בקשת רשות ערעור על פסק דין בתביעה קטנה בגין עוגמת נפש מעיכוב יציאה מהארץ

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רת"ק 57202-02-18 מדינת ישראל נ' עליאן תיק חצוני: בפני כבוד השופטת שירלי רנר מבקשת מדינת ישראל באמצעות ב"כ פרקליט מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) משיב מחמד עליאן פסק דין

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות (כב' הרשם הבכיר א. יחזקאל) מיום 8.2.18 בו חייב את המבקשת לשלם למשיב פיצוי בסך 3,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

הפיצויים הושתו בעיקר בגין עוגמת הנפש שנגרמה למשיב שהגיע למעבר הגבול בטאבה על מנת לשהות במלון בטאבה ואז התברר לו כי קיים כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, זאת על אף שיומיים קודם לכן כשצלצל למוקד רשות האוכלוסין וההגירה נאמר לו כי אין כנגדו כל צו עיכוב יציאה מהארץ.

...

ביום 24.6.18 ניתנה החלטתי ולפיה המשיב יגיש תשובה בכתב עד ליום 15.7.18 אשר תכלול התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול בהתאם לסמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ביום 27.1.19 ניתנה החלטתי ולפיה בהמשך להחלטות קודמות כל שלא תומצא תשובת המשיב לבקשה בתוך 14 יום ממועד המצאת ההחלטה, אראה בכך הסכמה לכך שהבקשה תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה והערעור ידון במעמד צד אחד.

דין הערעור להתקבל.

התוצאה היא שהערעור מתקבל.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות (כבוד השופט א' סלע) מיום 7.8.19.

באשר לטענת המבקשים כי המשיבה הפרה את חובתה ליתן להם שירותי תיקשורת ציין בית המשפט כי אינו סבור שהוראות החוק מחייבות מתן שירותים כאמור במהלך הטיסה, להבדיל משירותים כאמור בעת ההמתנה לטיסה, מה גם שדבר לא מנע מן המבקשים להודיע למשפחתם על העיכוב עוד קודם להמראה.

בהקשר זה ציין כי: "הטיסה בוטלה בשל תקלה מכאנית שלא אפשרה את הטיסה במועד, ועל אף ש[המבקשים] ביקשו לשוות להתנהלות[המשיבה], אופי של היתנערות מצרכיהם ומקיום הוראות הדין, הרי שההתרשמות מכלל השתלשלות העניינים, מלמדת כי משעה ש[המשיבה] ידעה על קיומה של תקלה מכאנית במטוס, היא פעלה באופן נחרץ ומהיר לעשות כל שביכולתה להשיב את הנוסעים לישראל לפני החג. לשם כך, היא הטיסה מטוס ריק מישראל בהתראה קצרה מאוד, ואכן המאמצים נשאו פרי והנוסעים הגיעו לישראל לפני כניסת החג. אכן, [המבקשים] לא הגיעו למחוז חפצם בתוך הארץ, אך גם בשלב זה [המשיבה] לא היתנערה מ[המבקשים], ועל אף שלא הייתה מחויבת לכך, פעלה לדאוג להם באופן מלא לשהות במלון בתל-אביב עד לצאת החג, כשהיא נושאת בעלות המלון והנסיעה אליו. עלות, שלא יכולה להיות מחלוקת כי היא גבוהה מהפצוי בגין איחור של 38 ימים". בית המשפט ציין כי אכן נגרמה למבקשים עוגמת נפש מרובה בכך שנבצר מהם לחגוג את החג בחיק המשפחה ותחת זאת נאלצו לשהות לבדם במלון.

כידוע אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות היא מצמצמת ומחמירה במיוחד.

...

במכלול נסיבות העניין לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו בא בגדר החריגים.

לבסוף, לא שוכנעתי כי נגרם למבקשים עוול קשה כפי טענותיהם.

הפיצוי הכולל שנפסק לטובת המבקשים בהתאם לסכום הקבוע בתוספת הראשונה לחוק, שלכך נוסף החזר מלא על ההוצאות שהוציאו בפועל, אינו כזה שיש בו כדי לגרום למבקשים עוול ומכל מקום אין בו כדי להצדיק התערבות על דרך של מתן רשות ערעור, וזאת בפרט בשים לב לאמות המידה הנוהגות בכגון דא. נוכח כל האמור הבקשה נדחית.

לפני בקשת ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות באשקלון (כבוד הרשמת הבכירה ציפי כהן אביטן) מיום 10.03.2019, בו התקבלה חלקית תביעתו של המשיב נגד המבקש.

זאת, לאחר שנקבע כי המבקש דרש סכום כספי גבוה מדי על הסעה של בת המשיב וחבריה לנשף סיום התיכון, תוך שעיכב את ההסעה וגרם בכך עוגמת נפש.

עולה מפסק הדין, כתבי הטענות והמסמכים כי אין חולק שבתאריך 08.07.2018 נקבעה נסיעה לנשף סיום התיכון לבתו של המשיב וחברותיה, כאשר הוסכם על תמורה של 1,600 ₪ לנסיעה מאשקלון לאולם אירועים במרחק של כ-30 ק"מ. אין חולק כי ביום הארוע בסביבות השעה 15:00 שונה מיקום הארוע מאולמי "הרמוניה בגן" לאולמי "שמיים וארץ" שבעמק חפר, שמרחקו הנו כ-100 ק"מ מאשקלון.

בית משפט קמא קבע כי אכן המבקש איחר, לאחר שבתו של המשיב ביקשה ממנו בכל דרך אפשרית שיצאו בזמן ושלא יאחרו לארוע, וסוכם בשיחת טלפון כי יגיע בין השעה 22:15 לשעה 22:30.

יוער, שבית המשפט היה מודע לכך שהמשיב תובע בגין עוגמת נפש, מבלי שבתו צורפה להליך כתובעת באופן פורמלי, וכאשר יתר הילדים שהיו מנויים על אותה נסיעה, ואיחרו יחד עם בת התובע, לא תבעו.

דיון והכרעה בקשת רשות ערעור בהליך של תביעות קטנות לא תנתן אלא במקרים חריגים.

"ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תנתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת העירעור" (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח (20.5.2015) (ההדגשה במקור)).

...

משום אלו, לגישת המשיב יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף ולחייב את המבקש בהוצאות משפט.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופטת אורית ליפשיץ) מיום 04.08.22, בו התקבלה חלקית, אך גם נדחתה חלקית, תביעתם של המבקשים לפיצויים בגין ביטול טיסה (ת"ק 26183-04-22).

במישור העובדתי טענו המבקשים כי היו טיסות חלופיות שיצאו מפריז לישראל, אליהם יכלו להצטרף, מבלי ההמתנה הממושכת של 26 השעות שהמתינו; כי שירותי הסיוע לא סופקו כנדרש בחוק, והאוכל שכן סופק היה פגום; וכן נטען לנזק שניגרם עקב זמן ההמתנה הממושך.

בית משפט קמא פסק כי דין התביעה להיתקבל חלקית, רק באשר לפצוי הסטאטוטורי על פי חוק שירותי תעופה, וכי יש לדחות את תביעת המבקשים לפיצויים לדוגמה, להחזרי הוצאות ולפיצויים בגין עוגמת נפש.

נקבע, כי המבקשים לא הוכיחו שהוצאות שונות שהוציאו, כגון מתנות שניקנו, מונית משדה התעופה לערד או אוכל בסכום משמעותי בעת השהייה, היו אכן הוצאות שנבעו מהעיכוב בטיסה.

הכלל הוא שרשות ערעור על בית המשפט לתביעות קטנות אינה ניתנת אלא במשורה, בהתקיים חשש מוחשי לעיוות דין, טעות משפטית או טעות עובדתית הגלויה על פני פסק הדין.

המשיבים דרשו בכתב התביעה החזר ל"הוצאות", אשר לפחות חלקן נראות מופרכות על פניהן בסכום של 3,790 ₪ בגין הוצאות עליהן יש קבלות, עוד 1000 ₪ הוצאות לגביהן אין קבלות הנטענות לפי "שכל ישר", ועוד 650 ₪ בגין נסיעה במונית בארץ, מבלי לחשב כמה היו מוציאים אילמלא כן. משמע, המבקשים טענו לנזק המגיע כימעט לשכר המינימום בישראל לחודש, בגין איחור של יממה אחת, כאשר אין מחלוקת שלא נדרשו לשלם על בית המלון.

...

יפים לעניין זה דברים שכתב השופט י' שפסר בבית המשפט המחוזי מרכז, בעניין דומה: "אני סבור, כי המקרה דנן אינו המקרה בו יש ליישם מטרה זו, בהינתן שכאמור, טרם הנקיטה בהליך המשפטי, הציעה המערערת פיצוי למשיבים שלשיטתה "הולם את הנסיבות" (כאמור בסעיף 17 לכתב ההגנה), מאחר והיא סברה שמדובר במחלוקת כנה ואמיתית לגבי תחולת הפטור על נסיבות המקרה ולא הוכח כי מדובר במקרה הקלאסי בו המערערת נדרשת להרתעה, מאחר והתעלמה לחלוטין מדרישת המשיבים והפרה ביודעין את הוראות חוק שירותי תעופה, תוך התנערות גורפת מהוראותיו" (ע"א 45537-10-21 יונייטד אירליינס אינק נ' ג'סטין קגן (23.05.2022), ההדגשה במקור).

זאת, במיוחד בשים לב לכך שלא נגרמה דחייה של הדיון עקב התנהלות המשיבים עליה הועברה ביקורת בית המשפט, ובשים לב לכך שצדדים אינם חייבים לקבל הצעות פשרה המוצעות להם, שהרי רשאים הם לעמוד על מתן פסק דין מנומק, אם עמדתם נדחית.

נוכח כל האמור, הבקשה למתן רשות הערעור – נדחית.

לפנַיי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשם הבכיר יגאל ברק-עופר), במסגרת איחוד 3 תביעות – ת"ק 34672-02-22; ת"ק 40915-02-22; ת"ק 16513-05-22 (להלן: "התביעות") – בגדריו נדחו התביעות במלואן ואף חויבו המבקשים בהוצאות לטובת המשיבה, בסך כולל של 4,500 ₪ (להלן: "פס"ד קמא"; "בית משפט קמא").

בשלהי שנת 2014, היתנהל משא ומתן בין המבקשים לבין הקונה הראשון – עמותת צדקת רבינו יואל בארץ הקודש (להלן: "הקונה הראשון") – לפיו, הדירה תמכר תמורת 1,800,000 ₪ (להלן: "התמורה המקורית").

תוצאת פסק הדין הנ"ל נסמכו על הקביעות כדלהלן: העיקול שהוטל על חלקו של האב המנוח ז"ל בדירה, היה שלא כדין, שכן האב נפטר כאמור קודם הטלת העיקול (שהוטל ביום 4.10.11 ); העיקול שהוטל על חלקה של האם המנוחה ז"ל בדירה, היה כדין, שכן העיקול הוטל עוד בחייה (הכוונה לעיקול הנ"ל, משנת 2011); חלה היתיישנות על העיקולים, שכן התביעות בבית המשפט קמא הוגשו לאחר יותר מ-7 שנים ממועד הטלת העיקולים על הדירה – העיקולים הוטלו בשנים 2011 ו-2014, ואילו התביעה הוגשה לבית משפט קמא, לראשונה בפברואר 2022; ההתיישנות אינה חלה, כטענת המבקשים, החל ממועד מתן החלטת רשמת ההוצל"פ – הכוונה להחלטת כב' הרשמת מרים דרמוני יזדי, מיום 28 באפריל 2019, לפיה הליכי ההוצל"פ מבוטלים, אלא מיום הטלתם; הטלת העיקול על הדירה, מעת שלא רשום על שמם של המבקשים, אינו מהוה לשון הרע, שכן עיקול בנסיבות העניין דנא, אינו מביא לידי ביזיון אדם כאילו אינו עומד בתשלומיו וכי מצבו הכלכלי אינו שפיר; בדבר הנזק הכלכלי שניגרם כתוצאה מן העיקולים, המבקשים אינם זכאים לפצוי הן מחמת היתיישנות והן מחמת הקביעה לעיל כי חלק מן העיקולים הוטלו כדין; למבקשים קיים אשם תורם בשיעור של 50% – שכן, לא טרחו ולא וידאו כי רישום העיקול הוסר; המבקשים לא פעלו להקטנת הנזק –שכן, היו יכולים למנוע את הנזק בכך שהיו מקדימים לפרוע את חובות הארנונה שרבצו על הנכס; בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבה כי לאחר ביטול העסקה עם הקונה השני (מר וגב' פוגל), התקשרו המבקשים בהסכם מכירה שהתגבש ולפיכך לא נגרם להם כל נזק, שכן הדירה נמכרה באותו מחיר בו ננקב בהסכם עם ה"ה פוגל; כמו כן, בית משפט קמא קבע כי: "מדובר, בסופו של דבר, בעיניין טכני, שניתן היה לתקנו בנקל, כפי שאכן נעשה."; עוד קבע בית משפט קמא כי: "ההסכם מראש העניק להם (לקונה – א"ד) את הזכות להתעכב בבצוע התשלומים במקרה של אי הסרת רישום העיקול."; זאת ועוד, בית המשפט קמא לא קיבל את עדותו של מר פוגל: "לפיה ההתנצלות של התובע (המבקש 1 – א"ד) גרמה לחוסר אמון מוגבר."; לבסוף, סייג בית משפט קמא את גרימת הנזק, בכך שלמבקשים הייתה דרך למנוע את הנזק הנטען - שכן: "הייתה להם זכות לאכוף את ההסכם על הרוכשים."; לאור האמור, בית משפט קמא אף דחה את טענת המבקשים לעוגמת נפש.

ביחס לקביעת בית משפט קמא, לפיה עדות מר פוגל אינה מתקבלת שכן אין לקבל את העובדה כי ביטול ההסכם מצד פוגל היה בשל אי הסרת העיקולים, טענו המבקשים כי: "השאלה שעומדת לפתחנו זה לא מה היו צפונות הלב של מר פוגל ומה גרם לו לבקש את ביטול ההסכם. השאלה היא האם המשיבה במחדליה נתנה למר פוגל את הדרך לבטל את ההסכם. התשובה לשאלה הזו היא כן, מה היו הסיבות האחרות של מר פוגל, זו שאלה טובה אבל מהיות והמשיבה היא זו שיצרה את הפתח ואת הדרך לצאת מהסכם, זה מה שגרם את הנזק ועוגמת הנפש למבקשים." זאת ועוד, גם קביעת בית משפט קמא, לפיה המבקשים יכלו לאכוף את ההסכם על פוגל, ביחס לסעיף 8.5 להסכם – לטענת המבקשים פרשנות נכונה של הסעיף הנ"ל אין משמעה בהכרח זכות אכיפה של המבקשים, להיפך, לקונה (מר פוגל) ישנה הזכות להמשיך להחזיק בהסכם מחמת העידר הסרת העיקולים, אך יכול אף לצאת ממנו על דרך של ביטול הסכם המכר.

עוד טענו המבקשים כי בית משפט קמא, כלל לא היתייחס לתביעתם בגין עוגמת נפש שנגרמה להם כתוצאה מהתנהלות המשיבה שגרמה לביטול שתי עיסקאות ורק העסקה השלישית צלחה, והדירה נמכרה.

...

ביום 2 ביולי 2015, נמסרה למבקשים הודעה בכתב על ביטול ההסכם (להלן: "הודעת הביטול"); במסגרתה נומקה הודעת הביטול – החל מהואיל השני – בזו הלשון: "והואיל: וביום 22.6.15 ביקש הקונה לבטל את הסכם המכר, והמוכר נעתר לו בכך, והואיל: ועד למועד זה שולמה חלק מן התמורה בגין הסכם זה למוכר; והואיל: והקונה מצהיר בזאת כי הוא המחה את מלוא הזכויות שהיו לו כתוצאה מהתשלומים ששילם למוכר בגין הדירה עד למועד ביטול הסכם המכר ביום 22.6.15, לקונים החדשים של הדירה, בני הזוג (...) פלברבאום (...)". ביום 22 ביוני 2015 נחתם הסכם מכר דירה שלישי בו התמורה הועמדה על סך של 1,730,000 ₪ - אך עיקולים על הדירה לא היו כלל ועיקר – כפי הנאמר בהואיל השני: "והואיל: והמוכר מצהיר שהדירה נקיה מכל חוב, שעבוד, משכנתא, עיקול וזכות צד ג'.". אולם, למרות האמור לעיל, הצליחו המבקשים למכור את הדירה לקונה אחר (להלן: "הקונה השלישי"), אלא שהתמורה בפועל שהוסכם עם הקונה השלישי, הייתה נמוכה בסך של 70,000 ₪ מהתמורה המקורית (להלן: "התמורה בפועל") – לטענת המבקשים ההפחתה במחיר הדירה, נעשתה כתוצאה מהטלת העיקולים שלא כדין על ידי העירייה וממחדלה בהסרתם (להלן: "הנזק"), שכן הקונה הראשון לבסוף לא הסכים לבצע עסקה בשל העיקולים שרבצו על הדירה.

תוצאת פסק הדין הנ"ל נסמכו על הקביעות כדלהלן: העיקול שהוטל על חלקו של האב המנוח ז"ל בדירה, היה שלא כדין, שכן האב נפטר כאמור קודם הטלת העיקול (שהוטל ביום 4.10.11 ); העיקול שהוטל על חלקה של האם המנוחה ז"ל בדירה, היה כדין, שכן העיקול הוטל עוד בחייה (הכוונה לעיקול הנ"ל, משנת 2011); חלה התיישנות על העיקולים, שכן התביעות בבית המשפט קמא הוגשו לאחר יותר מ-7 שנים ממועד הטלת העיקולים על הדירה – העיקולים הוטלו בשנים 2011 ו-2014, ואילו התביעה הוגשה לבית משפט קמא, לראשונה בפברואר 2022; ההתיישנות אינה חלה, כטענת המבקשים, החל ממועד מתן החלטת רשמת ההוצל"פ – הכוונה להחלטת כב' הרשמת מרים דרמוני יזדי, מיום 28 באפריל 2019, לפיה הליכי ההוצל"פ מבוטלים, אלא מיום הטלתם; הטלת העיקול על הדירה, מעת שלא רשום על שמם של המבקשים, אינו מהווה לשון הרע, שכן עיקול בנסיבות העניין דנא, אינו מביא לידי ביזיון אדם כאילו אינו עומד בתשלומיו וכי מצבו הכלכלי אינו שפיר; בדבר הנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מן העיקולים, המבקשים אינם זכאים לפיצוי הן מחמת התיישנות והן מחמת הקביעה לעיל כי חלק מן העיקולים הוטלו כדין; למבקשים קיים אשם תורם בשיעור של 50% – שכן, לא טרחו ולא וידאו כי רישום העיקול הוסר; המבקשים לא פעלו להקטנת הנזק –שכן, היו יכולים למנוע את הנזק בכך שהיו מקדימים לפרוע את חובות הארנונה שרבצו על הנכס; בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבה כי לאחר ביטול העסקה עם הקונה השני (מר וגב' פוגל), התקשרו המבקשים בהסכם מכירה שהתגבש ולפיכך לא נגרם להם כל נזק, שכן הדירה נמכרה באותו מחיר בו ננקב בהסכם עם ה"ה פוגל; כמו כן, בית משפט קמא קבע כי: "מדובר, בסופו של דבר, בעניין טכני, שניתן היה לתקנו בנקל, כפי שאכן נעשה."; עוד קבע בית משפט קמא כי: "ההסכם מראש העניק להם (לקונה – א"ד) את הזכות להתעכב בביצוע התשלומים במקרה של אי הסרת רישום העיקול."; זאת ועוד, בית המשפט קמא לא קיבל את עדותו של מר פוגל: "לפיה ההתנצלות של התובע (המבקש 1 – א"ד) גרמה לחוסר אמון מוגבר."; לבסוף, סייג בית משפט קמא את גרימת הנזק, בכך שלמבקשים הייתה דרך למנוע את הנזק הנטען - שכן: "הייתה להם זכות לאכוף את ההסכם על הרוכשים."; לאור האמור, בית משפט קמא אף דחה את טענת המבקשים לעוגמת נפש.

סוף דבר על המשיבה לשלם למבקשים מחצית משכר הטרחה ששולם על ידם (8,500 ₪) דהיינו, 4,250 ₪.

כמו כן, הגעתי לכלל מסקנה כי למבקשים נגרמה עוגמת נפש, ולפיכך, בגין רכיב זה תשלם המשיבה למבקשים סך כולל של 3,000 ₪.

נוסף על האמור לעיל, אני מורה על ביטול ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה בסך כולל של 4,500 ₪, בפס"ד קמא.