בקשת רשות ערעור על קביעת אי-חלות חוק פיצוי לנפגעי פוליו

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין האיזורי בתל אביב (השופטת אירית הרמל; בל' 16560-10-14) בו נדחה ערעור המבקשת על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי פוליו) מיום 20.8.2014 (להלן – הועדה).

על החלטת הועדה הגישה המבקשת ערעור לבית הדין האיזורי ובו טענה, כי הועדה טעתה בכך שלא קבעה כי הטיפולים שעברה המבקשת בארץ לצורך טפול במחלת הפוליו ואשר כללו גירויים חשמליים ברגלה הימנית בין השנים 1953 - 1954, מהוים טפול רפואי על פי החוק.

עוד טען המשיב, כי הועדה לא הייתה צריכה להתייחס לחוות הדעת של ד"ר ארסבן, שכן הוא כלל לא נידרש לשאלה האם המבקשת עונה להגדרות החוק, והסתפק בקביעה כללית לפיה "מאחר והחוק השתנה יש להכיר במחלתה". בית הדין האיזורי דחה את העירעור בפסק דין מנומק, וקבע כך: חוק פיצוי לנפגעי פוליו, תשס"ז-2007, קובע מיהו "נפגע פוליו" המוכר לפי חוק זה, בסעיף 2 לחוק, כדלקמן: ""נפגע פוליו" – תושב ישראל שלקה בישראל במחלת שיתוק ילדים או שקבל בישראל טפול רפואי בשל מחלת שיתוק ילדים שבה לקה ושרופא מוסמך או ועדה רפואית לעררים כאמור בסעיף 7 קבעו כי נגרמה לו נכות עקב אותה מחלה".

כך, בהצעת החוק פיצוי לנפגעי פוליו (תיקון מס' 2) (החלת החוק על חולי פוליו שלקו מחוץ לישראל וטופלו בישראל), התשע"ב- 2012, המונח "טפול רפואי" הוגדר: "טפול רפואי- טפול רפואי במחלת שיתוק ילדים שניתן בישראל על ידי המדינה, הסוכנות היהודית, קופת חולים כהגדרתה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994, או הסתדרות מדיצינית הדסה, או מטעמם, עד יום כ"ג בטבת התש"ל (1 בינואר 1970;". ובדברי ההסבר של הצעת החוק נימנו שיטות הטיפול השונות - "שיטות הטיפול בחולי הפוליו בישראל היו זהות לשיטות הנפוצות בשאר העולם, והחולים בישראל ומחוצה לה קיבלו טפול ראשוני דומה שכלל, בין היתר, ניוח לתקופה ארוכה, גיבוס של כל הגוף, בידוד והסגר ממושכים, הידראותראפיה, אקלטרותרפיה (גירויים חשמליים של השרירים המשותקים)...". אולם בנוסחו הסופי של החוק, המונח "טפול רפואי" הוגדר אחרת, כדלקמן: ""טפול רפואי" – ניתוח שבוצע בישראל עד יום כ"ג בטבת התש"ל (1 בינואר 1970) כחלק מהטיפול במחלת שיתוק ילדים שניתן על ידי המדינה או מטעמה או על ידי מוסד רפואי כהגדרתו בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940;". ומכאן כי ברי שרצונו המובהק של המחוקק הוא, להגביל את המונח "טפול רפואי", רק לניתוח בלבד.

בבקשת רשות העירעור חוזרת למעשה המבקשת על טענותיה, כי הטיפול שעברה בגירויים חשמליים מהוה "טפול רפואי" לצורך הכרה על פי חוק פיצוי לנפגעי פוליו.

...

אשר להכרעתי לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק הדין של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה מיום 20.8.2014, ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

משכך הם פני הדברים, לא מצאתי בטענות המבקשת טעם המצדיק להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, ודין הבקשה להידחות.

סיכומו של דבר – בקשת רשות הערעור נדחית ללא צו להוצאות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 8345/07 ע"א 9106/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשת ברע"א 8345/07: מדינת ישראל – משרד הבריאות נ ג ד המשיבה ברע"א 8345/07: חנה פז המערערים בע"א 9106/07 1. גבריאל פישר 2. יעקב מולהי 3. פלורה דהאן נ ג ד המשיבה בע"א 9106/07: מדינת ישראל – משרד הבריאות בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.8.07 בת"א 8402/06 שניתן על ידי כבוד השופט מ' רביד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.9.07 בת"א 8021/06 שניתן על ידי כבוד השופט נ' סולברג תאריך הישיבה: י"ד באייר תשס"ח (19.5.08) בשם המבקשת ברע"א 8345/07 והמשיבה בע"א 9106/07: עו"ד מ' גולן בשם המשיבה ברע"א 8345/07 והמערערים בע"א 9106/07: עו"ד ע' גבעון פסק-דין

המדינה הגישה בקשה לדחיית תביעת המערערים על הסף וזאת מאחר שכל שלושת המערערים הגישו בעבר תביעות לפי חוק הגזזת, תביעתו של המערער 2 נדחתה על בסיס הקביעה שהמערער לא קיבל טפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת, ותביעתם של שני המערערים האחרים התקבלה והוכרה זכאותם לפיצויים בדרך של מענק וקיצבת נכות חודשית על פי חוק הגזזת.

המדינה סבורה כי יש ללמוד משורה של חוקים בעלי אופי דומה, כגון חוק פיצוי לנפגעי פוליו, התשס"ז-2007 (להלן: חוק הפוליו), חוק לפצוי נפגעי ערוי דם (נגיף האיידס), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק האיידס) וחוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן-1989 (להלן: חוק נפגעי חיסון), אשר בכולם יש הוראות מפורשות בעיניין בררת תביעה, ואשר קובעים, לטענת המדינה, כי עצם הגשת התביעה לפי החוק חוסמת את האפשרות לתבוע לפי חוקים אחרים.

מכאן המסקנה היא כי העילה בגינה מבקשים המערערים והמשיבה לתבוע, שעניינה באי יידוע המוקרנים בדבר הסיכונים העומדים בפניהם עקב ההקרנות, אינה נכללת בחוק הגזזת, ולפיכך לא חל עליה סעיף 11 לחוק זה. אין לקבל את טענת המדינה לפיה החוק מחיל את בררת התביעה על כל תביעה העוסקת בנזקים שהוסבו בעטיים של ההקרנות.

...

סיכום לסיכום, הייתי מציעה לחברי לדחות את ערעור המדינה ברע"א 8345/07 ולקבל את הערעור של המערערים בע"א 9106/07.

בהתייחס לנימוקיה של חברתי השופטת ע' ארבל לעניין העילות המנויות בחוק אציין כי גם אני סבור שעילת התביעה של המערערים אינה באה בגדר "העילות המנויות" בחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק הגזזת).

מכיוון שעניין זה אינו נדרש לשם הכרעה בענייננו לאור המסקנה האמורה בדבר עילת התביעה, אציין בתמצית שדעתי היא כי הפרשנות הראויה לסעיף 11 לחוק הגזזת היא זו אשר מונעת כפל תביעות ויוצרת ברירת תביעה.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת הבכירה אירית מני-גור) מיום 25/12/16 בת.א. 30656-08-14 ולפיה נדחתה בקשת המשיבים – הנתבעים להבאת ראיות לסתור את קביעתה של הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה מיום 15/12/15 (להלן: "הוועדה") בכל הנוגע לנכות שנקבעה למשיבה – התובעת בנוגע לפגיעתה בזרוע / כתף ימין בשיעור של 10%.

בית משפט איפשר הבאת ראיות לסתור בכל הנוגע לפגיעה בעמוד שדרה צוארי ומונה מומחה לצורך כך. נטען, כי הגם שהמומחה לא היתייחס לנושא הכתף בסיכום חוות דעתו, אלא דן רק בנכות הצוארית על פי הוראות בית משפט, עולה מממצאיו באופן חד משמעי וברור, כי המיגבלות של התובעת בזרוע ימין שבגינם נקבעו לה 10% נכות על ידי המל"ל, נובעים ממחלת פוליו וניתוח שעברה בעבר ואינם קשורים כלל לתאונה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות העירעור להדחות וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) אין מחלוקת על כך שהיתר להבאת ראיות לסתור קביעת דרגות נכות לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 לא יינתן כדבר שבשיגרה.

מעבר לכך, נקבע לא אחת בפסיקה, כי היתערבות ערכאת העירעור בהחלטה המתירה להביא ראיות לסתור את קביעות הועדות הרפואיות של המל"ל מצומצמת למקרים חריגים ויוצאי דופן (רע"א 4704/12 סימן טוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (3.9.2012); רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי [פורסם בנבו] (27.2.2006)).

על-כן, ההלכה היא כי בקשה להביא ראיות לסתור תיענה רק במקרים יוצאי דופן בהם יש חשש לעיוות דין הנובע מהתנהלות הועדה הרפואית; במקרים בהם מתברר כי לא היו בפני הועדה הרפואית שקבעה את הנכות עובדות רלוואנטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע; או במקרים בהם חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע לאחר שנקבעה נכותו על-ידי הועדה הרפואית (בר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 (1985); בר"ע 721/85 "סלע" חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט(4) 839 (1986); 5779/90 "הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4)77 (1991); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 774 (מהדורה רביעית, 2011))".

...

בהחלטה מיום 2/6/16 נעתר בית משפט קמא לבקשה, זאת כיוון שקבע, כי אין לבית משפט יכולת לדעת, האם מלוא התיעוד הרפואי המתייחס לעברה הרפואי של התובעת היה מונח בפני הועדות.

ד) במקרה דנן, נעתר בעבר בית משפט קמא לבקשת המבקשים – הנתבעים ואישר הבאת ראיות לסתור באופן שמינה מומחה לצורך בדיקת אחוזי הנכות שנקבעו בנוגע לעמוד שדרה צווארי וזאת כפי שהתבקש במלואו על ידי המבקשים.

מהפרוטוקולים של ישיבות הועדה עולה, כי אותם רופאים אשר ישבו בכל ישיבות הועדה ופסקו בסופו של דבר את אחוזי הנכות, היו מודעים למחלת הפוליו שבה חלתה בעבר התובעת וגם נמסר להם מפורשות כי התובעת עברה בעבר ניתוח קיבוע.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

השופטת רונית רוזנפלד לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר; בל' 57201-11-13).

סעיף 7(א) לחוק פיצוי לנפגעי פוליו, תשס"ז-2007, שכותרתו "רופא מוסמך וועדה רפואית לעררים", קובע כדלקמן: "רופא מוסמך שמונה לפי הוראות סעיף 208(ב) לחוק הביטוח הלאומי ידון בתביעה של אדם להכיר בו כנפגע פוליו; הוראות סעיפים 211, 212 ו-213 לחוק האמור יחולו לענין זה, בשינויים המחויבים." סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, קובע זכות ערעור על החלטות של ועדה רפואית לעררים, לפני בית דין איזורי לעבודה.

כאמור, לטענת המבקש, בחוק הפוליו אין הוראה הקובעת תחולתו של סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי, וכפועל יוצא מכך בכל הקשור להחלטות הועדות לפי חוק הפוליו, אין תחולה לתקנות המועדים, כך שנוצרה לקונה לעניין זה. לא מצאתי ממש בטענה זו. הוראת סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי המסדירה את זכות העירעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים לבית דין איזורי, הוחלה על פי הוראת סעיף 7(א) לחוק הפוליו, באופן מפורש, על הליך ההכרה בנפגעי מחלת הפוליו.

...

בית הדין נזקק לטענות שבערעור לגופן, ומשמצא כי דין הערעור להידחות לגופו, קבע כי תוצאת הדברים "מייתרת את הצורך לדון בטענת הסף של המשיב, לפיה הערעור הוגש שלא במועד". בהתייחסו לגופם של דברים, קבע בית הדין האזורי כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר נוכח כלל האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

השופטת רונית רוזנפלד לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב (השופטת חופית גרשון יזרעאלי; בל' 7689-11-13).

בהחלטתה קבעה הועדה, כי המבקש לא חלה בפוליו בישראל.

בבקשתו מלין המבקש על החזרת עניינו לועדה פעם נוספת ומבקש לקבוע כי הוא "נפגע" לפי חוק פיצוי לנפגעי פוליו, תשס"ז-2007.

בית הדין קבע כי הנטל להוכיח כי חלה בפוליו בישראל מוטל על המבקש, ואין בהוראות פסק הדין השני כדי להפוך את נטל ההוכחה בשאלה זו. נוכח זאת קבע בית הדין האיזורי, כדלקמן: "עניינו של המערער יושב לועדה לעררים לעניין נפגעי פוליו על מנת שזו תשקול שוב ותנמק, מתי והיכן חלה המערער במחלת הפוליו, תוך היתייחסות להנחיות בית הדין בסעיפים 10 – 11 לפסק הדין בתיק ב"ל 53327-02-11, מיום 29.1.12.

...

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים מיום 21.7.13, בפסקי הדין המחזירים ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

לפיכך, דין הבקשה להידחות.

סוף דבר הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.