בקשת רשות ערעור על קביעת אי החמרה בליקוי שמיעה

השופט אילן סופר לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופט עמיצור איתם; ב"ל 56015-08-19) בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 30.6.2019 (להלן – הועדה) שלפיה, נקבעה למבקש דרגת אי כושר בשיעור הנמוך מ-50%.

דרגת נכות זו נקבעה לאור הליקויים הרפואיים הבאים: 50% בגין שינויים נווניים ברגליים, 15% בגין ליקוי שמיעה (מנופה), 40% בגין החמרה בליקוי בשמיעה, 10% בגין הגבלה בעמוד שדרה מותני, 10% בגין רפלוקס (מנופה) ו-5% בגין מצב לאחר כריתת כיס מרה.

ביום 30.4.2020 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שלפיה (ב"ל 54534-12-18): "מוסכם על הצדדים כי עניינו של המערער יוחזר לועדה לעררים (אי כושר) באותו הרכב על מנת שזו תשקול בשנית את קביעתה תוך היתייחסות מפורטת למכלול הליקויים מהם סובל המערער ולהשפעתם המצטברת על יכולתו לעבוד. כמו כן, תיתן הועדה את דעתה לנסיבותיו האישיות של המערער (גיל, השכלה ועבר תעסוקתי)." ביום 30.4.2019 היתכנסה הועדה בעיניינו של המבקש בשנית וקבעה כי אין היא משנה מהחלטתה הקודמת.

...

משכך, הוועדה נתנה את מלוא ההתייחסות לעניין זה ודין טענה זו להידחות.

גם דינה של טענה זו להידחות, הוועדה התייחסה בפירוש לגילו, השכלתו ועברו התעסוקתי של המבקש.

סוף דבר –הבקשה נדחית.

סגן הנשיאה אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת אירית הרמל; ב"ל 44189-11-18) אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן – הועדה).

מפי ב"כ המבקש נכתבו הדברים הבאים: "מפנה לפסד על הועדה לבחון האם האופי המצטבר של הנכויות גרם להפסקת העבודה. לפי הרופא התעסוקתי המערער לא יכול להמשיך את עבודתו כזגג התקנה אינה מונעת צירוף נכויות למרות שאחת הנכויות פחותה ממה שנקבע. יש לקבוע את צירוף הנכויות בהתאם לנכויות שהועדה סבורה שקיימות" הועדה סיכמה החלטתה כדלקמן: "הועדה האזינה לדברי בא כוח התובע ועיינה במכלול החומר שעמד לרשותה. מדובר במספר תאונות עבודה שהאחרונה ב-2013 מתבטאת בליקוי שמיעה בדיון קודם נבדק התובע ועל סמך הבדיקה הגופנית נדחתה התביעה לצרוף נכויות על הסף מאחר והועדה מצאה כי בעמ"ש המותני נכותו פחותה משמעותית מזו שנקבע בעבר. בעקבות פס"ד עברה הועדה שנית על מכלול החומר. הועדה קובעת כי אין כל אפקט מיצטבר לנכויות שנקבעו בעבר ולהפסקת העבודה. בפרוטוקול מ-4.3.14 בו נדונה טענת החמרה עקב ליקוי שמיעה הצהיר התובע כי ממשיך בעבודתו תוך הערה כי "כל הזמן עובד" ובשאלה האם קיימת ירידה בהכנסות ענה בשלילה.

ודאי כך שעה שאין קביעה כי חלה החמרה במצבו הרפואי.

...

בקשת רשות הערעור בבקשה שלפני מעלה המבקש את הטענות הבאות: הוועדה טעתה עת לא התייחסה לאישור הרפואי מיום 8.9.16 מאת ד"ר רדיון שפרברג, רופא תעסוקתי שכתב כי "לאור מצב בריאותו הנוכחי, מסמכים רפואיים שעמדו לרשותי ובדיקות רפואיות שביצעתי הגעתי למסקנה: לא מסוגל לעבודתו כזגג רכב". מדובר במסמך מהותי הסמוך למועד הפסקת העבודה של המבקש אשר הוועדה הייתה צריכה להתייחס אליו גם ללא הוראה של פסק הדין המחזיר, שכן פסק הדין המחזיר הורה לוועדה לדון בבקשת צירוף הנכויות כנדרש בתקנות.

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובכלל החומר שבתיק מצאתי כי דינה להדחות, ואלה טעמיי: לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהעדר התייחסות לאישור הרופא התעסוקתי.

מקובלת עלי הנמקת בית הדין בסעיף 19 לפסק דינו, ביחס להתייחסות הוועדה לטענות המבקש בוועדות השונות, ולא מצאתי כי נפלה טעות משפטית של הוועדה בענין זה. סוף דבר – הבקשה נדחית.

]השופט י' עמית: בעתירה שלפניי מבקש העותר כי נורה על ביטול החלטת בית הדין הארצי לעבודה מיום 14.2.2021 (כב' השופט א' סופר), בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על החלטת בית הדין האיזורי לעבודה בחיפה מיום 8.2.2021 (כב' השופטת מ' פריימן), בה נדחה ערעור שהגיש העותר על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 2.8.2020 שקבעה כי לא חלה החמרה במצבו של העותר בגין עבודתו.

בהחלטה נאמר כי לדברי העותר, הוא חשוף לרעש במקום עבודתו מזה 37 שנה; כי בשנת 2015, בעת קביעת שיעור נכותו של העותר, הוא היה חשוף לרעש מזה 32 שנה; כי ליקוי שמיעה כתוצאה מרעש מתפתח בעשור הראשון לחשיפה, ומהותו [כנראה צ"ל מיעוטו – י"ע] בעשור השני לחשיפה; וכי לאחר מכן, הירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש היא שולית, ולכן ירידה משמעותית נוספת בשמיעת העותר בין השנים 2019-2015 לא יכולה להיות עקב חשיפה לרעש בלבד.

הועדה חזרה איפוא על קביעתה כי בכל הנוגע להחמרה הנוספת במצבו של העותר, מרכיב החשיפה לרעש הוא שולי בלבד, וכי אין מקום לייחס החמרה זו לעבודתו של העותר.

...

בית הדין האזורי קבע כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין הראשון, הסבירה את העדר הקשר בין ממצאי הבדיקה של העותר לבין המשך הירידה בשמיעה, ונימקה את החלטה כדבעי, ובהעדר טעות משפטית בהחלטתה, דין הערעור להידחות.

דין העתירה להידחות על הסף.

בית הדין בחן את טענות העותר ומצא כי החלטות הוועדה משקפות עמדה רפואית מקובלת; כי מדובר בקביעה רפואית מנומקת היטב; וכי ההחלטה התקבלה תוך הידרשות לנסיבותיו הספציפיות של העותר, שהובילו למסקנה כי ההחמרה במצבו לא נבעה מהחשיפה לרעש במקום עבודתו.

אי לכך, העתירה נדחית.

השופט אילן סופר לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת מירב קליימן; ב"ל 39889-11-21) אשר דחה ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 30.8.2021 (להלן – הועדה).

המבקש הגיש ערעור על החלטת הועדה (ב"ל 5837-01-21) ובהסכמת הצדדים ניתן פסק דין שקבע כי : "עניינו של המערער יוחזר לועדה על מנת שתשקול בשנית קביעתה בשים לב לכך שבפרוטוקול וועדה מיום 11.1.05 נקבעה למערער נכות יציבה בשיעור 10% לפי פריט ליקוי 72(4)(ב) העוסק באוזניים. ככל שתסבור הועדה כי החמרה במצבו של המערער אינה קשורה לתאונה, הרי שעליה לערוך ניכוי בגין מצב קודם לפי הילכת מרגוליס. החלטת הועדה תהיה מפורטת ומנומקת." (להלן – פסק הדין המחזיר) הועדה בהתכנסותה בעקבות פסק הדין המחזיר שמעה את טענות המבקש והחליט לדחות את הערר, וכך נכתב בהחלטת הועדה: "הוועדה היתכנסה מכח פס"ד מיום 13.04.21 ושמעה את בא כוח התובע.

עיון בפסק הדין המחזיר, שניתן כאמור על יסוד הסכמת הצדדים, בלא הכרעה פוזיטיבית בטענות, מלמד כי הוא לא קבע שהמבקש הוכר בעבר כסובל מליקוי שמיעה הקשור לתאונה.

...

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה, בפסק הדין מושא הבקשה ובתיק בית הדין האזורי נחה דעתי כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

סוף דבר- הבקשה נדחית.

סגן הנשיאה אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (סגנית הנשיאה רוית צדיק; ב"ל 53331-08-22), אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן - הועדה) מיום 6.2.2022.

בין השנים 1994 ל-1998 עבר מספר תאונות אשר הוכרו על ידי המשיב (להלן - המוסד) כפגיעות בעבודה, ובגינן נקבעו לו נכויות בגין ליקוי בגב תחתון, ליקוי בצואר, ליקוי שמיעה ו-CTS דו-צדדי (לטענת המבקש בבית הדין האיזורי, "על פי זיכרונו", נפסקו לו הנכויות הבאות: תאונה משנת 1994 - 20% נכות בגין גב תחתון; תאונה אחת משנת 1997 – 10% נכות בגין הצואר; תאונה שניה משנת 1997 – 41.5% נכות בתחום השמיעה; 1998 – 10% בגין CTS (5% לכל יד)).

בהודעת המוסד מיום 4.4.23 הובהר כי "לא רק שאין ירידה בשכר בין השנים 98 ל-2000 אלא שיש עליה בשכר. בשנת 1996 שכר רבע שנתי עמד על סך של 13,080 ₪ ובשנת 2001 חודש שכר רבע שנתי של סוף שנת 2000 לפי שכר רבע שנתי ממוצע בסך של 20,036 ₪. כלומר עד שהפסיק את העבודה בפועל לא סבל המערער מפגיעה או ירידה בשכר אלא אף זכה להעלאה בשכרו. בנסיבות אלה צדקה הועדה בקביעתה ואין כל הצדקה להתערבות בקביעתה לעניין צירוף נכויות. לזה מצטרפת טענת היתיישנות אשר כשלעצמה מצדיקה את דחיית העירעור". בהודעתו מיום 27.4.23 בהליך האיזורי הודיע המבקש כי לשיטתו "על פי הוראת תקנה 12 יש להשוות את נתוני השכר של המבקש את הפעלת תקנה 12, בין מועד הגשת הבקשה, לעומת שכרו של המבקש ברבע השנה שקדם לתאונה האחרונה. ובאם יש ירידה של למעלה מ-50% בהכנסה, והיא נובעת מצרוף הנכויות, המבקש זכאי להפעלת תקנה 12"[ההדגשה הוספה - א.א.].

(1) כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צימצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח-יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה התביעה לצרוף הנכויות; בפיסקה זו, "הכנסה" - כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק; (2) צירוף דרגות הנכות מעבודה עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה: (א) קיצבה במקום מענק; (ב) דרגת נכות כאמור בתקנה 16.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכלל חומר התיק ושקלתי את טענות המבקש, נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף ללא תגובת המוסד.

על רקע האמור ובהינתן שהמבקש המשיך לעבוד לאחר תאונות העבודה, לרבות לאחר התאונה האחרונה, ללא ירידה בהכנסה, ברי מדוע הוועדה קבעה את אשר קבעה.

סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית.