בקשת רשות ערעור על פסק דין בתביעת נזיקין בגרירת רכב

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בטבריה (כב' השופטת אפרת הלר) מיום 10.11.19, בגדריו נדחתה תביעת המבקשת לפיצויים בגין ניזקי גוף ונזקים נלווים שנגרמו לה לטענתה בעקבות תאונת דרכים.

בית המשפט קמא קבע בפסק הדין כי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 איננו חל על מקרה זה, וזאת לפי שהמבקשת העידה שהרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה במועד התאונה.

על התאונה חלה איפוא פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, ומכאן שהנטל על המבקשת להוכיח את אחריותם של המשיבים לתאונה ואת הנזקים שנגרמו בעטיה.

על פסק הדין עותרת המבקשת לאפשר לה לערער.

בחישוב ימי האיחסון מיום התאונה ועד ליום השיחרור על פי הטופס, הרי שעלות השניים (גרירה ואחסון) מגעת כדי כ – 930 ₪ (בקירוב), כאשר לכך יש להוסיף טירחה מסוימת ועגמת נפש, אותם ניתן להעריך בכ- 1,000 ₪ נוספים (כל סכום שתבעה מעבר לכך בשל אי שיחרור הרכב במועדו, נוגד את חובתה להקטנת נזקיה).

...

חרף האמור, סבורני שנפלה שגגה בנוגע לרכיב הפיצוי בגין השכרת רכב ואחסון הרכב המעורב בתאונה במחסן משטרתי.

לסיכום רכיב זה – אני פוסקת למבקשת סך 1,930 ₪.

לסיכום – המשיבים ישלמו למבקשת פיצויים בגין התאונה כמפורט לעיל וכן את הוצאות משפט בסך כולל של 3,500 ₪.

בית משפט קמא לאחר ששמע את הנהגות וצפה בסירטון התאונה קבע באשר לאחריות התאונה , בפיסקה 3 לפסק הדין : "אני קובעת כי האחריות המלאה לקרות התאונה מוטלת על הנהגת. התובעת נסעה כחוק בנתיב השמאלי והתכוונה לפנות שמאלה ולא יכולה הייתה לצפות שהרכב מימינה, שאמור היה להמשיך בנסיעה ישר, יפנה שמאלה תוך פגיעה ברכבה. לא מצאתי מקום להשית על התובעת אשם תורם בנסיבות אלו.". המבקשת למעשה לא חולקת על קביעת האחריות הנזיקית של המשיבה מס' 1 בהקף הנזק.

בית משפט קמא קבע כי בסוגיה מי אמור לשאת בנטל החיוב כאשר נגרר שמחובר לרכב גורם נזק לרכוש האחר, טרם זכתה להכרעה בבית המשפט העליון או בפסק דין מנחה.

אוסיף ואציין כי אין מקום במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לקיים בירור בשאלה המשפטית מאחר והתשתית העובדתית שהונחה הן בפני בית משפט קמא והן במסגרת בקשה זו, אין בהן די על מנת לבחון את הסוגיה לעומק מאחר ולא הוצגו הפוליסות הרלוואנטיות כדי לבדוק תחולת כל פוליסה ועל איזה מקרים ואיזה סיכונים מכוסים במסגרת אותה פוליסה, אופי הפוליסה וסוגה כדי לבחון את השאלות לעומק לרבות בחינת שאלת ביטוח כפל בהתאם להסדר שבסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, ועל מנת לבחון אם פוליסת הנגרר מכסה נזק בעת חיבורה לגורר וכיצד יש לראות את הגורר והנגרר כשתי יחידות או כיחידה אחת החל עליה ביטוח כפל.

מכאן, בקשת רשות העירעור כפי שנוסחה בתשתית העובדתית המונחת אינה מראה טעות בקביעת בית משפט קמא ואינה מאפשרת, בנסיבות מקרה מיוחד זה, את בחינת השאלות המשפטיות הנובעות מחיבור הגורר והנגרר והשאלות מתחום דיני הביטוח מעבר לשאלת האחריות הנזיקית.

...

בית משפט קמא לאחר ששמע את הנהגות וצפה בסרטון התאונה קבע באשר לאחריות התאונה , בפסקה 3 לפסק הדין : "אני קובעת כי האחריות המלאה לקרות התאונה מוטלת על הנהגת. התובעת נסעה כחוק בנתיב השמאלי והתכוונה לפנות שמאלה ולא יכולה הייתה לצפות שהרכב מימינה, שאמור היה להמשיך בנסיעה ישר, יפנה שמאלה תוך פגיעה ברכבה. לא מצאתי מקום להשית על התובעת אשם תורם בנסיבות אלו.". המבקשת למעשה לא חולקת על קביעת האחריות הנזיקית של המשיבה מס' 1 בהיקף הנזק.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק דינו של בית משפט קמא, אני סבור כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, אף ללא צורך בתגובה.

על כן בקשת רשות הערעור נדחית ומשלא נדרשה תשובה אין צו להוצאות.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד הרשם הבכיר (כתוארו אז) נ' נחשון) מיום 4.8.19.

בבקשת רשות העירעור טען המבקש כי טעה בית המשפט עת הכריע בתביעה הנזיקית שהוגשה מבלי להדרש לשאלה הקניינית של תואי הגדר.

המבקש טען כי בית המשפט טעה בהוראתו למבקש לבנות את הגדר מחדש על חשבונו, תוך שהוא גורר אותו לעלות כפולה עת תועתק הגדר לתוואי הנכון.

הלכה היא כי אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות היא מצמצמת ומחמירה במיוחד.

בית המשפט קבע כממצא עובדתי, עליו לא היתה מחלוקת, כי המבקש הרס את גדר האבן שהיתה בנויה ושימשה במשך שנים רבות גדר גבול בין חלקות הצדדים וכי גרם נזק לשביל הגישה לבית המשיב עקב תנועת כלי רכב כבדים.

...

כן נקבע כי הקיר שונה מהותית ממבנה הקיר המקורי באופן שלא ניתן לבצע בו תיקונים והתאמות ואין מנוס מהריסתו ובניית קיר חדש בתואם לקיר המקורי.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את בקשת רשות הערעור, כפי שיפורט להלן.

לסיכום – בקשת רשות הערעור נדחית.

לפי כתב התביעה: המבקש קיבל דו"ח בסך 250 ₪ לתשלום בגין החנית רכבו בנגוד לחוק העזר וכן נידרש לשלם לחניון הגרירה לצורך שיחרור רכבו סך 439 ₪ במזומן.

נקבע, כי לפי דיני הנזיקין על המזיק להשיב את הניזוק למצב בו היה בטרם ניזוק וכי תביעה בסך 33,000 ₪ אינה עולה בקנה אחד עם מטרה זו. נקבע כי הערייה תשלם עבור כספים שגבתה שלא כדין סך 142 ₪.

בשים לב לכך שאני השופטת המטפלת בעיניין אלון גולן בבית המשפט לעניינים מינהליים הצעתי בהחלטתי מיום 27/1/19 למבקש, שלא לעמוד על בקשת רשות העירעור, הגם שטענתו ולפיה פסק הדין ניתן מבלי שתתאפשר לו להגיב למסמך הערייה נכונה, זאת בשל כך שהסכוי הלכאורי לשינוי תוצאת פסק הדין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות בעקבות הוספת חומר מההליך הייצוגי ,נמוך.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לדחות את בקשת רשות העירעור וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות ניתנת רק במקרים חריגים, עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, זאת בשל טבעם זה של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של הסכסוכים.

כותרת כתב התביעה היא כדלקמן: "גרירת הרכב שלי לחניון רידינג בת"א וגביית כסף מעבר לקנס והגרירה עבור פקח ואחזקת מיגרש חניה". בפסק הדין חויבה הערייה להשיב למבקש את הוצאות הפקח ואחזקת מיגרש החניה.

...

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה (כב' הרשמת הבכירה יעל מרמור דומב) מיום 10/1/19 בת.ק. 32581-08-18 ולפיו נקבע כי המשיבה תשלם למבקש סך 142 ₪ וכן הוצאות בסך 250 ₪.

העירייה בכתב ההגנה ציינה כי דין התביעה להידחות: א) התובע כבר הגיש תביעה קטנה באותו עניין בת.ק. 18892-08-17 אברהמי נ' עיריית תל אביב.

בית משפט קמא קיבל בפועל את טענות המבקש - התובע, למרות שהעירייה סברה כי דין התביעה להידחות במלואה וכי עניין אלון גולן כלל לא חל בעניינינו.

לפיכך דין בקשת רשות הערעור להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בית משפט לתביעות קטנות בקריית גת ת"ק 20300-04-23 קמרלקר ואח' נ' עריית קרית גת ואח' לפני כב' השופט, סגן הנשיא יניב בוקר התובע פנחס קמרלקר הנתבעות 1. עריית קרית גת 2. מי ק. גת (2008) בע"מ הצד שלישי חופרי ר. אבו קוש בע"מ פסק דין

"הערייה כרשות מקומית לשלומו ולבטחונו של הציבור בשטחה, נובעת מחובותיה הקבועות בפקודת העיריות [נוסח חדש] ומדיני הנזיקין הכלליים. אין צורך להכביר מילים על אודות החובות המוטלות על רשויות מקומיות, על פי דין, כלפי ציבור הבאים בתחומיה. על הרשות המקומית מוטלת החובה לשמור על ניקיונם ועל עבירותם של הרחובות שבתחומה ועל תקינות המערכות שבאחריותה, ומחובות אלו נגזרת חובת הזהירות המושגית של הרשות המקומית כלפי העוברים ושבים בתחומה (ראה, למשל, ע"א 2901/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו], 25.5.06).

(מתוך פסק דינו של כב' הש' מאזן דאוד בע"א (מחוזי חי') 58179-12-20 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עריית אום אל פחם' ואח' (פורסם בנבו) – בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 4082/21 עריית אום אל פחם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) – ההדגשות שלי – י.ב.) שאלת הפרתה של חובת הזהירות יש לבחון, אם כן, האם סטתה הערייה מחובת הזהירות המוטלת עליה.

לעניין הנזק – חוות דעת השמאי מטעם התובע לא נסתרה ולא הוגשו חוות דעת נגדיות, כמו כן, הגיש התובע חשבונית בגין שכ"ט השמאי ועלויות גרירת הרכב ממקום התאונה – והוא לא נחקר בגינן, עם זאת, סבורני כי כתב התביעה כלל בחובו נזקים שאין מקום לחייב בגינם של הנתבעת 1.

כך, למשל, ביקש התובע לפצותו בגין טסט לרכב ביום התאונה (שלא הוכח ומכל מקום איננו נזק שניגרם בגין התאונה); אובדן ימי עבודה (שאף הם לא הוכחו בתלוש שכר או בכך דרך אחרת); והוצאות עריכת כתב תביעה – שאף הן לא הוכחו ואין מקום לפוסקן בבית המשפט לתביעות קטנות.

...

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית, ללא צו להוצאות.

התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי, כך שעל הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 10,416 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

עוד תשלם הנתבעת 1 לתובע סך של 500 ₪ בגין הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.