בקשת רשות ערעור על פסק דין חלקי בעניין החזר הלוואה

משנדחו, כנזכר, בקשת רשות ערעור על החלטה זו וכן ערעור על פסק הדין החלקי - אין מקום להדרש בשנית לטענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית.

יפים לענייננו בהקשר זה דברי בית המשפט ב-ע"א 349/84 פריג' נ' מטלר, פ''ד מב(1) 71, לאמור: "אמנם נקבעה בחוזה הנידון ריבית גבוהה ביותר, וזאת בנוסף לסעיף הצמדה, אך אם הסכים הלווה לתנאים קשים כאלה, סימן הוא, שמסיבה זו או אחרת לא היה לאל ידו להשיג הלוואה בתנאים נוחים יותר. אחרת לא היה, מן הסתם, חותם על הסכם כזה והיה מבקש הלוואה ממקור אחר. ואם כך הוא הדבר, הרי לכאורה אין הדעת סובלת מצב, בו יעלה בידי הלווה להיבנות עתה מהפרת ההסכם על-ידיו על-ידי זכייה בהלוואה נמשכת בתנאים עד כדי כך נוחים, הווה אומר על ידי מעבר מריבית של 12% לחודש לריבית של 7.125% לשנה! אין להניח, שתוצאה כזו הייתה נקבעת בהסכם בין הצדדים, לו נתנו את דעתם לאפשרות, שסכום ההלוואה לא יוחזר במועדו. ניסיון החיים מלמד, שכאשר בחוזה הלוואה הנתנת לתקופה קצובה נקבע שיעור ריבית מסוים, והצדדים מתחשבים באפשרות שסכום ההלוואה לא יוחזר במועדו תוך הפרת ההסכם, הרי בדרך כלל ייקבע אז שיעור ריבית גבוה יותר לגבי תקופת הפגור, ומכל מקום לא שיעור אשר ייפול משעור הריבית המקורי המתייחס לתקופת ההלוואה". למען שלמות התמונה יצויין כי באותו מקרה וחרף הציטוט הנ"ל, נימנע בית המשפט מקביעה לפיה שיעור הריבית שבתקופת ההלוואה יחול אף במקרה של פגור בהחזר ההלוואה.

לאור המקובץ, עמדת התובעות מתקבלת, במובן זה שההלוואה תישא ריבית בשיעור חודשי של 2.5%, החל מיום 1.10.2016 (המועד בו הסתיימה תקופת ההארכה, כשפסק הדין החלקי ניתן בהתייחסות עד לאותו מועד) ועד למועד פסק דין זה. סכום הריבית יתוסף לסכום שנפסק בפסק הדין החלקי.

...

אשר לשאלה האם לסכום הריבית יש להוסיף רכיב מע"מ או שמא הוא כבר כולל את רכיב זה. אני סבור כי יש לקבל את עמדת הנתבעת בנושא משלא נמצא מקום להוסיף לחוב את רכיב המע"מ על הריבית.

סוף דבר הצדדים לא טענות לריבית לא חוקית וביתרת טענותיהם לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות ממסקנתי.

לאור המקובץ, עמדת התובעות מתקבלת, במובן זה שההלוואה תישא ריבית בשיעור חודשי של 2.5%, החל מיום 1.10.2016 (המועד בו הסתיימה תקופת ההארכה, כשפסק הדין החלקי ניתן בהתייחסות עד לאותו מועד) ועד למועד פסק דין זה. סכום הריבית יתווסף לסכום שנפסק בפסק הדין החלקי.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 29842-06-22 נביאי נ' ענב ואח' לפני כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא המבקש- המערער: אברהם נביאי ע"י ב"כ עו"ד אבירן אביב המשיבים: 1. מטילדה ענב 2. ענת ענב ע"י ב"כ עו"ד יוסף בנקל ועו"ד אלי כהן פסק דין

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט יאיר דלוגין) מיום 3.5.22 בתא"ק 69397-11-18 לפיה נדחתה בקשת המבקש – הנתבע להתיר לו להגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד וכן הודעה לצד ג'.

בפסק דין חלקי שניתן ע"י בימ"ש קמא ביום 13.6.19 נדחתה התביעה על הסף מחמת היתיישנות ביחס לרכיב של החזר הלוואה בסך של 130,056 ₪ שהעניק המנוח לנתבע לפי הסכם מיום 16.5.10.

בהחלטה שניתנה באותו יום נקבע: "בבקשת הרשות להגן לא נטען כי למנוח חוב כלפי הנתבע ובודאי שלא כומת. גם אם מידע אודות החוב עלה רק לאחר מכן (עובדה תמוהה כשלעצמה), לא אשיג את התיק כעת שנה וארבעה חודשים אחורנית (אני לא מחשיב את התקופה שהתיק ההי בעירעור), על ידי מתן היתר להגשת תביעה שכנגד או הודעת צד ג'. פתוחה הדרך בפני הנתבע להגיש תביעות נגד יורשי המנוח ועו"ד גליק, אם הוא סבור שאלה עומדות לו כלפיהם. לפיכך, הבקשה נדחית.

...

למרות שמדובר בהחלטה מובהקת שבסדרי דין שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה אלא רק במקרים חריגים; במקרה דנן מצאתי לנכון לבטל את ההחלטה הואיל ואין בידי לקבל את הנימוקים שעל בסיסם ניתנה ההחלטה.

עוד אוסיף כי אין בידי לקבל את טענת המשיבים לפיה בתביעות שהוגשו בסדר דין מקוצר אין כלל אפשרות להגיש הודעת צד ג' (המשיבים מפנים בעניין זה לפסיקה – סעיף 50 לתשובתם).

לסיכום: לאור האמור לעיל, ניתנת רשות לערער והערעור מתקבל באופן שהחלטת בימ"ש קמא מיום 22.6.22 תבוטל ובימ"ש קמא ייתן החלטה חדשה בבקשה מיום 3.5.22.

בהמשך, בפיסקה 19 לפסק הדין בעיניין בס, נפסק: "...קביעת החוק אינה רק קביעה טכנית בדבר המסמכים שיש לצרף לבקשה לבצוע שטר. עילה שטרית רגילה לחוד ועילה שטרית הנסמכת על הלוואה לפי החוק לחוד. דהיינו, המחוקק קבע כי ככל שעסקינן בבקשה לבצוע שטר, שהחוק חל עליה - לא מדובר בעילה שטרית רגילה המנותקת מעיסקת היסוד, אלא בית המשפט יבחן גם את עסקת היסוד. ודוק, עסקת היסוד לא אמורה להתברר נוכח טענות הגנה המוכרות כנגד עילה שטרית, שאזי על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש כי קמה לו עילת הגנה נוכח עסקת היסוד. מעת שעסקינן בבקשה לבצוע שטר שהחוק חל עליה - עסקת היסוד היא הנדונה, ראשית לכל, בפני בית המשפט, ולכן הורה המחוקק כי על התובע, כחלק מעילת תביעתו, לצרף את המסמכים הקשורים לעיסקת היסוד, תוך פירוט מלא של מכלול הפרטים הקשורים להלוואה. בהתאם בית המשפט יבחן את עסקת היסוד, ויברר אם אכן בהתאם לה ובכפוף להוראות החוק, רשאי התובע להפרע מהנתבע את השיטריות נשוא הבקשה לבצוע". אציין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בעיניין בס נדחתה ברע"א 2132/09 אברהם אריה נ' ארנון בס, ניתן ביום 8.7.09.

התובעת עמדה בנטל הראשוני הרובץ לפתחה, והוכיחה את ההלוואות ותנאיהן, עת צרפה לתצהיר עדותו הראשית של מר נבון את הסכמי ההלוואה שנחתמו בגין כל אחד מהשיקים של מר בוטז וכן את קבלות הניכיון הנילוות להם, בהן מפורטים סכומי ההלוואות, שעורי הריבית ומועדי החזר ההלוואות או הניכיון.

אני קובעת, על כן, כי הנתבעת לא הוכיחה כל ועיקר את טענתה בדבר כשלון תמורה מלא או חלקי בעסקת היסוד מול מר בוטז.

...

מקובלת עלי בהקשר זה טענת התובעת בסיכומיה, כי זיכוי בעד מסמך סחיר מהווה תמורה בעד ערך.

סוף דבר, אני קובעת בזה, כי הנתבעת חייבת בביצוע שיק מספר 1014856, זמן פירעון 20.3.19, על סך של 9,120 ₪.

אני מורה על שפעול הליכי ההוצאה לפועל בתיק שמספרו 519822-04-19, החל מיום 20.4.23.

בבית המשפט העליון רע"א 4375/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקשים: 1. בן יהודה 5 תל אביב בע"מ 2. שמי עטר נ ג ד המשיבה: א.מ קל בניה בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שבח (ס"נ), י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ), מיום 2.4.2023, בע"א 62358-03-22; בקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשים: עו"ד רנה שיבולת ][]החלטה

ביום 7.4.2022 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט י' אטדגי) את הבקשה באופן חלקי, וקבע כי עד להכרעה בעירעור ישלמו המבקשים מחצית מסכום התביעה, כלומר 1,050,000 ש"ח: 550,000 ש"ח יועברו למשיבה באופן מיידי, ו- 500,000 ש"ח יופקדו בקופת בית המשפט.

ואולם, בית המשפט המחוזי אשרר את קביעת בית משפט השלום לעניין זה, בקובעו כי: "לא ניתן להסתמך על הכרטסת, משום שהמערער לא ידע להסביר מה מפורט בה וכיצד ניתן ללמוד ממנה על החזר ההלוואה". בהקשר האמור עמד בית המשפט המחוזי על כך שאין ולו תנועה אחת בכרטסת הנהלת החשבונות שהציגו המבקשים הקושרת עצמה להחזר ההלוואה דנן.

בקשת רשות העירעור בבקשת רשות העירעור דנן, טוענים המבקשים כי פסקי הדין של הערכאות קמא גורמים להם עוות דין של ממש, מקום בו הם ייאלצו להשיב הלוואה אשר כבר ניפרעה, באופן שיוביל לקריסתה של המבקשת.

מכל מקום, אין די בו, בעניינינו, כדי לקבל את הבקשה, בהיתחשב בכך שפסק הדין מבוסס על ממצאים עובדתיים שערכאת העירעור איננה נוהגת להתערב בהם.

...

בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ה' פלד), מיום 27.1.2022, בת"א 64955-06-18, במסגרתו הורה בית המשפט למבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה סך של 2,100,000 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

מבלי להיכנס לשאלה עד כמה טיעון שכזה יכול להתקבל כעניין שבעקרון (ובמילים אחרות מהו היקפו של אותו חריג "עיוות דין" שמאפשר קבלת בקשה ב-"גלגול שלישי" הגם שאינה מעוררת שאלה עקרונית), לא שוכנעתי שהנסיבות דנן מעצבות מקרה חריג מהסוג הנטען.

סירובן של הערכאות הקודמות להשתכנע מטיעון זה אינו מצדיק התערבותה של ערכאת ערעור, קל וחומר ב-"גלגול שלישי". יתר על כן, ככל שאכן, כטענת המבקשים, שולמה למשיבה תמורה ביתר (ואין אני קובע שכך היה), פתוחה בפניהם הדרך להגיש תובענה כספית להשבה (ואיני קובע כמובן דבר לגבי תביעה שכזו, ככל שתוגש).

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית.

אבני, אסתר, **** ובר הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעירעור (רע"א 643/21).

תביעת נסיס – רקע עובדתי, התביעה ותמצית הטענות נסיס ניהל הליך משפטי מול משה לוינקורן וחברה שבבעלותו (להלן – "לוינקורן"), שתחילתו בהגשת בקשה ללישכת ההוצאה לפועל לבצוע שטרות, שלוינקורן מסר לו כבטוחה להחזר הלוואות שנתן לו, והמשכו בהגשת התנגדויות ודיוני הוכחות, שהתנהלו בפני כב' השופט עדי הדר (להלן – "התביעה נגד לוינקורן").

בפסקי-דין מאוחרים יותר של בית המשפט העליון נדונה הדוקטרינה של שימוש לרעה בהליך משפטי, אך זאת לצורך הפעלת סנקציה משפטית, תוך החלת כמה מתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 (שחלו לאחר שניתן פסק הדין אלכסנדר, להלן – "תקנות התשע"ט"), שבהן נזכר מושג זה (תקנה 4, 42, 151(ג)), אך לא נדונה הסוגיה של הטלת פיצוי כספי בגין עשיית השמוש לרעה בהליכים משפטיים כעילת תביעה עצמאית, ראו: ע"א 8921/20 SKS Holding LLC נ' אורן (13.8.2021, פורסם בנבו, להלן – "SKS") – הטלת הוצאות; ע"א 1062/20 מדינת ישראל נ' סימון (11.11.2021, פורסם בנבו) – מתן צו חוסם נגד מתדיין מטרידן; ע"א 7660/21 די.סי.אס חזוק מבנים בע"מ נ' כוכבה (19.6.2023, פורסם בנבו, להלן – "די.סי.אס") – דחיית בקשתם של המערערים לבטל פסק דין של הערכאה הדיונית במשפט שהתנהל בין אחרים בסוגיה הנוגעת גם להם משום שהם לא היו צד להליך, נוכח חוסר תום לבם כשידעו על ההליך אך לא ביקשו להצטרף אליו.

שתי התביעות עוסקות במסכת אחת: ההלוואות שהלווה נסיס לאבני, ולא ניתן להפריד ביניהן; שנית, פסק הדין בשלום מייחס, אמנם, אמירות קשות נגד נסיס ומונה את כל "שקריו" (סעיפים 246- 249), אך גם אבני מוצג בו בצורה בלתי מחמיאה, כמי שהיה שותף יחד עם נסיס, לַ"עיסקאות הבלתי חוקיות שעשו ביניהם תוך ניסיון להונות את שילטונות המס, בעיסקאות שלא ניתן לרדת לפישרן" (סעיף 154) ולַ"הסכם למראית עין שהנו גם בלתי חוקי, בהיותו ניסיון להונות את שילטונות המס" (סעיף 240), וכן צוין כי "אבני שהנו עו"ד ורו"ח ידע היטב מה הוא עושה. הוא היה שותף מלא להסכמים הבלתי חוקיים..." (סעיף 239).

די בכך כדי לדחות את התביעה המבוססת על עילה זו. מעבר לנדרש אוסיף כי לא הוכח גם המרכיב של "בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת", שחובת הוכחתו מוטלת על התובע (ראו: בע"מ 3979/22 פלונית נ' פלוני, 1.9.2022, פורסמה בנבו, פסקה 26), כאשר, כאמור, מדובר בסכסוך עסקי מרובה הליכים, כאשר בפועל התביעה השנייה התקבלה חלקית בפסק הדין בשלום ובמלואה בפסק הדין בעירעור, וכאשר גם בפסק הדין בשלום נאמרו אמירות שאינן מחמיאות לאבני.

...

החידוש שנעשה באלכסנדר הוא חיובו בפיצויים של בעל דין שעשה מעשה כאמור, וכדברי כב' השופט שטיין (בפסקה 33): "מסיבה זו, סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. עבור נסיבות כגון אלו נקוט בידינו כלל משפטי עתיק יומין: ubi jus, ibi remedium (מקום שם הזכות – שם הסעד)..." כב' השופט מינץ הסכים עם תוצאת חוות דעתו של כב' השופט שטיין- דחיית שני הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט גוטובניק) שחייב את המשיבה כהן (המערערת ב-ע"א 161/20) לשלם סכומים מסויימים למערערת (שערערה על דחיית אחד מרכיבי התביעה)- אך ביסס את מסקנתו על עוולת הרשלנות הנזיקית (כפי שעשה בית המשפט המחוזי), והוסיף (פסקה 20): "בנסיבות אלו, אינני מוצא לנכון להביע עמדה באשר להתאמתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כמקור עצמאי להטלת חובה על כהן לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו, כפי שמצא חברי השופט שטיין לעשות". כב' השופט מלצר הצטרף לתוצאה, והוסיף כי במחלוקת המשפטית האמורה הוא "נוטה לדעה שאותה הציג כב' השופט א' שטיין, כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המאפשרת הגשה של תביעה לפיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שנפתחים או מתנהלים שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב בוטה". (פסקה 3, הדגשה במקור).

כמו-כן, לא ניתן ליַיחס חוסר תום-לב לנסיס, כאשר הוא בחר להגיש את תביעתו זו לאחר שאבני הגיש את התביעה נגדו; 4- אין מקום לטענה שדין התביעה של נסיס להידחות, משום שאבני נתן את התצהיר האמור לאחר שפסקו יחסי עורך-דין- לקוח שהיו ביניהם.

התוצאה היא שהפיצויים ההדדיים מקזזים זה את זה. תוצאה התביעה נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.