אבני, אסתר, **** ובר הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעירעור (רע"א 643/21).
תביעת נסיס – רקע עובדתי, התביעה ותמצית הטענות
נסיס ניהל הליך משפטי מול משה לוינקורן וחברה שבבעלותו (להלן – "לוינקורן"), שתחילתו בהגשת בקשה ללישכת ההוצאה לפועל לבצוע שטרות, שלוינקורן מסר לו כבטוחה להחזר הלוואות שנתן לו, והמשכו בהגשת התנגדויות ודיוני הוכחות, שהתנהלו בפני כב' השופט עדי הדר (להלן – "התביעה נגד לוינקורן").
בפסקי-דין מאוחרים יותר של בית המשפט העליון נדונה הדוקטרינה של שימוש לרעה בהליך משפטי, אך זאת לצורך הפעלת סנקציה משפטית, תוך החלת כמה מתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 (שחלו לאחר שניתן פסק הדין אלכסנדר, להלן – "תקנות התשע"ט"), שבהן נזכר מושג זה (תקנה 4, 42, 151(ג)), אך לא נדונה הסוגיה של הטלת פיצוי כספי בגין עשיית השמוש לרעה בהליכים משפטיים כעילת תביעה עצמאית, ראו: ע"א 8921/20 SKS Holding LLC נ' אורן (13.8.2021, פורסם בנבו, להלן – "SKS") – הטלת הוצאות; ע"א 1062/20 מדינת ישראל נ' סימון (11.11.2021, פורסם בנבו) – מתן צו חוסם נגד מתדיין מטרידן; ע"א 7660/21 די.סי.אס חזוק מבנים בע"מ נ' כוכבה (19.6.2023, פורסם בנבו, להלן – "די.סי.אס") – דחיית בקשתם של המערערים לבטל פסק דין של הערכאה הדיונית במשפט שהתנהל בין אחרים בסוגיה הנוגעת גם להם משום שהם לא היו צד להליך, נוכח חוסר תום לבם כשידעו על ההליך אך לא ביקשו להצטרף אליו.
שתי התביעות עוסקות במסכת אחת: ההלוואות שהלווה נסיס לאבני, ולא ניתן להפריד ביניהן;
שנית, פסק הדין בשלום מייחס, אמנם, אמירות קשות נגד נסיס ומונה את כל "שקריו" (סעיפים 246- 249), אך גם אבני מוצג בו בצורה בלתי מחמיאה, כמי שהיה שותף יחד עם נסיס, לַ"עיסקאות הבלתי חוקיות שעשו ביניהם תוך ניסיון להונות את שילטונות המס, בעיסקאות שלא ניתן לרדת לפישרן" (סעיף 154) ולַ"הסכם למראית עין שהנו גם בלתי חוקי, בהיותו ניסיון להונות את שילטונות המס" (סעיף 240), וכן צוין כי "אבני שהנו עו"ד ורו"ח ידע היטב מה הוא עושה. הוא היה שותף מלא להסכמים הבלתי חוקיים..." (סעיף 239).
די בכך כדי לדחות את התביעה המבוססת על עילה זו.
מעבר לנדרש אוסיף כי לא הוכח גם המרכיב של "בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת", שחובת הוכחתו מוטלת על התובע (ראו: בע"מ 3979/22 פלונית נ' פלוני, 1.9.2022, פורסמה בנבו, פסקה 26), כאשר, כאמור, מדובר בסכסוך עסקי מרובה הליכים, כאשר בפועל התביעה השנייה התקבלה חלקית בפסק הדין בשלום ובמלואה בפסק הדין בעירעור, וכאשר גם בפסק הדין בשלום נאמרו אמירות שאינן מחמיאות לאבני.
...
החידוש שנעשה באלכסנדר הוא חיובו בפיצויים של בעל דין שעשה מעשה כאמור, וכדברי כב' השופט שטיין (בפסקה 33):
"מסיבה זו, סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. עבור נסיבות כגון אלו נקוט בידינו כלל משפטי עתיק יומין: ubi jus, ibi remedium (מקום שם הזכות – שם הסעד)..."
כב' השופט מינץ הסכים עם תוצאת חוות דעתו של כב' השופט שטיין- דחיית שני הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט גוטובניק) שחייב את המשיבה כהן (המערערת ב-ע"א 161/20) לשלם סכומים מסויימים למערערת (שערערה על דחיית אחד מרכיבי התביעה)- אך ביסס את מסקנתו על עוולת הרשלנות הנזיקית (כפי שעשה בית המשפט המחוזי), והוסיף (פסקה 20):
"בנסיבות אלו, אינני מוצא לנכון להביע עמדה באשר להתאמתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כמקור עצמאי להטלת חובה על כהן לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו, כפי שמצא חברי השופט שטיין לעשות".
כב' השופט מלצר הצטרף לתוצאה, והוסיף כי במחלוקת המשפטית האמורה הוא "נוטה לדעה שאותה הציג כב' השופט א' שטיין, כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המאפשרת הגשה של תביעה לפיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שנפתחים או מתנהלים שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב בוטה". (פסקה 3, הדגשה במקור).
כמו-כן, לא ניתן ליַיחס חוסר תום-לב לנסיס, כאשר הוא בחר להגיש את תביעתו זו לאחר שאבני הגיש את התביעה נגדו;
4- אין מקום לטענה שדין התביעה של נסיס להידחות, משום שאבני נתן את התצהיר האמור לאחר שפסקו יחסי עורך-דין- לקוח שהיו ביניהם.
התוצאה היא שהפיצויים ההדדיים מקזזים זה את זה.
תוצאה
התביעה נדחית.
התביעה שכנגד נדחית.