בקשת רשות ערעור על פסק דין בעניין חזקת השיתוף

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט נ' שילה) ברמ"ש 42901-05-22 מיום 22.6.2022, בגדריו היתקבל ערעור המשיב על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב – יפו (כב' השופט א' שני) בתמ"ש 56908-01-22 מיום 14.4.2022.

נקבע כי המבקשים עתרו להחיל את חזקת השתוף על הדירה בלבד, ולא על הבניין כולו; כי כך גם הודגש, מספר פעמים, בפסק הדין הראשון עצמו; וכי לא ניתן לבצע שינוי בפסק הדין באמצעות הפסיקתה (להלן: פסק הדין בעירעור הראשון).

נקבע כי יש לדחות את התביעה השנייה בשל השתק עילה, מאחר שעילת התביעה השנייה זהה לעילת התביעה הראשונה – החלת חזקת שתוף על נכסי המנוחה – שניתן פסק דין חלוט בעיניינה; וכי הבניין איננו בבחינת נכס שהתגלה למבקשים לאחר הגשת התביעה הראשונה.

בהנתן האמור, משעה שפסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה לא קבע כי המבקשים זכאים למחצית מהזכויות בבניין אלא רק בדירה, היה עליהם להגיש ערעור על פסק דין זה, חלף הגשת פסיקתה שלפיה הם זכאים למחצית מן הזכויות בבניין מכוח פסק הדין הנ"ל. משלא עשו כן ופסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה הפך חלוט, נסתם הגולל על עילת התביעה שבגינה הוגשה התביעה הראשונה.

...

בנוסף, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש על-מנת למנוע עיוות דין.

ברם, דין טענה זו להידחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

וכן נאמר: "רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברשום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים... ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית[פורסם בנבו](08.09.2004),עמ' 672-671, מפי כב' הש' רובינשטיין).

הזכויות המתגבשות מכוח הילכת השתוף הספציפי הן זכויות של קבע ולא "על תנאי", ואין שוללים בדיעבד זכות שהתגבשה במהלך חיי הנישואין בשל נסיבות עובדתיות שארעו לאחר התגבשותה" תוך שבסעיפים 26-35 לפסק הדין פורטו העקרונות המנחים להילכת השתוף הספציפי: (1) הנטל להוכחת כוונת שתוף בנכס ספציפי מונח לפתחו של בן הזוג הטוען לשיתוף , כאשר עליו להראות כי מתקיימות נסיבות מסוימות ("דבר מה נוסף") מעבר לעצם קיומם של חיי הנישואין [סע' 30 לפסה"ד].

בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו](14.3.07) נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע שלאישה קמו זכויות בדירת המגורים שנרשמה על שם הבעל.

...

(6) אשר למועד התגבשות הזכות מכוח הלכת השיתוף הספציפי, אין כל צורך להגיע למסקנה בדבר המועד המדוייק שבו התגבשה כוונת השיתוף, די בכך שנגיע למסקנה כי כוונה זו התגבשה אי-שם על ציר חיי הנישואין, במהלך החיים המשותפים [סע' 35 לפסה"ד].

נוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי לקבוע כי הנתבעת לא הצליחה להרים הנטל ולהוכיח אותו "דבר מה נוסף" שהיה בו להקנות לה זכויות באותו נכס חצוני, הדירה בש..

התובע עצמו אישר שאחי הנתבעת הביאו לו עובר לנשואין סך של 50,000 ₪ לשם רכישת המטלטלין ויכול ובשל כך לא פירט התובע לענין זה. סיכום נוכח כל האמור לעיל קובעת כדלקמן: דירה וחנות ברח' ד. י. הדירה והחנות יימכרו.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס וע' ורבנר) אשר ניתן ביום 24.3.2023 בעמ"ש 66895-08-22, במסגרתו היתקבל ערעור המשיב 1 (להלן: משה) על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה חיפה (השופטת ע' קצב-קרן), אשר ניתן ביום 7.6.2022 בתמ"ש 8867-11-17, ואשר בגדריו התקבלה תביעת המשיב 2, עזבון המנוחה (להלן: העזבון והמנוחה, בהתאמה), להכרה בזכויות המנוחה בכלל הנכסים שצברה יחד עם בעלה, משה, מכוח הילכת השתוף.

בית המשפט לעינייני מישפחה קבע כי על רכושם של בני הזוג חלה חזקת השתוף, ומשכך הוא, את חלקה של המנוחה במניות החברה – ובהתאם את חלקו של איל שירש את זכויותיה בחברה – יש לגזור מתוך כלל המניות שהיו רשומות על שמות בני הזוג במועד פטירתה.

בית המשפט המחוזי הכריע כפי שהכריע תוך שהוא מיישם את הדין הקיים בעיניין הילכת השתוף על נסיבות המקרה, על בסיס העובדות הקונקרטיות שהתבררו; ולא מצאתי כל עילה מבוררת להתערב בשקול דעתו בעיניין זה. אוסיף ואציין, כי העובדה שבית המשפט המחוזי, ביושבו כערכאת העירעור, הגיע לתוצאה שונה מזו של בית המשפט לעינייני מישפחה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור (ראו: רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר ליס בע"מ, פסקה 13 (3.2.2009); רע"א 10034/17 זקיאן נ' בר-אל מיזוג אויר והנדסה בע"מ, פסקה 7 (3.1.2018); וכן חמי בן-נון וטל חבקין העירעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012)).

...

משנרשמו המניות באופן שווה על שמותיהם, המסקנה המתבקשת היא שהרישום משקף נכונה את מצב הבעלות, ואין יסוד להנחה לפיה הזכויות בחברה משותפות לבני הזוג.

דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי נטוע בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינו מעורר שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה שלפניי מכוח סמכותי לפי תקנה 148א. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

בבית המשפט העליון בע"מ 1983/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס ו-נ' סילמן) בעמ"ש 28736-05-22 מיום 12.2.2023 בשם המבקש: עו"ד גבי מיכאלי; עו"ד עמית גולדברג בשם המשיבה: עו"ד יורם ירקוני ][]פסק-דין

השופטת י' וילנר: האם רכוש משותף של בני זוג, לפי הילכת השתוף, ניתן לחלוקה ביניהם בחלקים שאינם שוים? זוהי השאלה העומדת במרכזה של בקשת רשות העירעור שלפנינו, אשר הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס ו-נ' סילמן) בעמ"ש 28736-05-22 מיום 12.2.2023, שבגדרו היתקבל באופן חלקי ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה בחדרה (השופטת ה' גולדקורן) בתלה"מ 30583-02-20; תלה"מ 14485-04-20; תלה"מ 30537-02-20; ותלה"מ 33283-10-18 מיום 21.3.2022.

על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, וטענה כי בני הזוג לא מקיימים את התנאים לתחולת הילכת השתוף, ועל כן הזכויות בדירה שייכות רק לה. המשיבה הוסיפה וערערה על הקביעות בעיניין המזונות, ואף המערער הגיש ערעור בנוגע לדחיית תביעתו לפי חוק איסור לשון הרע.

היא סותרת את אבני היסוד עליהן מושתתת חזקת השתוף מיום היוולדה בפסקי הדין המכוננים בעיניין ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240 (1965); ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589 (1966); וע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד כג(1) 393 (1969).

...

אי לכך, ראיתי לציין בתמצית כי אני סבורה שקביעת בית המשפט המחוזי אשר לפיה הדירה נכללת ברכוש המשותף מכוח הלכת השיתוף – בדין נקבעה.

בענייננו, ממצאי העובדה שקבע בנושא בית המשפט לענייני משפחה – שפורטו לעיל, ויוצגו בשנית להלן – ואשר ניצבו כאמור אף בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מובילים למסקנה כי דירת המגורים משותפת לבני הזוג מכוח הלכת השיתוף.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, במובן זה שתבוטל קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה המערער הוא בעל רבע מהזכויות בדירה; חלף קביעה זו, תעמוד על כנה קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה המערער הוא בעל מחצית מהזכויות בדירה.

]השופטת י' וילנר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגן הנשיא ש' שוחט והשופטים ע' רביד ונ' שילה) בעמ"ש 61566-03-22 מיום 15.1.2023, שבגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטה ועל פסק-דין של בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב – יפו (החלטת השופט א' בן ארי ז"ל בתמ"ש 34947-11-09 מיום 18.4.2012; ופסק דין של השופטת ו' שביט פינקלשטיין בתלה"מ 22662-03-19 מיום 10.2.2022), שבמסגרתם נקבע כי המשיב רכש 7% מזכויות הבעלות בדירה שרשומה על-שם המבקשת.

לפיכך, החלטתי לידון בבקשת רשות העירעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה, מכוח סמכותי לפני תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בעינייני מישפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לעינייני מישפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

ואולם, בעניינינו חזר המשיב והדגיש – הן לפני בית המשפט לעינייני מישפחה, הן לפני בית המשפט המחוזי, הן בתשובתו לערעור שלפנינו – כי אין הוא טוען לשיתוף בדירה מכוח חזקת השתוף, אלא לקיומו של הסכם מכר קונקריטי בעל-פה לרכישת זכויות בדירה.

...

בסך-הכל, במהלך התקופה שבין חודש מאי 2005 לחודש מרץ 2008 העביר המשיב למערערת סכומים המצטברים לסך של 349,091 ש"ח. בחודש נובמבר 2009 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה רכושית נגד המבקשת, שבמסגרתה טען כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר בעל-פה, שלפיו המשיב ישלם לתקופה מסוימת את תשלומי המשכנתא שנטלה המבקשת, וכן יישא בעלות של שיפוצים שנערכו בבניין שבו נמצאת הדירה, ובתמורה ירכוש זכויות בדירה.

אם כן, משאין בענייננו מסמך בכתב, אשר מסדיר את הסכם המכר הנטען בדירה, ומשלא קמה בנסיבות דנן "זעקת הגינות" כאמור – המסקנה היא כי אין בענייננו הסכם בעל תוקף משפטי, שמכוחו רכש המשיב זכויות בדירת המערערת.

מעבר להסתמכות על פניית הצדדים ליועצת הפיננסית, קביעת הממצא העובדתי האמור הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט לענייני משפחה ממכלול הראיות והעדויות שנשמעו בהליך.

לפיכך, ובהינתן שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, לא כל שכן במסגרת דיון ב"גלגול שלישי" (ראו, מני רבים: בע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית, פס' י"ז (23.6.2009)); וכי הכלל האמור מקבל משנה תוקף, כאשר הקביעה העובדתית הנדונה הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית מעדים (ראו, מני רבים: רע"א 2324/07 ברנס נ' לבדנסקי, פס' ז' (17.12.2007)) – הרי שלא ראיתי להתערב בקביעה העובדתית בדבר קיומו של ההסכם שבעל-פה. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, במובן זה שתבוטל הקביעה שלפיה המשיב רכש 7% מהזכויות בדירה.