עיקר טענות המשיבה
לטענת המשיבה, הוגשה הבקשה לצוו ביניים, לצד עתירה מנהלית, כשברקע פסק דין חלוט המתייחס קונקרטית להריסה הנדונה, ומהותית, הבקשה מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון.
אגב כך, הופנה בית המשפט לסעיף 17 בתגובת המשיבה עצמה, ולפסק דינו של בית המשפט העליון במישור זה. באשר, בפסיקה זו שם ב"כ העותרת את יהבו, ולטעמי, אגב שגגה, אביא את האמור בפסק דין זה, כרוחו וכלשונו:
"בית משפט זה כבר קבע כי הערכאה המתאימה לידון בטענות נגד אופן הפעלת שיקול הדעת של הרשות המנהלית בהוצאת צו הריסה מינהלי היא בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו, עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים, פ"ד נ"ז(1) 196). משלא צלח הליך תקיפת הצוו בבית המשפט לעניינים מקומיים ובערעור לבית המשפט המחוזי, אין מקום לכך שבית משפט זה ידון מחדש בתוקפו של צו ההריסה המנהלי. זאת ועוד, ככל שטענותיו של העותר אין נוגעות לצוו ההריסה הספציפי נשוא העתירה אלא למדיניות האכיפה של חוק התיכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, המופעלת על ידי המשיב באיזור מזרח ירושלים, הרי טענות אלה צריכות להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו, בג"צ 8071/01 יעקובוביץ מ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121)" [בג"ץ 4546/05 עפאנה נ' יו"ר הועדה המקומית (22.5.05)].
מדרך העולם נדון הנושא במסגרת בקשות רשות ערעור על פסיקה של בית משפט זה, שהוא עצמו ישב כערכאת ערעור על פסיקות שניתנו על ידי בתי המשפט לעניינים מקומיים, ולא בעתירה מנהלית שהוגשה בנסיבות מעט לא ברורות, כבפרשתנו.
ברע"פ 3232/17 הנ"ל, בסעיף 6, פורטו במפורש טענות המבקש, הדומות להפליא לאלה שבפני, ובכללן גם הטענה להיעדר הסבירות והמידתיות של הריסת מבנה על קרקע שהזכויות בה נתונות, ואין בנמצא תכניות המאפשרות לפתח את המקום ולבנות בו. לכך ביטוי ברור גם בסעיף 4 לרע"פ 755/17 הנ"ל.
בנסיבות אלה, בפני טענה שלא ניתן לקבלה, וזאת, הגם שנכון אני לשוב וליתן ביטוי להבנתי הרבה למצוקת העותרת.
...
פשיטא, שדי בכך, כדי לבסס את המסקנה שדין הבקשה, לדחיה.
סוף דבר,
על הפרק פסיקה חלוטה לחובת המבקשת, כשאין הדעת נותנת שבית המשפט לעניינים מנהליים יהווה, לדידה של פסיקה זו, כעין ערכאת ערעור נוספת.
לפיכך, משעה שהגענו כדי מסקנה, שעל הפרק עתירה שסיכוייה קלושים, אף דין הבקשה לצו ביניים, לדחייה.