בקשת רשות ערעור על פסק דין בעניין מזונות ופירוק שיתוף

בבית המשפט העליון בע"ם 8251/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 31.10.2021 בעמ"ש 32412-02-21 שניתן על-ידי כבוד השופטים מ' ברנט, ע' כהן ו-מ' קרשן בשם המבקש: עו"ד אושרית נבון ][]החלטה

יצוין כי התביעות הרכושיות נדונו במאוחד עם תביעות בעיניין משמורת ומזונות לקטינים.

הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין ביום 9.9.2019 (תלה"ם 13015-11-18).

להשלמת התמונה יצוין כי בפסק הדין נידרש בית המשפט לעינייני מישפחה גם לחלוקת יתר הרכוש של בני הזוג, לרבות זכויות בחברה שהייתה בבעלות שווה של המבקש ושל אבי המשיבה, תמורה שהתקבלה מרכב שמכרו הצדדים ועוד.

כמו כן, המבקש טוען שעקב האפשרות לבצע פארצלציה בשטח שעליו ניצב בית המגורים ולבנות בו יחידות דיור נוספות, שגה בית המשפט לעינייני מישפחה בכך שהורה על פירוק השתוף בדרך של מכירה ולא בדרך של חלוקה.

הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גילגול שלישי", ולמעשה אף המבקש לא פירט באופן ממשי את טענתו באשר לעמידה בה. ההכרעה במקרה זה נטועה באופן מובהק בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים אשר נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות, תוך יישום של הדין הנוהג.

...

בית המשפט המחוזי ציין כי הערעור כולו מופנה כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, וציין, בין היתר, כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט לענייני משפחה תומכות במסקנה לפיה לא הייתה לצדדים כוונת שיתוף בדירה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתשובתה של המשיבה.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון בע"מ 1983/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס ו-נ' סילמן) בעמ"ש 28736-05-22 מיום 12.2.2023 בשם המבקש: עו"ד גבי מיכאלי; עו"ד עמית גולדברג בשם המשיבה: עו"ד יורם ירקוני ][]פסק-דין

השופטת י' וילנר: האם רכוש משותף של בני זוג, לפי הילכת השתוף, ניתן לחלוקה ביניהם בחלקים שאינם שוים? זוהי השאלה העומדת במרכזה של בקשת רשות העירעור שלפנינו, אשר הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס ו-נ' סילמן) בעמ"ש 28736-05-22 מיום 12.2.2023, שבגדרו היתקבל באופן חלקי ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה בחדרה (השופטת ה' גולדקורן) בתלה"מ 30583-02-20; תלה"מ 14485-04-20; תלה"מ 30537-02-20; ותלה"מ 33283-10-18 מיום 21.3.2022.

נקבע כי לנוכח האמור, הדירה היא בבחינת רכוש משותף לצדדים לפי הילכת השתוף, וניתן צו לפירוק השתוף בה. לשלמות התמונה, יצוין כי בנוגע לתביעת המזונות, נקבע כי כל צד יישא בעלויות הכרוכות בצרכי הילדים בזמן שהותם עמו, וכי בכל הנוגע להוצאות החינוכיות והרפואיות של הילדים, המערער יישא ב-60% מהן, והמשיבה – ב-40%.

על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, וטענה כי בני הזוג לא מקיימים את התנאים לתחולת הילכת השתוף, ועל כן הזכויות בדירה שייכות רק לה. המשיבה הוסיפה וערערה על הקביעות בעיניין המזונות, ואף המערער הגיש ערעור בנוגע לדחיית תביעתו לפי חוק איסור לשון הרע.

...

אי לכך, ראיתי לציין בתמצית כי אני סבורה שקביעת בית המשפט המחוזי אשר לפיה הדירה נכללת ברכוש המשותף מכוח הלכת השיתוף – בדין נקבעה.

בענייננו, ממצאי העובדה שקבע בנושא בית המשפט לענייני משפחה – שפורטו לעיל, ויוצגו בשנית להלן – ואשר ניצבו כאמור אף בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מובילים למסקנה כי דירת המגורים משותפת לבני הזוג מכוח הלכת השיתוף.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, במובן זה שתבוטל קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה המערער הוא בעל רבע מהזכויות בדירה; חלף קביעה זו, תעמוד על כנה קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה המערער הוא בעל מחצית מהזכויות בדירה.

הנתבע הנו עורך דין שמונה ביום 22.1.2015 ככונס הנכסים לצורך מכירת דירה שהייתה בבעלות שווה של התובע ואישתו דאז, זאת במסגרת הליך פירוק שתוף במקרקעין בתיק שנדון בבית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב (להלן- כונס הנכסים).

לפי האמור בהחלטת בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 11.7.2016, הגיש התובע ביום 7.6.2016 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב על החלטה מיום 6.6.2016 וכן החלטה נוספת מיום 18.4.2016 (רמ"ש 16816-06-16).

בתיק העקרי ניתן פסק דין ביום 3.12.2018 בו נדחה ערעור התובע על פסק דינו של בית משפט לעינייני מישפחה הן בעיניין סכום המזונות והן בעיניין דמי השמוש שהתובע חויב לשלם לגרושתו, עקב החזקתו בדירה דנן עד למועד הפינוי שצוין כאמור.

עוד יש לומר כי חלוקת תמורת המכר עוכבה עד ליום 3.12.2018 לפי בקשת התובע, וזאת בגין ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, על פסק דינו של בית משפט לעינייני מישפחה מיום 17.9.2017 בו נדחתה בקשתו לביטול פסק דין למזונות, וכן התקבלה תביעת גרושתו של התובע, לחיוב התובע בתשלום דמי שימוש עבור הדירה.

...

מסקנתי היא כי אין מקום להגדיל את סכום התביעה בגין רכיב זה, ודי בסכום הניכר שנתבע בגין רכיב זה בכתב התביעה המקורי.

סוף דבר: בסעיף 5 לתקנות סדר הדין האזרחי (תשע"ט-2018) נקבע כי בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; לעניין זה "אינטרס ציבורי" - נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.

הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחית בזאת.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רמ"ש 55748-09-23 ג' נ' ג' רמ"ש 36382-10-23 לפני כבוד השופט סארי ג'יוסי מבקשת א' ג' ע"י ב"כ עוה"ד ח. זגייר ואח' משיב ב' ג' ע"י ב"כ עוה"ד ח. בולוס ואח' פסק דין

לפני שתי בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט לעינייני מישפחה בקריות (כב' השופטת גילה ספרא-ברנע); האחת, בתלה"מ 63929-06-23 מיום 22.09.2023 במסגרתה נדחתה בקשתה של המבקשת לפסיקת מזונות אשה זמניים, ונקבע כי על המשיב לשלם מזונות זמניים כולל אחזקת מדור בסך של 1,500 ₪ לשני ילדיו הקטינים יחד, כאשר כל צד ישא במחצית מהוצאות רפואיות חריגות.

בקשת רשות העירעור בעיניין המזונות הוגשה לפני כב' השופטת א. אלון אשר בקשה תשובת המשיב.

הצדדים פרודים מחודש 01.2022 והקטינים מתגוררים באופן קבוע בבית המגורים הנ"ל. בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים: תביעה לגירושין שהוגשה לבית הדין הכנסייתי האורתודוכסי בעכו (455/22); תביעה רכושית לפירוק שתוף (תמ"ש 36084-07-22); תביעה לקביעת זמני שהות לצדדים עם הקטינים אשר הגיש המשיב ביום 19.07.2022 (תלה"מ 37190-07-22).

...

מכאן אני מחליט לדון בשתי הבקשות במאוחד, לאחר שבשתיהן התבקשו והוגשו תשובות המשיב.

לאור המקובץ טען המשיב כי בנסיבות אלה דין בקשת רשות הערעור להידחות שכן לא נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא מסוג זה שטענה לו המבקשת, וכי הטעות שנפלה היתה לרעתו.

דיון והכרעה: לאחר שנתתי דעתי להחלטות בית משפט קמא, לבקשות רשות הערעור ולתשובות המשיב לבקשות רשות הערעור, החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשות כבערעורים, ולקבלם בחלקם כפי שיבואר להלן.

סבור אני, כי יש בעובדה שבית משפט קמא שב ונדרש לשינויים כאלו ואחרים בגובה דמי המזונות הזמניים, כדי להמחיש ביתר שאת את זמניות דמי המזונות, ולהעדר הצורך להתערב בשלב זה בקביעותיו של בית משפט קמא, אלא על החזרת הדיון על מנת שאלה ייבחנו מחדש ובהקדם, ובעיקר, כפי שאפרט בהמשך, כאשר הבחינה של ההסדר בו ישהו הקטינים וכן מזונותיהם, ייבחנו ביחד, זאת כמובן בשים לב להוראות הדין האישי החל עליהם.

על יסוד כל האמור לעיל, יוחזר הדיון לבית משפט קמא כמפורט בסע' 26 ו-27 לעיל, כדי לבחון מחדש את ההסדרים המתאימים בעניין הקטינים ומקום שהותם, חלוקת זמן הורי והמזונות הזמניים המתחייבים בהתאם ליכולות הכלכליות של הצדדים והוראות הדין האישי.

בבית המשפט העליון בע"מ 1061/24 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט, ס"נ, ע' רביד והשופט נ' שילה) שניתן מיום 4.1.2024 בעמ"ש 41540-01-23 בשם המבקש: עו"ד אורי גיל; עו"ד שרון ליכט-פטרן בשם המשיבה: עו"ד יוסף הרשקוביץ ][]פסק-דין

במועד מאוחר יותר, ואחרי שניתן צו לפירוק השתוף בדירה, רכשה המשיבה את חלקו של המבקש בדירה.

כמו כן, סבורני כי טוב נעשה אם נקבל את העירעור, נבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונחזיר את הדיון לבית המשפט לעינייני מישפחה על-מנת שיקיים בירור עובדתי ויקבע מהו החלק מתשלומי המשכנתא שראוי לזקפו לכסוי תשלומי המדור אשר חלו על המבקש עד למתן פסק הדין המוסכם בעיניין המזונות; ובהתאם לכך: מהי יתרת תשלומי המשכנתא – ככל שיתרה כאמור קיימת – שהמשיבה חייבת להשיבה למבקש.

...

לצד זאת, סבורני כי תשלומי משכנתא כאמור יכולים להיום משולמים חלף תשלומי המדור בהם נושא המשלם, כאשר הלה מחויב לספק מדור לילדיו או לבן זוגו – כפי שנקבע בפרשת ברזילאי.

מטעמים אלה, סבורני שצדקו בתי המשפט המחוזיים כאשר פסקו, וחזרו ופסקו, כי השתתפות האב בחלק מתשלומי המשכנתא אשר רובצת על דירתם המשותפת של בני הזוג מהווה אמצעי להבטחת מדור לילדיו ולבת זוגו, כאשר דמי המדור ידועים ושקולים לדמי ההשתתפות בתשלומי המשכנתא (ראו: בר"ע (מחוזי ת"א) 20241/99 פלוני נ' פלונית (6.9.1999); עמ"ש (מחוזי חי') 44496-10-20 א. נ' ב., פסקה 25 (11.8.2021); וכן עניין אמינוב, בפסקה 8).

קביעה זו הובילה את בית המשפט למסקנה כי ככל שהמשיבה חבה חובת השבה למבקש, כדברו, חובה זו מקוזזת קיזוז מלא – בשים לב לכך שהמבקש חב גם במדור האישה.