בקשת רשות ערעור על קביעת אי כושר לתפקד במשק הבית

השופט מיכאל שפיצר לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב- יפו (השופטת דגית ויסמן; ב"ל 28175-05-19) אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת ועדה לעררים (אי כושר), מיום 17.02.19 (להלן – הועדה) אשר קבעה כי המבקשת לא איבדה 50% מכושרה לתפקד כעקרת בית.

לטענתה הועדה היתעלמה מתלונותיה בדבר עוצמת הכאבים הבלתי פוסקים מהם היא סובלת, ולא התייחסה להשפעת הליקויים מהם היא סובלת על תיפקודה בעבודות משק הבית.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק מצאתי כי יש לדחות את הבקשה אף ללא קבלת תגובת המשיב.

אשר על כן, משלא נמצאה בעבודת הוועדה טעות משפטית אשר מצדיקה את התערבות בית הדין, דין הבקשה להידחות.

ערעור על החלטת הועדה לעררים (אי כושר), שקבעה כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה לתפקד במשק הבית (להלן – החלטה הועדה).

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 30 ימים לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, לסגנה או לשופט שהתמנה לכך על ידי הנשיאה.

...

מנגד טען המשיב כי דין הערעור להידחות כאשר כל ערעורה של המערערת נסוב סביב דרגת אי הכושר הזמנית שהעניק לה ד"ר הלר בחודש 5/19, ואילו דווקא עניין זה מלמד כי אי הכושר הזמני ניתן אך בשל הנפיחות בידה של המערערת, כאשר הוועדה נשוא הערעור התכנסה כשנה לאחר קביעה זו, רופא מוסמך בדק את המערערת וקבע כי קיים שיפור במצבה התפקודי של היד וכך גם פקידת השיקום שבחנה את מצבה של המערערת עוד טרם ד"ר הלר קבע אי כושר זמני.

אין בידי לקבל טענות אלו של המערערת.

גם הטענה כי מי שבדק את המערערת בוועדה נשוא הערעור היא ד"ר שפסר ולא ד"ר הלר שהיה הגורם המוסמך לבדוק האם היד חזרה לתפקד כבעבר, דינה להידחות ואין חובה כי הפוסק שישב בוועדה שקבעה את אי הכושר הזמני הוא שישב בוועדה שלאחריה והדברים נבחנים מהחומר הרפואי שעומד בפניי הוועדה.

לאור כל המפורט לעיל – הערעור נדחה.

השופט מיכאל שפיצר לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת קארין ליבר-לוין; ב"ל 60735-09-20) אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטתה של ועדה רפואית לעררים (אי כושר) מיום 1.9.2020 (להלן – הוועדה) והותירה על כנה החלטה של הוועדה מדרג ראשון, שקבעה כי המבקשת איבדה פחות מ-50% מכושרה לתפקד במשק הבית.

...

עצם קיומו של פער בין הנכות הרפואית לתפקודית אין בו כשלעצמו, להביא למסקנה כי נפל פגם בהחלטה.

מקובלת עלי קביעתו של בית הדין האזורי שהועדה עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה, באופן שאינו מצדיק התערבות בהחלטתה.

המסקנה היא כי צדק בית הדין בדחותו את הערעור, וכאמור, גם דינה של בקשה זו להידחות.

השופט מיכאל שפיצר לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופט נוהאד חסן; ב"ל 57419-12-21) בו נדחה ערעור המבקשת על החלטת הועדה הרפואית לעררים (אי כושר) (להלן – הועדה) מיום 21.7.2021 שקבעה כי המבקשת לא איבדה כדי 50% מכושרה לתפקד כעקרת בית בתחולה מיום 7.4.2018.

וועדת ערר אי כושר מיום 16.9.2020 דחתה את ערעור המבקשת וקבעה כי המבקשת לא איבדה 50% מכושר תיפקודה כעקרת בית, בהחלטתה כתבה הועדה: "... חומרת הליקוי לא מבטאת את חומרת חוסר התיפקוד הכמעט מוחלט שעליו מדווחת התובעת בהתייחס ובהיתחשב בשיעור הליקויים ובדרגת חומרתם. אין בהם כדי לגרום למיגבלה משמעותית. לדעת הועדה, מסוגלת לבצע את מרבית עבודות משק הבית תוך כדי מנוחה בין המטלות. כן תתקשה לבצע עבודות ניקיון הדורשות מאמץ פיזי ניכר, ואינן מהוות כדי 50% מכושר תיפקוד של עקרת הבית. הועדה דוחה את הערר". על החלטה זאת ערערה המבקשת לבית הדין האיזורי (ב"ל 20830-03-21) ובפסק דין מיום 1.6.2021 שניתן בהסכמת הצדדים נקבע כי "עניינה של המערערת יוחזר לועדת ערר (אי כושר), בהרכבה מיום 16.9.20, על מנת שתשקול עמדתה בשנית תוך היתייחסות להשפעת הליקויים בגין גב, ברכיים וידיים על כושרה לתפקד במשק ביתה". (להלן – פסק הדין המחזיר).

...

דין הטענה להידחות שכן מדובר בציון עובדה שאין עליה עוררין.

הכרעה לאחר שעיינתי בפסק הדין, בפרוטוקול הוועדה, בנימוקי הבקשה ובכלל חומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה מתן רשות ערעור, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיב ולהלן אפרט: מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין המחזיר כאשר שקלה במפורט את השפעתם של הליקויים בברכיים, בגב התחתון ובידיים על יכולתה לתפקד במסגרת משק הבית.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

טענות הצדדים – המערערת טוענת, כדלקמן: שגתה הוועדה כשקבעה נכות בגין מחלת הקרוהן בשיעור 35%, בדרגה פחותה מזו של הוועדה הקודמת, על אף שצוין בפניה על החמרה במחלה שמתועדת בתעוד רב; שגתה הוועדה כשהחליטה לקבוע נכות צמיתה בגין מחלת הקרוהן, חלף נכות זמנית המשקפת את ההחמרה הזמנית הקיימת ואת הטיפול הביולוגי הייעודי שהיא מקבלת; בפני הוועדה נטען כי לאור ההחמרה המתועדת ולאור הטיפול הייעודי מן הראוי לראות במצבה הנוכחי כזמני, ולהתאים עבורה נכות זמנית עד לאחר סיום הטיפול הביולוגי וחלוף ההחמרה הנוכחית; טעתה הוועדה כשלא זימנה אותה לוועדת אי-כושר לעררים; הוועדה היתעלמה מטענתה כי יש לאמץ את החלטת הדרג הראשון לעניין אי-כושר; החלטת פקיד התביעות מיום 2.5.2023 בנושא אי-כושר, שם נקבע כי היא לא איבדה 50% מכושרה לעבוד במשק הבית, שגויה.

המשיב טוען, כך: אין לכרוך את העירעור הרפואי ואי-הכושר יחדיו, ומדובר בשתי החלטות שונות, שדינן להתברר כל אחת בפני עצמה; בעיניינה של המערערת לא היתכנסה ועדה לעררים אי-כושר ובית הדין נעדר סמכות עניינית לידון בקביעת אי-הכושר; הטענות כנגד קביעת הוועדה לעניין מחלת הקרוהן הן טענות רפואיות, שאין מקומן בהליך דנן; מדובר בעירעור רפואי בכללותו; החלטת הוועדה לגבי קביעת נכות צמיתה הנה החלטה רפואית שנמצאת בסמכות הוועדה; הוועדה התייחסה לטפול הביולוגי; המערערת לא ביקשה מהוועדה להמתין עם החלטתה עד לתום הטיפול הביולוגי.

המערערת מלינה כנגד החלטת פקיד התביעות שקבע כי היא לא איבדה 50% מכושרה לתפקד במשק ביתה.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלתו.

...

מן הכלל אל הפרט – לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, פרוטוקול הועדה ובמסמכים הרפואיים, וכן בפרוטוקול הדיון, אני קובע כי דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

להלן אפרט כיצד הגעתי למסקנה זאת.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.