בקשת רשות ערעור על פסק דין בעניין שימוש בנכס מקרקעין בירושלים

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים בפני כב' השופטים א' דראל, א' אברבנאל, ח' זנדברג 12 יולי 2021 ע"פ 18625-06-21 לנג ואח' נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל בעיניין: 1. אלי לנג 2. נמרוד לנג ע"י עו"ד יהונתן גוטליב המערערים מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל ע"י עו"ד שקמה שרגא המשיבה פסק דין

השופט א' דראל: ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד' פינשטיין) מיום 18.5.2021 בת.א.ק. 8694/07.

בהחלטה נושא העירעור קיבל בית המשפט בקשה שהגישה המשיבה לנקוט בצעדים לפי פקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה); קבע כי המערערים ביזו את פסק הדין שניתן בעיניינם; כי עליהם להפסיק את השמוש החורג בנכס מושא התובענה עד ליום 15.6.2021; וכי בגין כל יום בו ימשיכו בהפרת פסק הדין, הם יחויבו בקנס בסכום של 1,000 ₪.

בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה (רע"א 31804-10-20, החלטה מיום 2.11.2020).

...

דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, למעט בכל הנוגע למועד שבו הצו ייכנס לתוקף ולצו שניתן כלפי נמרוד.

כבית משפט קמא אף אנו סבורים כי לא נדרש היה לצרף את החברה כמשיבה לבקשה וכי המוקד הוא השימוש החורג שנעשה בנכס.

משכך, הסדרה כזו אינה על הפרק ולכן גם מטעם זה אין מנוס מאכיפת פסק הדין.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב –יפו (כב' השופט רונן אילן) מיום 21.7.21 בת"ק 4479-03-21 לפיו חויבה המבקשת – הנתבעת לשלם למשיב – התובע סך של 19,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שניגרם לו בשל מניעת זכות מעבר בחצר שמוחזקת ע"י המבקשת לצורך גישה למחסן; זכות זו ניתנה לו במסגרת פס"ד מיום 25.7.19 בה"פ (מחוזי ת"א) 6853-01-15 דביר נ' בן דוד (להלן: "המרצת הפתיחה").

כן נטען כי ההליך דנן אינו ההליך הנכון לאכיפת פסה"ד. לגופו של עניין נטען כי ייעודו של הנכס הנו "חדר מים". עריית תל אביב לא אישרה שינוי ייעוד או שימוש חורג ומשכך המשיב אינו רשאי לעשות בו שימוש כלשהוא, כמחסן או כמשרד, ואף אינו רשאי להשכירו לצד ג'.

נקבע כי: "זכות המעבר של התובע, זכות זיקת ההנאה שנקבעה בפסק הדין, איננה מותנית בשימוש שייעשה במחסן ואין לה לנתבעת כל זכות לפגוע בזכות התובע על רקע טענות לאופן השמוש שהוא מבקש לעשות במחסן.

מעת שנקבע בפסה"ד כי זיקת ההנאה היא כזו "לטובת מקרקעין", הרי שהיא נתונה לכל אדם המבקש לעשות שימוש באותם מקרקעין - במחסן.

ראה לעניין זה: רע"א 5623/18 עריית ירושלים נ' נתנאל מור (9.8.18) סעיף 6, רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.3.15) ורע"א 7535/16 דהרי נ' לדרמן (26.12.16).

המקרה שלפנינו אינו ניכנס לגדר החריגים גם בעיניין זה. בבקשת רשות העירעור שלפני המבקשת חוזרת על טענות שנטענו על ידה במסגרת ההליך בבימ"ש קמא; בימ"ש קמא היתייחס במפורש לטענות אלה במסגרת פסה"ד. בימ"ש קמא בחן את מכלול הטענות הרלוואנטיות בשים לב למסכת העובדתית שנפרסה בפניו.

...

נדחתה טענת המבקשת כי יש לדחות את התביעה נוכח מהותה.

לאחר שבימ"ש קמא הגיע למסקנה שדין טענות הסף שהעלתה המבקשת להידחות ובשים לב לתשתית העובדתית שנפרשה בפני בימ"ש קמא, בימ"ש קמא הגיעה למסקנה לפיה המבקשת הפרה את פסה"ד שניתן בהמרצת הפתיחה.

דין הבקשה לצירוף מסמכים שהגישה המבקשת ביום 21.10.21 להידחות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

] בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' וינוגרד, ש' ליבוביץ ו-ת' בר-אשר) בע"א 33122-03-21 מיום 25.10.2021 במסגרתו היתקבל ערעור שהגיש המשיב על החלטות בית משפט השלום בירושלים בת"א 6267/09 מימים 22.4.2014 ו-27.2.2015 (השופט א' רון) ומימים 12.4.2016, 15.1.2016 ו-16.2.2021 (השופטת מ' צ'רקה), במסגרתן נקבע שכר טירחת המבקש אשר שימש ככונס נכסים בתביעה לפירוק שתוף במקרקעין.

בנוסף, מתן רשות ערעור על פסק הדין איננו דרוש מטעמי צדק וכדי למנוע עוות דין.

באותו אופן יש לדחות את הטענה כי היה על בית המשפט המחוזי לתת דעתו לכך שניתנה הכרעה בבקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי לאה ברוכין (רע"א 35205-05-14), ונדחו זה מכבר הטענות לגבי שכר הטירחה שנפסק למבקש לאחר מימוש הנכס הראשון.

...

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב.

הבקשה נדחית אפוא.

בבית המשפט העליון בע"ם 2617/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.3.2021 בעמ"ש 18679-06-20 שניתן על-ידי כבוד השופטות ת' בזק רפפורט, מ' אילני ו-מ' ליפשיץ פריבס בשם המבקש: בעצמו ][]החלטה

בעקרו של דבר, בית המשפט לעינייני מישפחה קבע כי שאלת הבעלות בנכס וכן אופן השקעת הכספים ברכישת המקרקעין ובבניית הנכס הוכרעו זה מכבר בשורה של החלטות ופסקי דין, שבהם נקבע כי למבקש אין זכויות בעלות בנכס.

המבקש מדגיש כי טענותיו נוגעות לזכאותו באחד האגפים של הנכס, שאת הקמתו מימן לטענתו, וכי אלו לא הוכרעו בהליכים הקודמים בין הצדדים.

כמו כן, מעיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ובהיתחשב בריבוי ההליכים בין הצדדים סביב זכויות הבעלות והשמוש בנכס, לא התרשמתי שמתן רשות ערעור דרוש אף כדי למנוע עוות דין.

...

בעיקרו של דבר, המבקש טען כי יש להכיר בזכויות שיש לו בנכס מטעמים שונים שהוצגו, ובכלל זאת על רקע מעורבותו במימונו ובהקמתו, הוצאות שהוציא בקשר אליו לאורך השנים ו"עוגמת נפש" שנגרמה לו. מנגד, המשיב טען כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.

לפיכך, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני דוחה את הבקשה.

בנסיבות העניין, ובהתחשב בשלב הדיוני שבו נמצא ההליך דנן, לא מצאתי מקום להיעתר לה. ניתן להביע תקווה כי המבקש יחדול מנקיטת הליכים בנושאים שהוכרעו זה מכבר, גם אם לא לשביעות רצונו.

הבקשה נדחית.

כמו כן, ציין הנאמן כי בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע שכיוון שהשוכרת באותו עניין לא החזיקה בפועל בנכס, לא ברור מדוע הערייה הייתה צריכה לפנות למפרק.

לאחר שניתן פסק הדין בעיניין בתי גן, שבה הפסיקה ואימצה את מבחן "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" כמבחן לאיתור זהותו של ה"מחזיק" לצורכי ארנונה (רע"א 2987/91 ריינר נ' עריית ירושלים, פ"ד מו(3), 661, 663 (1992); רע"א 7037/00 עריית ראשון לציון נ' עו"ד ישראל וינבוים, פ"ד נו(4) 856 (2002) (להלן: "עניין וינבוים"); רע"א 9813/03 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עריית ראשון לציון (4.2.2007) (להלן: "עניין משרד הבריאות")).

אשר דחה את בקשת רשות העירעור שהוגשה על פסק הדין בעיניין נ.י.פ..

יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דבריו של המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין, שכתב כך: "המחלוקת בעניינינו עוסקת בחבות בארנונה בגין הנכס בתקופה שלאחר מתן צו הקפאת ההליכים (ועד למועד פינוי הסחורות). צו הקפאת ההליכים ניתן ביום 7.12.2004. עוד קודם למתן הצוו, בתאריך 3.11.2004, ניתן פסק הבורר שהורה למוראנו לפנות את הנכס לאלתר. פסק בורר זה הבהיר כי זכויותיה של מוראנו בנכס תמו ואינן עוד. הינה כי כן, הזכויות בנכס נותרו בידי המערערים, בעלי המקרקעין, ובידיהם בלבד.. ודוק: הנאמן לא יכול היה להנות מנכס המקרקעין ולהשתמש בו לא משום זכות עכבון שהופעלה ביחס לסחורות, אלא פשוט מן הטעם שלא היו לו זכויות בנכס המקרקעין. טענת המערערים כי בתקופת העכבון היתנהל בין הצדדים משא-ומתן והמערערים מצידם היו מנועים מלפנות את הסחורה ולעשות שימוש אחר בנכס לפי רצונם, אינה מבוססת משפטית ועומדת בסתירה לקביעותיה של הערכאה המבררת." (שם, בפסקות 7, 9) לאור כל האמור, ומאחר שלנאמנים לא היו עוד זכויות בנכסים שבבעלות במשיבות בתקופה שלאחר סיום הסכמי השכירות, אני דוחה את טענתן של המשיבות, בעלות הנכסים, לעניין זה. סוף דבר התוצאה היא שיש לראות בנאמנים כ"מחזיקים" החייבים בחוב הארנונה, במעמד של הוצאות הליך כאמור, בהיותם "בעלי הזיקה הקרובה ביותר" לנכסים, החל ממועד מתן צו לפתיחת ההליכים ועד למועד בו ביקשו הנאמנים לבטל את הסכם השכירות, או עד למועד בו הסתיים חוזה השכירות, לפי המוקדם.

...

דין הטענה להידחות.

אין בידי לקבל את טענתה זו של עתידים, וזאת הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית, כפי שיובהר להלן.

יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דבריו של המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין, שכתב כך: "המחלוקת בענייננו עוסקת בחבות בארנונה בגין הנכס בתקופה שלאחר מתן צו הקפאת ההליכים (ועד למועד פינוי הסחורות). צו הקפאת ההליכים ניתן ביום 7.12.2004. עוד קודם למתן הצו, בתאריך 3.11.2004, ניתן פסק הבורר שהורה למוראנו לפנות את הנכס לאלתר. פסק בורר זה הבהיר כי זכויותיה של מוראנו בנכס תמו ואינן עוד. הנה כי כן, הזכויות בנכס נותרו בידי המערערים, בעלי המקרקעין, ובידיהם בלבד.. ודוק: הנאמן לא יכול היה ליהנות מנכס המקרקעין ולהשתמש בו לא משום זכות עיכבון שהופעלה ביחס לסחורות, אלא פשוט מן הטעם שלא היו לו זכויות בנכס המקרקעין. טענת המערערים כי בתקופת העיכבון התנהל בין הצדדים משא-ומתן והמערערים מצדם היו מנועים מלפנות את הסחורה ולעשות שימוש אחר בנכס לפי רצונם, אינה מבוססת משפטית ועומדת בסתירה לקביעותיה של הערכאה המבררת." (שם, בפסקאות 7, 9) לאור כל האמור, ומאחר שלנאמנים לא היו עוד זכויות בנכסים שבבעלות במשיבות בתקופה שלאחר סיום הסכמי השכירות, אני דוחה את טענתן של המשיבות, בעלות הנכסים, לעניין זה. סוף דבר התוצאה היא שיש לראות בנאמנים כ"מחזיקים" החייבים בחוב הארנונה, במעמד של הוצאות הליך כאמור, בהיותם "בעלי הזיקה הקרובה ביותר" לנכסים, החל ממועד מתן צו לפתיחת ההליכים ועד למועד בו ביקשו הנאמנים לבטל את הסכם השכירות, או עד למועד בו הסתיים חוזה השכירות, לפי המוקדם.