בקשת רשות ערעור על פסק דין המכיר בזכות בני רשות לפיצויים

בבית המשפט העליון בר"ם 783/19 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המבקשים: 1. אורי מטוס 2. אילנה מטוס נ ג ד המשיבות: 1. הועדה המקומית לתיכנון ובנייה – גילבוע 2. נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ צד קשור: היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 2.1.2019 בעמ"ן 4200-04-18 שניתן על-ידי כבוד הנשיא ז' הווארי תאריכי הישיבות: י"ד בחשון התש"ף (12.11.2019) ח' בסיון השפ"א (19.5.2021) בשם המבקשים: עו"ד יצחק שרף, עו"ד רונית ענבר שרף בשם המשיבה 1 : עו"ד אילן מירון, עו"ד חגי בלמס בשם המשיבה 2: עו"ד יגאל קלדס, עו"ד שירלי תומר, עו"ד ניר סוקולובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד יונתן ברמן ][]פסק-דין

תמצית העובדות וההליכים קודמים מאז שנת 1968 מחזיקים המבקשים כבני רשות נחלה במושב כפר יחזקאל.

עקרי טענות הצדדים בבקשת רשות העירעור בעקרו של דבר, המבקשים שבים וטוענים כי הגם שהתכניות השונות החלות על החלקה הכירו באיזורי שימוש שונים (מגורים וחקלאות), הרי שלא בוצעו בהן פעולות איחוד וחלוקה – כך שלא ניתן לראות באיזור המגורים מיגרש נפרד לפי ההגדרה בחוק.

כידוע, החלתו ויישומו של הסדר הפצוי הקבוע בסעיף 197 לחוק כרוכים באיזון עדין בין עקרונות מתחרים – אשר כוללים, מחד גיסא, הגנה על זכות הקניין, הפנמת עלויות התיכנון על ידי הרשות ושימורו של צדק חלוקתי, ומאידך גיסא, המנעות מהרתעת יתר של רשויות התיכנון, בשל החשש שלא יוכלו לעמוד בתשלום הפיצויים שיוטל עליהן (ראו: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 640-639 (1992); דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נח(6) 289, 294-293 (2004); בר"ם 1560/13 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה רמת גן נ' מגן אינטרנשיונאל יזמות והשקעות בע"מ, פסקה 40 (22.7.2014); בר"ם 10212/16 דלי דליה נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה הרצליה, פסקות 4-3 לפסק דיני (1.4.2020) (להלן: עניין דלי דליה)).

...

ביום 2.1.2019 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו העומד ביסוד הבקשה דנן, שבו נדחה ערעורם של המבקשים (עמ"ן 4200-04-18, סגן הנשיא ז' הווארי).

דיון והכרעה כפי שכבר צוין, בתום הדיון שהתקיים בפנינו המלצנו למבקשים לחזור בהם מן הבקשה, והם עשו כן. לצד זאת, מאחר שנראה כי השאלה שהועלתה בבקשה הניבה החלטות סותרות בערכאות נמוכות וכי לא קיימת פסיקה מנחה בעניין זה, שלה השלכות מעשיות, מצאנו לנכון להבהיר כי לגוף הדברים אנו סבורים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי סיפק מענה נכון לשאלה הפרשנית שעוררה את המחלוקת בין הצדדים.

האמת ניתנת להיאמר: נוסח ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה אינו מוביל למסקנה חד משמעית, וזאת בניגוד להגדרה המופיעה בתקנות חישוב שטחים, שממנה עולה בבירור כי מגרש יכול להיווצר גם בתכנית (במנותק מפעולת איחוד או חלוקה).

בבית המשפט העליון רע"א 8073/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המבקשים: דוד אבגיל ואח' נ ג ד המשיבה: הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 28.08.2019 בע"ו 25268-02-19 שניתן על ידי כבוד השופט העמית י' גריל והשופטים ב' טאובר ו-ס' ג'יוסי תאריך הישיבה: כ"ה בניסן התשפ"א (07.04.2021) בשם המבקשים: עו"ד דוד ידיד; עו"ד דוד עצמון בשם המשיבה: עו"ד יואב שחם ][]החלטה

]המשנה לנשיאה נ' הנדל: מונחת לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל, ב' טאובר וס' ג'יוסי) בע"ו 25268-02-19, שעניינה שאלת זכאותם של יהודי מרוקו לפיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957.

ברקע – החלטת הרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן: המשיבה) שלא להכיר בזכאות המבקשים לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

בית המשפט המחוזי כתב פסק דין מפורט, מנומק ובהיר.

העובדות שהוצגו מלמדות כי יהודי מרוקו סבלו בשנים הנזכרות מאנטישמיות ומשורה של פגיעות ומיגבלות, תוך פגיעה קשה בכבודם כבני אדם וכיהודים.

...

לא בלב קל אנו דוחים אפוא את בקשתם.

חרף קביעותיו של בית משפט זה בעבר בסוגיה זו, אני סבור כי קשה להלום שהמדינה תסתתר מאחורי חקיקה זרה אשר יש בה, הלכה למעשה, כדי להביא להפליה בין קורבנות המשטר הנאצי (ראו והשוו רע"א 954/99 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי״ז–1957 נ' שטיינפלד, פ"ד נה(1) 617, 623–624 (2001)).

כך או כך, מאחר שבמקרה דנן לא התקיימו הדרישות למתן פיצוי לפי החוק, אין מנוס מדחיית הערעורים.

בבית המשפט העליון רע"א 7840/22 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: חסן עווד סעיד נ ג ד המשיבים: 1. חברת פטרה הולדינג (Petra Holdings Ltd) 2. הפטריארכיה היונית האורתודוקסית של ירושלים 3. משטרת ישראל – מרחב דוד בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 12.10.2022 (השופטת ד' כהן-לקח) ב-רע"א 20182-07-22 בשם המבקש: עו"ד מדחת דיבה ][]החלטה

באשר למאזן הנוחות, בית משפט השלום קבע כי העובדה שבריספורד לא עשתה שימוש במחסן בין מועד מתן פסק הדין הסופי אשר הכיר בזכויותיה בבניין (ב-ע"א 8398/17) ועד לתפיסתו במרץ 2022, מלמדת על העידר דחיפות עבורה בשימוש בו. לצד זאת, עמד בית המשפט על פרק הזמן הארוך שבו המבקש החזיק במחסן ועשה בו שימוש.

בין שיקוליו של בית המשפט המחוזי בעיניין זה עמדו: הצהרת המבקש כי יפנה את המחסן; העובדה כי המבקש עשה במחסן שימוש עסקי-מסחרי (ולא שימוש למגורים), כך שככל שיגרם לו נזק, יהיה מדובר בנזק בר-פיצוי כספי; ראיות לפיהן המבקש הודיע לעריית ירושלים כי המחסן במצב ירוד, ואינו ראוי לשימוש (ואף קיבל בגין כך פטור מתשלום ארנונה); והעובדה כי בריספורד ניהלה הליכים ארוכים (בני למעלה מ-10 שנים) כדי לקבל הכרה בזכויות החכירה שלה בבניין.

...

בהינתן מסקנה זו, ולצד ההוראה בדבר ערבות צד ג' על מנת להבטיח את נזקי המבקש ככל שתביעתו תצליח – לא נראה כי נפלה שגגה במסקנת בית המשפט המחוזי במישור מאזן הנוחות.

זאת, לאור ההלכה המושרשת כי מקום בו מדובר בנזק כספי בר-פיצוי, הנטייה תהיה שלא להיעתר לבקשה ליתן סעד זמני (רע"א 3751/22 בנילוז נ' לוי, פסקה 16 (28.6.2022)).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

בהתייחס לטענת המבקשות כי זכות המשיבה במיתחם נובעת מסעיף 27 לחוק הגנת הדייר, על פיו אכן נידרש כי הדירה הנדונה תהיה דירתו היחידה של הדייר המוגן, קבע בית משפט השלום כי טענה זו סותרת טענות שנטענו על ידי המבקשות בהליכים קודמים, החל מהסדר הפשרה עם הערייה, עובר בפסק דין שניתן ביום 3.5.2010, בת"א 210908/02 (להלן: תביעת הילדים), אשר עסק בתביעת אחיה ואחיותיה של המבקשת להכרה בהם כדיירים מוגנים במיתחם, וכלה בכתב ההגנה שהגישה המבקשת בתביעת הפינוי שהגישה הערייה בשנת 2018.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות העירעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להדחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, משאינה עומדת באמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור ב-"גילגול שלישי". כאמור לעיל, לצד דחיית ערעור המבקשות בכל הנוגע לסעד שעניינו ביטול פסק הדין וההחלטה בעיניין הסדר הזכויות במיתחם, קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המבקשות, לפיה הזכות לקבלת פיצוי בעת פינוי לפי הסדר הפשרה היא זכות אישית, שאינה ניתנת להורשה ואשר הוקנתה רק למי שהתגורר במיתחם במועד כריתת הסדר הפשרה – תוחזר להכרעה בבית משפט השלום.

יצוין כי בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי אף אם בית משפט השלום יקבל את טענת המבקשות שהושבה להכרעתו, לפיה יש לפרש את הסדר הפשרה באופן שהוא הקנה זכות אישית רק למי שהוגדר במועד חתימתו כ"דיירים", כך שלאחר פטירתו של בני ז"ל רק המבקשות זכאיות לקבל את הפצוי מכוח הסדר הפשרה, עדיין יהיה עליו לקבוע האם חל כלפי המבקשות השתק או מניעות ביחס לטענתן האמורה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, משאינה עומדת באמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". כאמור לעיל, לצד דחיית ערעור המבקשות בכל הנוגע לסעד שעניינו ביטול פסק הדין וההחלטה בעניין הסדר הזכויות במתחם, קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המבקשות, לפיה הזכות לקבלת פיצוי בעת פינוי לפי הסדר הפשרה היא זכות אישית, שאינה ניתנת להורשה ואשר הוקנתה רק למי שהתגורר במתחם במועד כריתת הסדר הפשרה – תוחזר להכרעה בבית משפט השלום.

דין טענה זו להידחות: בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי, בעקבות קביעות זהות של בית משפט השלום, כי ככל שהמשיבה אכן זכאית למעמד של דיירת מוגנת במתחם, מקורו בסעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר הקובעים כי בן זוגו של דייר של דירה או של בית עסק שנפטר, יהיה אף הוא לדייר, ובלבד "שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו". כלומר, זכותה הלכאורית של המשיבה כדיירת מוגנת במתחם לא עברה לידיה בירושה, אלא הוקנתה לה מכוח הוראותיו החקוקות של חוק הגנת הדייר.

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות.

בבית המשפט העליון רע"א 1955/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר המבקשים 1424-1: רבקה בן שטרית ואח' המבקשים 1538-1485: רחל בנימין ואח' המבקשים 1562-1539: ניסים אברג'יל ואח' נ ג ד המשיבה: הרשות לזכויות ניצולי שואה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטים ש' דברת, י' פרסקי ו-ג' גדעון) מיום 5.12.2022 ב-ע"ו 4467-09-19 בשם המבקשים: עו"ד דוד ידיד; עו"ד דורון עצמון; עו"ד גיא תותי; עו"ד מוטי מויאל בשם המשיבה: עו"ד יואב שחם ][]החלטה

בד בבד עם הגשת בקשת רשות העירעור בעיניין אבגיל, הגישו המבקשים שם "בקשה לעיכוב הדיון בבקשת רשות העירעור" עד למתן פסק הדין בערעורם של המבקשים דכאן (להלן: בקשת העיכוב).

בפסק הדין נקבע כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, משלא הוכח שהמבקשים בעיניין אבגיל עומדים בתנאים לזכאות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים; וכך נקבע: "כללו של דבר, עניינם של המבקשים נדון בהרחבה רבה בהליכים קמא. נערך בירור עובדתי מקיף ונשקלו הטענות המשפטיות. העובדות שהוצגו מלמדות כי יהודי מרוקו סבלו בשנים הנזכרות מאנטישמיות ומשורה של פגיעות ומיגבלות, תוך פגיעה קשה בכבודם כבני אדם וכיהודים. חירותם נפגעה בהיבטים שונים, באופן שודאי עולה כדי רדיפה וסותר עקרונות יסוד של חברה דמוקרטית ומתוקנת. מדינת ישראל אף הכירה בכך בהקשרים אחרים. ברם, לא עולה כי עוצמת שלילת החרות והמגבלות שהוטלו עומדת בתנאים הקבועים בחוק נכי רדיפות הנאצים, כפי שעולה מלשונו וכפי שמקובל לפרשו תחת הדין הגרמני והישראלי כאחד" (שם, פסקה 4).

זהו הרקע לכך שגם השופט י' אלרון, בפסק הדין בעיניין אבגיל, קבע כי "...עלינו לבחון האם באים הם [המבקשים – י' כ'] בשעריו של חוק הפיצויים הפדרלי, שהחוק הישראלי הולך בעקבותיו עקב בצד אגודל. משהתשובה לכך היא בשלילה – שכן המבקשים אינם עומדים בתנאי הזכאות לפי אותו חוק – אין מנוס מדחיית העירעור". זהו גם הרקע לקביעתו הבאה של השופט י' אלרון: "הערתי השניה נוגעת לעמדתה העקרונית של מדינת ישראל באשר לזכאותם של המבקשים ודומיהם לפיצויים. אמנם המבקשים אינם עומדים בתנאיו של החוק הקיים, אך המחוקק רשאי כמובן להרחיב את מעגל הזכאים במסגרת חקיקתית או מינהלית. בראיה לעתיד, ומתוך תקוה שבלב כי הנושא יובא לפתחו של בית המחוקקים, ראיתי לנכון להוסיף את הדברים הבאים." והדברים ברורים ומפורשים: גם להשקפתו של השופט י' אלרון, על פי החוק הקיים המצב ברור ודין בקשת הרשות לערער להדחות (ולכן גם הצטרף לדעת יתר חברי ההרכב לעניין התוצאה).

...

לאור כל האמור לעיל, מתייתר הצורך להתייחס לשאלה נוספת העולה מפסק דינו של בית המשפט קמא והנוגעת לתוקפו המחייב של פסק הדין בעניין אבגיל לעניין ההליך דנן.

התשובה לכך, מהטעמים המפורטים לעיל, הינה, לצערי, שלילית.

מהטעמים המפורטים לעיל, הנני מציע לחבריי להורות על דחייתה של הבקשה ולהימנע מהטלת הוצאות בהליך זה על המבקשים.