נכט 9. שלמה מילמן 10. נילי מילמן 11. אופיר אכשטיין 12. אור חיים קטי 13. דוד אור חיים 14. משה טרבולסי 15. בקר מארק 16. ליאור ששון 17. אשר אלירן 18. עליזה מן 19. ורשבסיק אביאל יצחק נ ג ד המשיבים: 1. משה אהרוני 2. קבוצת אהרוני (מ.א) יזום והשקעות בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד' חסדאי) מיום 17.05.2023 בת"א 56695-09-19; בקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשים: עו"ד עירד באומל ][]החלטה

ביום 2.10.2022, בסמוך למועד בו היה עליהם להגיש את תצהיריהם שלהם, הגישו המשיבים בקשה לתיקון כתב הגנתם (להלן: בקשת התיקון), ביחד עם בקשה לדחיית המועד להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמם (יוער כי בית המשפט המחוזי נענה לבקשה אחרונה זו, והאריך את המועד להגשת תצהיריהם של המשיבים, עד למתן החלטה אחרת).

בתשובתם טענו, בין היתר, כי לא הוכחה טעות של בא-כוחו הקודם של המשיבים, וכי ממילא טעות כזו אינה מהוה עילה לתיקון כתב הגנה; כי המשיבים מנועים מלהגיש את בקשתם במועד בו הוגשה, לאחר שבבקשתם מיום 23.6.2022 ביקשו ארכה לצורך שקילת הגשת בקשה לתיקון כתב הגנה, עד למועד מוקדם יותר, שחלף זה מכבר; כי המידע הרלבנטי לבקשת התיקון היה בידיעת באי-כוחם החדשים של המשיבים לפחות שנה קודם למועד הנטען בבקשה, וכן בידיעתו האישית של המשיב 1 שנים קודם לכן; כי קבלת הבקשה, שהוגשה למעלה משנתיים לאחר שהוגש כתב ההגנה המקורי, תיפגע קשות בזכויות המבקשים, במיוחד בהתייחס לבקשתם למתן פסק דין חלקי בעניינים שלטענתם אינם שנויים במחלוקת, התלויה ועומדת מאז שנת 2020; כי קבלת הבקשה משמעותה חריגה מרשימת הפלוגתות שגובשה על-ידי הצדדים והמהווה הסדר דיוני; וכי לטענות אותן מבוקש להוסיף אין חשיבות לדיון בתיק, שכן טענות דומות נדחו בהליכים אחרים המתייחסים לפרויקט מושא הליך זה. החלטת בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 17.5.2023 – שניתנה לאחר שקוים דיון בבקשה, במסגרתו נחקר המשיב 1 על תצהירו, ולאחר שהוגשו סיכומים מטעם הצדדים – קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת התיקון.

תקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות), אשר החליפה את ההסדר שנקבע בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – קובעת כי בית המשפט רשאי להורות בכל עת על תיקון כתב טענות, וזאת לשם קיומו של הליך שפוטי ראוי והוגן, ובהיתחשב, בין היתר, בהתנהלות מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון צפוי להשיג.

...

גם אם נקבל את הגרסה ולפיה המסמכים שביסוד אותן טענות נשכחו על-ידי המשיבים, והתגלו רק על-ידי באי-כוחם החדשים במסגרת ההכנה להליך הגישור – עדיין, החלפת ייצוג, כשלעצמה, אינה טעם להיעתר לבקשה לתיקון כתבי טענות; וכך גם אין בקיומו של הליך גישור – שבמסגרתו, מטבע הדברים, מתחדדים עניינים שונים בנוגע למחלוקת מושא ההליך – כדי להצדיק, כשלעצמו, ביצוע "מקצה שיפורים" בכתבי הטענות.

ואכן, בחינה של התיקונים המבוקשים, על פניהם, מובילה למסקנה כי מדובר בתיקונים אשר עשויה להיות להם תרומה ממשית לבירור המחלוקת מושא ההליך, בפרט בכל הנוגע לכתבי העדר התביעות, ולמועד הנטען של מתן היתר הבנייה, המשליך, על פי הנטען, על מועד מסירת הדירות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.