בקשת רשות ערעור על פסק דין בערעור על החלטה בקובלנה פלילית

בבית המשפט העליון רע"פ 7907/19 לפני: כבוד השופט ג' קרא המבקש: מונדר מתא נ ג ד המשיבה: מרים קסיס בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק עק"פ 60468-08-19 מיום 22.10.2019 שניתן על ידי כב' השופט העמית י' גריל וכב' השופטים כ' סעב וא' אלון בשם המבקש: בשם המשיבה: בעצמו עו"ד סלים וקים ][]החלטה

משנדחתה בקשתו לעיון חוזר בהחלטה זו, הגיש המבקש לבית משפט השלום קובלנה פלילית נגד המשיבה.

המבקש ממאן להשלים עם פסק הדין ומכאן הבקשה שלפניי.

...

]בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל (שופט עמית), כ' סעב, א' אלון) בעק"פ 60468-08-19 מיום 22.10.2019, בגדרו נדחה הערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ו' חאמד) בתיק ק"פ 18970-08-13.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

יחד עם זאת, בית הדין קבע כי "העובדה שהמשיבות לא העבירו למערער תצהיר גילוי מסמכים ספציפיים, אין בה ללמד כי המשיבות לא קיימו את פסק הדין", שכן "פסק הדין לא הורה למשיבות להעביר למערער תצהיר גילוי מסמכים ספציפי", ולכן יש לדחות את טענת המבקש בסוגיה זו. כמו כן בית הדין האיזורי ביטל את חיוב המבקש בהוצאות בהחלטת הרשמת, אך קבע כי למרות קבלת העירעור אינו פוסק הוצאות לטובת המבקש משום "שיש להסתייג ולהביע מורת רוח מאופן התנסחות המערער כלפי כבוד הרשמת... בצורה לא ראויה שעשויה להתפרש כאילו המערער מתרה בכבוד הרשמת טרם שינקוט בצעד כזה או אחר". בבקשת רשות העירעור קובל המבקש על כך שלמרות קבלת עירעורו נפלו בפסק הדין השני טעויות מהותיות הפוגעות בזכותו להליך הוגן ובחשיפת האמת.

על פי הגישה הרווחת, בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בעירעור על החלטת רשם מהוה דיון ב"גילגול שלישי" (חמי בן נון – טל חבקין, העירעור האזרחי (מהדורה 3, 2012) עמ' 223 – 225 (להלן – העירעור האזרחי); רע"א 7884/13 אור ים עיבוד שבבי בע"מ נ' IMI Defense.

בשולי הדברים יוער כי לצד ההכרה בחשיבותם המכרעת של הליכי הגילוי והעיון לקידום הליך שפוטי ראוי והוגן, יש לזכור כי "סדרי הדין בכלל והליכי הגילוי בפרט הם עבד יעיל אך אדון מסוכן. בלהט הליכי הגילוי, לעיתים משתכחת מהצדדים ומבית המשפט העובדה שהליכי הגילוי אינם מטרה כשלעצמה, והם נועדו לשרת את ההליך העקרי... אין משמעות הדבר שעל הצדדים למצותם עד 'טיפת הראיות האחרונה'" (יצחק עמית חסיונות, ערכים ואינטרסים מוגנים - הליכי גילוי במשפט האזרחי והפלילי 872021) )) ואין להפכם למעין "משפט זוטא" חלף הליך ההוכחות (בר"ע (ארצי) 39917-09-20 פלונית – חברה אלמונית.

...

בית הדין קבע כי למבקש הועברה כמות גדולה של מסמכים, וכי יש חשיבות להקפיד על פירוט מרבי של המסמכים כבר בשלב המקדמי של ההליך וכי "מסקנה זו מתחדדת עת שנותנים את הדעת לכך שהמשיבות מציינות בתשובתן כי לא ערכו תיעוד כלשהוא של המסמכים שהעבירו למערער בעקבות פסק הדין". לפיכך נתן בית הדין צו גילוי מסמכים ספציפי הקובע כי על המשיבות לפרט בתצהיר מהם המסמכים שהעבירו למבקש בעקבות פסק הדין הראשון, וכן לתת התייחסותן לעניין המסמכים שלא הועברו והסיבה לכך, בתוספת עותק מהמסמכים.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות המבקש, בהחלטות בית הדין האזורי ובכלל החומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא קבלת תשובת המשיבות.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 1414/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ד' מינץ המבקש: אליאס חורי נ ג ד המשיבים: 1. מנכ"ל משרד הבריאות 2. ועדה לפי סעיף 44א לפקודת הרופאים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם) מיום 22.1.2020 בעב"י 4243-11-19 תאריך הישיבה: כ"א באלול התש"ף (10.9.2020) בשם המבקש: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד יפעה בקר מימרן בשם המשיבים: עו"ד גלעד קאלך ][]פסק-דין

העירעור נדחה ביום 22.1.2020 ובפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי היתערבות שיפוטית בהחלטות משמעתיות הניתנות על ידי הגורמים המוסמכים נעשית במשורה "ורק באותם מקרים שבהם סבור בית המשפט כי העונש שהוטל סוטה במידה ניכרת לקולה או לחומרה; כי נפל משגה מהותי בשקול הדעת; או כי העונש שהוטל מחטיא באופן ברור את מטרתו". עוד צוין כי בעניינינו מדובר באמצעי ביניים שאינו נשען על קביעות סופיות, וכי הגם שסמכות המנכ"ל מופעלת על בסיס המלצת הועדה, בסופו של יום הסמכות נתונה בידיו וכך גם הסמכות לסטות לחומרה מן ההמלצה.

נקבע כי חרף העובדה שהמערער טרם הורשע בדין המשמעתי או בדין הפלילי, והגם שחלוף הזמן ממועד קרות האירועים המיוחסים לו משמש שיקול לטובתו – "חומרת מעשיו של המערער, בנסיבות ביצוען, והפגיעה הגלומה באמון הבסיסי שנידרש מרופא, אינם מאפשרים, משיקולים של אינטרס הציבור, לאפשר את חזרתו של המערער לעסוק ברפואה, כל שכן במקום בו בוצעו חלק מהמעשים המיוחסים לו בכתב-האישום". עוד קבע בית המשפט כי "בהנתן כתב-אישום בעבירות מין חמורות, אין להשלים עם עבודתו של המערער ללא פקוח בר-אכיפה. כעולה מעמדת המשיבה בדיון, לא ברורה כלל מידת הפיקוח של משרד הבריאות על עבודת המערער בבית-חולים המשפחה הקדושה בנצרת, בהיותו בית-חולים פרטי". מכאן ההליך שבפנינו, שהחל כבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

עם זאת, ביום 16.4.2020 הוגשה לשר הבריאות קובלנה משמעתית נגד המערער לפי סעיף 41 לפקודה, ונערכו פעולות לשם הקמתה של ועדה לפי סעיף 44(א) לפקודה לשם שמיעת טענותיו של המערער טרם קבלת החלטה על ידי שר הבריאות בקובלנה.

...

מהי, אם כן, הפרשנות אשר מיטיבה להגשים את תכליות החוק? נראה כי הן התכלית הסובייקטיבית הן התכלית האובייקטיבית תומכות במסקנה שלמנכ"ל הסמכות להורות על התליית או הגבלת רישיונו של רופא אף אם המלצת הוועדה הייתה שונה.

במילים אחרות, המנכ"ל אינו רשאי לבטל את המלצת הוועדה כלאחר יד. אולם, בהתקיים טעם של ממש אשר בגינו מצא כי בנסיבות העניין נדרשת מסקנה אחרת – מקלה או מחמירה מזו שעליה המליצה הוועדה – רשאי המנכ"ל ואף חייב להפעיל את שיקול הדעת המסור לו ולקבל החלטה עצמאית.

אשר על כן, יש לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.

בבית המשפט העליון רע"פ 8764/20 לפני: כבוד השופט ג' קרא המבקש: אריה פישר נ ג ד המשיב: עו"ד איתן בן דוד בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 17.11.2020 בעק"פ 8395-07-20, שניתן על ידי כב' סגן הנשיאה יעקב שפסר, כב' השופט העמית אברהם יעקב וכב' השופט שמואל בורנשטין בשם המבקש: בעצמו ][]החלטה

ביום 12.3.3030, בית משפט השלום מחק את הקובלנה, בקובעו כי העבירות להן טוען המבקש "אינן נכללות תחת האפשרות החוקית להגשת קובלנה פלילית". ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, נדחה ביום 17.11.2020, לבקשתו: "לאחר ששמעתי את הערות ביהמ"ש והובהר לי כי העבירות שלהן טענתי בקובלנה אינן מאפשרות הגשתה במסגרת זו, כך על פי החוק, אני חוזר בי מהערעור". המבקש עתר לבית משפט זה, בבקשה להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי אין מניעה להגשת קובלנה על ידו בגין העבירות שלטענתו ביצע המשיב.

...

ביום 12.3.3030, בית משפט השלום מחק את הקובלנה, בקובעו כי העבירות להן טוען המבקש "אינן נכללות תחת האפשרות החוקית להגשת קובלנה פלילית". ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, נדחה ביום 17.11.2020, לבקשתו: "לאחר ששמעתי את הערות ביהמ"ש והובהר לי כי העבירות שלהן טענתי בקובלנה אינן מאפשרות הגשתה במסגרת זו, כך על פי החוק, אני חוזר בי מהערעור". המבקש עתר לבית משפט זה, בבקשה להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי אין מניעה להגשת קובלנה על ידו בגין העבירות שלטענתו ביצע המשיב.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלה לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור, הבקשה נדחית.

רקע: המבקשת עתרה להורות על הארכת המועד להגשת ערעור מינהלי על פסק דינו של בית הדין לעררים הדוחה את בקשת המבקשת לעיון מחדש בבקשתה למקלט מדיני, החלטה שניתנה ביום 3.9.23.

המבקשת קובלת על כך שבית הדין החליט לדחות את הבקשה מבלי לתת לה את יומה ומבלי לתת לה אפשרות להשמיע טענותיה.

המצב הנורמאטיבי; תקנה 33(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים) קובעת כי פרק הזמן המוקצב להגשת בקשת רשות ערעור על "פסק-דין" ועל "החלטה אחרת" של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא 30 ימים.

יותר מכך בקשתה להכיר בה כפליטה בתוך שינוי טענותיה, מקיומם של חובות ואיום מצד גורמים פליליים, בראשונה, לטענות בדבר רדיפה בשל דתה הנוצרית, בשנייה, הוגשה למעלה משנתיים לאחר שהיא שוהה בישראל שלא כדין, ותוך הפרת צו שפוטי לעזוב את ישראל.

...

אני סבורה כי במצב העניינים המתואר לעיל סיכויי ההליך אינם גבוהים.

לאור המקובץ ומתוך שקילת מכלול השיקולים כפי שפורט לעיל אני דוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

החלטתי ניתנת כרשמת.