בקשת רשות ערעור על פסק דין בעניין חוזה שכירות חנות למסעדה

בבית המשפט העליון בש"א 1045/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר המבקשת: דלק נדל"ן בע"מ נ ג ד המשיב: צבי וינמן לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.11.2011 בת"א 2085/07 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' פלפל בשם המבקשת: עו"ד ע' ענבר; כו"ד ע' עזרא בשם המשיב: עו"ד ד' שידלובר; עו"ד ד' ישטוב ][]החלטה

בהתאם לחוזה, שכר המשיב (יחד עם גורם נוסף, שאינו צד להליך) מן המבקשת חנות במרכז הקניות ששיטחה 90 מ"ר ומחסן ששטחו 30 מ"ר, כדי להקים ולהפעיל בהם מסעדת פנקייק.

לבסוף טוענת המבקשת כי במסגרת ערעור שהגיש המשיב לבית משפט זה על פסק הדין, הגיש המשיב בקשה לפטור מאגרה בה הצהיר כי אינו יכול לשלם את האגרה בסך כ-3,000 ש"ח, ובקשה להורות כי במקום הפקדת ערבון שנידרש להפקיד במסגרת עירעורו תהא המבקשת רשאית לעכב ברשותה סך של 30,000 ש"ח לכסוי הוצאותיה עד להכרעת בית המשפט בעירעור.

לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי שגה כשהעניק משקל מכריע לטענות המשיב בעיניין החניה, למרות שהנושא כלל לא נכלל בחוזה השכירות הכתוב בין הצדדים שהנו תוצר של משא ומתן ארוך ומקיף.

באשר לסכויי העירעור, מבלי לקבוע מסמרות ומבלי להדרש לכל טענות המערערת, אני סבור שיש ליתן משקל ניכר לכך שמדובר בפסק דין שכולל שורה של ממצאים עובדתיים שנקבעו על בסיס היתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מהעדויות שהובאו בפניו.

...

המסקנה העולה מהאמור לעיל הינה שקריטריון סיכויי הערעור אינו מעניק תשובה חד משמעית וההכרעה תלויה בקריטריון מאזן הנוחות.

בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי את מכלול הנתונים והאינטרסים, סבורני כי יש להורות על עיכוב ביצוע חלקי באופן הבא: המבקשת תפקיד 50% מהכספים שנפסקו לטובת המשיב בפסק הדין מושא הערעור בקופת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עד להכרעה בערעור.

ההפקדה תבוצע לא יאוחר משבעה ימי עסקים מיום מתן החלטה זו. יתרת הכספים (50%) תשולם למשיב ללא עיכוב, ולא יאוחר משבעה ימי עסקים מיום מתן החלטה זו. סבור אני כי פיתרון זה מאזן בצורה האופטימאלית, בשים לב לנסיבות העניין, בין זכויות שני הצדדים.

בבית המשפט העליון רע"א 2942/10 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקשים: 1. אילנה רחמני בן צדוק 2. דוד בן צדוק נ ג ד המשיבים: 1. דוד לוינטל 2. היינה שמואל שמריהו (משיב פורמאלי) בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 18.10.09 בע"א 1411/08 ובע"א 1421/08 שניתן על-ידי השופטים שנלר, ד"ר ורדי ולבהר- שרון בשם המבקשים: עו"ד דוד זעירא; עו"ד דוד דלל ][]החלטה

רקע בית המשפט המחוזי תמצת את הרקע כך: בשנת 1963 נרכש על-ידי 5 שותפים, ביניהם המשיב הפורמאלי, נכס מקרקעין בבני- ברק, הכולל מיגרש ומבנה בן 2 קומות שבמרביתו משמש למסחר: בית מאפה ששמש בעבר כחנות לממכר ירקות (להלן בית המאפה), מסעדה וחנות לממכר כלי כסף (להלן המסעדה), גלנטריה ואולם המשמש כבית כנסת (להלן בית הכנסת).

בית המאפה הוחזק על-ידי המבקשים לפי הסכם שכירות ממרץ 1994 והושכר על ידיהם לצד ג', המסעדה מופעלת על-ידי המבקשים, הגלנטריה מוחזקת בחזקה ייחודית על-ידי המשיב הפורמאלי, והיא מושכרת משנת 1996 לצד ג', ובית הכנסת הושכר לפי הסכם מיום 10.12.92 לאגודה הקרויה "חסד למשה" (דמי השכירות הועמדו החל משנת 1996 על סך של 400$ לחודש בצרוף מע"מ).

בהתאם להסכמות הדיוניות בין הצדדים בבית משפט השלום, המחלוקת בין המשיב לבין המבקשים עניינה זכאות לדמי השמוש הראויים בעבור הגלנטריה, המסעדה ובית המאפה החל משנת 1991, וכן בין המשיב למשיב הפורמאלי באשר לדמי השכירות הראויים בעבור השמוש בבית הכנסת.

פסק דינו של בית המשפט השלום בית משפט השלום קבע, כי זכותו של המשיב לדמי שימוש ביחס למסעדה אינה מוטלת בספק, שכן המבקשים לא הכחישו שהם מחזיקים במסעדה וגובים דמי שכירות בגינה, ומשכך נידרש בית משפט השלום לשאלת הקף הזכות בלבד.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים על פסק הדין, וקיבל באופן חלקי את ערעור המשיב.

...

הכרעה לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה.

אכן כך. ואולם, ביום 23.9.09 ניתנה החלטה (מפי השופט שנלר) כי "בשלב זה אין מקום להיעתר למבוקש, אך יכול וניזקק למבוקש במועד הדיון". קרי, בית המשפט החליט לדחות את הבקשה, אך הותיר פתח להידרש לנושא, ככל שיהיה בכך צורך.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.

בבית המשפט העליון רע"א 8303/05 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל המבקשת: אחמד את סלים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עיזבון המנוח יחזקאל שמואלי "הסנדוויץ בר" 2. אבי קטורזה "הסנדוויץ של אילנה" בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.6.05 בע"א 2904/04 שניתן על ידי כבוד השופטים ש' ברלינר, י' עמית ור' סוקול בשם המבקשת: עו"ד שמואל גייזלר ][]החלטה

המוכרת התחייבה לכלול הוראת בלעדיות זו בכל חוזה מכר ו/או חוזה שכירות שייחתם עימה וכן לכלול בחוזים אלו הוראה המחייבת את הקונה ו/או השוכר ממנה בתשלום פיצוי מוסכם עבור כל יום בו תתבצע על ידו הפרת סעיף בלעדיות זה. בהתאם לאמור בנספח זה, אכן הקפידה המוכרת לכלול תניה בנושא בלעדיות במסגרת הסכמים שערכה עם רוכשים/שוכרים של חנויות אחרות בקניון.

המבקשת מנמקת עמדתה כי יש להתערב בפרשנות זו באמצעות שלושה נימוקים: ראשית, טוענת המבקשת כי פרשנות זו הינה בעלת חשיבות משפטית החורגת מן העניין של הצדדים וכן יש בה עניין לציבור, הן לאור העובדה כי מסעדות בכלל ומסעדות מזרחיות בפרט הנם עסקים נפוצים במדינת ישראל, והן לאור השמוש הגובר בהסכמי בלעדיות לטובת בעלי עסקים הרוכשים זכויות בחנויות בתחומי קניונים.

זאת, בפרט כאשר אין בפירוש זה כדי להכביד יתר על המידה על הצדדים להסכם, אלא רק כדי לידרוש מהם יתר זהירות ותשומת לב. לבסוף, בכל הנוגע לטענתה השלישית של המבקשת, ראוי לשים לב לכך שבית המשפט המחוזי לא חלק על הצורך להעניק פירוש מצמצם לתנית הבלעדיות, אלא רק על עצם עיגונה של פרשנות זו בעקרונות הקבועים בחוק יסוד: חופש העיסוק.

...

לאחר שעיינתי בבקשה וכן בהחלטות הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר לטענתה הראשונה של המבקשת, לא שוכנעתי כי אכן הסוגיה האמורה הינה בעלת חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, וזו כזכור אמת המידה המרכזית למתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).

לפיכך, הבקשה נדחית.

ב]בית-המשפט העליון[][ רע"א 2682/02 בפני: [כבוד השופטת ד' דורנר ][המ]בקש: [פילו שוקרון המשיבים]: [1. בידה מזומן 2. יוסף מזומן 3. חיים מזומן 4. יצחק מזומן 5. ניסים מזומן בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.2.02 בע"א 1176/01 שניתן על-ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ, סגן-הנשיא מ' בן-דוד והשופט נ' ממן

בתביעה שהוגשה על-ידי המשיבים, בעלי החנות, נטען, כי העילות לפינוי המבקש מבוססות על כך שהמבקש הפר את חוזה השכירות בבצעו תיקונים ושיפוצים בחנות מבלי שקבל את רשות המשיבים לכך; על כך שהמבקש העביר את זכויותיו בחנות לצד שלישי; ועל כך שהמבקש נוהג להטריד את המשיבים, המחזיקים גם בחנות הסמוכה לחנותו, להפריע להם בניהול עיסקם, ולהעליבם.

בית-משפט השלום, לאחר שמיעת ראיות, קבע בפסק-דין ארוך ומפורט, כי יש לקבל חלק מטענות המשיבים באשר לשיפוצים שביצע המבקש בחנות.

לבסוף קבע בית-משפט השלום, כי אין מקום להושיט למבקש סעד מן הצדק - המאפשר לבית-המשפט להמנע מלהורות על פינוי דייר מוגן חרף קיומה של עילת פינוי - וזאת מכיוון שהמבקש, שנהג בחוסר תום-לב, אינו תלוי בחנות לפרנסתו, שכן הוא נהנה ממקורות הכנסה נוספים, ובכללם משתי דירות שבבעלותו, מסעדה, וכן מקצבת נכות שמקבל הוא ממשרד הבטחון.

...

בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערבות בממצאים העובדתיים שקבע בית-משפט השלום, וכי בנסיבות אלו, מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- - המאפשרת לערכאת הערעור לדחות את הערעור תוך פירוט עצם הדחייה בלבד בפסק-דינה - יש לדחות את הערעור, הואיל וממצאי בית-משפט השלום תומכים במסקנתו המשפטית של בית-משפט השלום, ואין במסקנה זו טעות שבחוק.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

השיטריות נימסרו למשיבה בקשר עם חוזה שכירות מיום 26.5.15 ולפיו שכר המבקש מהמשיבה, ביחד ולחוד עם שני שוכרים נוספים, שתי חנויות המצויות בקומת הקרקע של ביניין שברחוב יהודה הלוי 109 בתל אביב וזאת למטרת הפעלת בית אוכל [להלן: "הסכם השכירות"].

המבקש אף סומך את הפטור מתשלום דמי שכירות על הוראות הסיכול המעוגנות בסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה תשל"א-1971 [להלן – "חוק השכירות והשאילה"] ובסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 [להלן – "חוק החוזים תרופות"] על טענות המבקש המתוארות בסעיף 6 לעיל סבות אותן הילכות שסלל בית המשפט העליון מקדמת דנא והן כי חובה על המתנגד להיכבד ולפרט בתצהירו את כל העובדות עליהן הוא מבקש לבסס את הגנתו והוא אינו רשאי להסתפק בטענות כלליות [ראו מע"א 170-60 חיים קופלזון נ' ארגון העצמאים נכי מלחמת השיחרור (1960), ועד רע"א 8123-18 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2018)], כי: "אם המבקש בהיחקרו, בעצמו משמיט את היסוד לעובדה שהוא טוען לה — רשאי השופט להסיק שהגנתו הנה ״הגנת בדים״ [ע״א 241-61 מנהיים, ואח׳ נגד ניקולםבורג, פ"ד טו' 2425 (1961)], כי לא תנתן רשות להיתגונן כאשר ההנחה העובדתית שבתצהירו קורסת אל מול חומר הראיות כולו כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת שעה שבחינתו של החומר אינה מצריכה כניסה לשיקולי מהימנות או הכרעה בין גרסאות נוגדות, אלא עניין לנו בגירסה אחת המופרכת מניה וביה באופן שלגבי המסקנה המשפטית לא נשאר ממנה מאומה, וכי במקום בו ניתן להסיק על אתר כי אף אם יוכחו כל העובדות שהמבקש טוען להן לא תעמוד לו טענת הגנה משפטית ראויה דין הבקשה להדחות [ע"א 469-87 בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מ"ג (3) 113 (1989)].

כל זאת אחר שהטענה בדבר אי הפעלת בית הקפה כתוצאה מהסגר שהוטל בעקבות התפרצות מחלת הקורונה הועלתה בהתנגדות באופן כללי וטלגרפי ולא נפרטה כנדרש לפרטיה המדויקים, לרבות בנוגע למועדיה ולהשלכותיה על ניהול עסקי המבקש במושכר, ואחר שהמבקש חזר בו בחקירתו הנגדית מטענתו בתצהירו כי המשיבה נתנה הסכמתה לאי תשלום דמי שכירות בעת "התפרצות המחלה והחלת הסגר", ואדרבא – הודה כאשר הוצגו לו שיקים שמסר למשיבה לצורך כסוי מאוחר של חוב דמי השכירות בגין אותה תקופה ולא כובדו [מש/4], כי "בתקופה הנ"ל ניפגשנו עם עו"ד אלעד חלפון ולאחר שיחה עם המשכירה סוכם שאת החודשים הנ"ל נפרוס ולכן השיקים", תוך שהוא מעלה גרסה חדשה מופרכת מתוכה לפיה: "לא היה חוב, סיכמנו שלפנים משורת הדין אנחנו נספוג ונגיע להסכמות בעיניין. אני לא מכחיש שהגעתי להסכמות בעיניין וחתמתי על זה", ומסביר: "לאחר הסגר הראשון מחוסר ידע ותמימות הבנו, עשינו את הפעולה הזאת של פריסה ולאחר היתייעצות עם עו"ד, לאחר ייעוץ שקבלתי הבנתי שיש אפשרות שאני לא צריך לשלם עבור התקופה הנ"ל בגלל הסגרים". כשעומת המבקש עם כך שביום 24.10.21 כתב למשיבה בדוא"ל: "לא אמרתי שלא מגיע לך ולא תקבלי, כן אמרתי בפגישה בינואר שלעניין הכסף במהלך פברואר שנדע מתי מיועדות פתיחת המסעדות נשב ונסכם בינינו החל ממתי ואיך נסדר את היתרה", וכן "בשום שלב לא נאמר על ידי שלא מגיע לך" השיב רק: "זה משפט שהוא חלק מהתכתבות יותר ארוכה". כאפיקומן יוצג הדיאלוג הבא מתוך חקירת המבקש: "ש. בתקופה שהמסעדה פעלה אתה טוען שהיית סגור, המסעדה עבדה עם משלוחים?

אבל שנה לא לשלם זה כן הגיוני? אתה לא יכול לעזוב מהיום למחר ולוותר על כל המוניטין והציוד" ביום 17.11.22 דחה בית המשפט העליון [רע"א 7637-22 לה ריין יזמות ואירועים בע"מ נ' אייסוניק קיד מערכות בע"מ] בקשת רשות ערעור על פסק הדין בע"א 11146-04-22 אייסוניק קיד מערכות בע"מ נ' לה ריין יזמות ואירועים בע"מ, בו קבע בית המשפט המחוזי כי התנאי השני להחלת דין הסיכול בהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים תרופות ולפיו קיום החוזה הפך בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם, פורש בפסיקה ובספרות כמניעה קבועה המשבשת לחלוטין את קיום החוזה, ולפיכך הגבלות שהוטלו למשך כשנה על פעילות בגן אירועים עקב מגיפת הקורונה, כאשר המדובר על שכירות מסחרית ארוכת טווח, אינן בגדר מניעה סופית וקבועה כנדרש בפסיקה, ובכל מקרה דין הסיכול אינו מאפשר לצד להחליט חד צדדית על שינוי תנאי החוזה או על השעיה זמנית של קיום חיוביו.

...

לביצוע השטרות התנגדו גם חותמים נוספים על השטרות שניתנה להם הרשות להתגונן בהסכמה במסגרת החלטתי מיום 23.10.22.

המבקש אף סומך את הפטור מתשלום דמי שכירות על הוראות הסיכול המעוגנות בסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה תשל"א-1971 [להלן – "חוק השכירות והשאילה"] ובסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 [להלן – "חוק החוזים תרופות"] על טענות המבקש המתוארות בסעיף 6 לעיל סבות אותן הלכות שסלל בית המשפט העליון מקדמת דנא והן כי חובה על המתנגד להיכבד ולפרט בתצהירו את כל העובדות עליהן הוא מבקש לבסס את הגנתו והוא אינו רשאי להסתפק בטענות כלליות [ראו מע"א 170-60 חיים קופלזון נ' ארגון העצמאים נכי מלחמת השחרור (1960), ועד רע"א 8123-18 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2018)], כי: "אם המבקש בהיחקרו, בעצמו משמיט את היסוד לעובדה שהוא טוען לה — רשאי השופט להסיק שהגנתו הינה ״הגנת בדים״ [ע״א 241-61 מנהיים, ואח׳ נגד ניקולםבורג, פ"ד טו' 2425 (1961)], כי לא תינתן רשות להתגונן כאשר ההנחה העובדתית שבתצהירו קורסת אל מול חומר הראיות כולו כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת שעה שבחינתו של החומר אינה מצריכה כניסה לשיקולי מהימנות או הכרעה בין גרסאות נוגדות, אלא עניין לנו בגרסה אחת המופרכת מניה וביה באופן שלגבי המסקנה המשפטית לא נשאר ממנה מאומה, וכי במקום בו ניתן להסיק על אתר כי אף אם יוכחו כל העובדות שהמבקש טוען להן לא תעמוד לו טענת הגנה משפטית ראויה דין הבקשה להידחות [ע"א 469-87 בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מ"ג (3) 113 (1989)].

נוכח סכום התביעה אני מורה כי משניתנה רשות להתגונן לכלל המתנגדים במסגרת התיקים המאוחדים שבכותרת ההחלטה, ינוהל ההליך המאוחד כתיק במסלול דיון רגיל.

המזכירות תגדיר את התיק המאוחד כתיק במסלול דיון רגיל – ת"א. בהתאם לסמכותי לפי סעיף 20 (ו) לתקנות אני מורה לתובעת להגיש עד ליום 7.12.22 כתב טענות משלים לבקשה לביצוע שטר המפרט את נסיבות התביעה השטרית באופן הנדרש בהתאם לסעיפים 11 (1), ו-11(3), לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018 (להלן: "התקנות").