בתאריך 16.9.18 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' בנקי) בתביעת המבקשת נגד המשיבה (ת"א 46927-08-15), המורה לאחרונה להרוס בנייה בלתי חוקית שביצעה ולפנות את המבנה שניבנה על ידה ואוסר עליה לבצע עבודות בנייה ללא הסכמת המבקשת.
לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין שאישר את פסק הבוררות שניתן על ידי עו"ד תוסיה כהן, הגישה המבקשת לבית המשפט קמא תביעה לפינוי המשיבה.
בהחלטה נקבע, בין היתר, כי קיים אינטרס מובהק באכיפת מנגנון הבוררות הקבוע בהסכם תשס"ד, שכן מדובר בסכסוך בין צדדים "שכנים", המעורים זה עם זה בחיי היומיום, כאשר פוטנציאל לסכסוכים חוזרים ונשנים גבוה ביותר ולאור כוונת הצדדים לברר סכסוכים ביניהם מחוץ לכתלי בית המשפט על פי דין תורה, "בשל זהות הצדדים שכולם דתיים".
עוד נקבע בהחלטה כי יש לפרש את תניית הבוררות בהסכם תשס"ד (על פיה מחלוקות בנוגע לחלוקת הנכסים או השטחים ובעניינים המפורטים בסעיפים 12-15 להסכם ידונו בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים) כתניית בוררות, להבדיל מתניית שיפוט, ואף שלא ניתן להעביר את המחלוקת להכרעת בית הדין הרבני האיזורי, ניתן למנות בורר חליף – בית דין דתי "פרטי". לפיכך, נקבע בהחלטה כי על בעלי הדין לפעול למינוי בורר.
ראשית, נטען כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות עניינית, מחמת כך שהסמכות העניינית לידון בתביעה שכנגד נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום; שנית, נטען כי טענות המשיבה לא נתמכו בתצהיר; שלישית, נטען כי הסכם תשס"ד היה הסכם זמני שפקע לפני שנים רבות; רביעית, נטען כי המבקשת איננה צד לתניית הבוררות, החלה רק על מחלוקות בין המוסדות, כאשר המבקשת אינה מכונה בהסכם כ"מוסד"; חמישית, נטען כי אין מדובר בתניית בוררות, אלא בתניית שיפוט, על פיה, הסכימו הצדדים להתדיין בפני בית הדין הרבני האיזורי; שישית, נטען כי ההחלטה גורמות למבקשת עוות דין חמור, שכן יהיה עליה לקיים בוררות לפי דין תורה ולא לפי דיני מדינת ישראל, ללא כפיפות לדיני הראיות ולסדרי הדין; שביעית, נטען כי המשיבה מנועה מלהסתמך על תניית הבוררות, לאור הליכים משפטיים שנקטה בהם בבית המשפט כנגד המבקשת וכנגד עמותת פתחי ציון; שמינית, נטען כי תניית הבוררות הנה תניית בוררות צרה, שעניינה מצומצם למחלוקות הקשורות לחלוקת השטחים בין המוסדות ובעניינים המוסדרים בסעיפים 12-15 להסכם תשס"ד, להבדיל מתניית בוררות רחבה, שעניינה "כל סיכסוך בין הצדדים"; תשיעית, נטען כי בשנת 2010 נחתם בין הצדדים הסכם בר רשות אשר אינו כולל תניית בוררות, דבר המעיד על כך שהצדדים לא התכוונו שתחול ביניהם תניית בוררות; עשירית, נטען כי לאור טענות המשיבה בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד בדבר פגמים בהתנהלות המבקשת ובהרכב האורגנים שלה, מדובר בטענות חוקתיות, אשר אינן מתאימות להכרעה בבוררות.
בתגובת המשיבה נטען כי הכלל הוא שאין מקום להתערבות ערכאת העירעור בהחלטה לעכב הליכים מחמת תניית בוררות, אלא במקרים חריגים, אשר אינם מתקיימים במקרה זה. כמו כן נטען כי ההחלטה על עיכוב ההליכים בעיניין של המשיבות הפורמאליות הפכה חלוטה ועל כן, קבלת בקשת הרשות לערער וקבלת העירעור יביאו לפיצול דיון, כך שהתביעה נגד המשיבה תדון בבית משפט קמא והתביעה נגד המשיבות הפורמאליות תדון בבוררות.
...
דיון והכרעה
לאחר בחינת טענות הצדדים שבכתב ושמיעת השלמות הטיעון בדיון שהתקיים ביום 2.5.24 הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור שהוגש על פי הרשות שניתנה.
לעצם העניין, סבורני שיש לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטה ולהחזיר את העניין לבית המשפט קמא, על מנת שינמק את החלטתו, יפרט את שיקול הדעת שהפעיל, תוך פירוט הטעמים שהביאו אותי להעדפת טענות המשיבה, על פני טענות המבקשת.
סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל והחלטת בית המשפט קמא מבוטלת.
