בקשת רשות ערעור על פסק דין בעניין חוזה מכר מקרקעין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2710/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ש' שוחט המערערים: 1. יוסף כהן 2. סולנג כהן 3. ירון כהן 4. סיון כהן 5. אוריה פולט 6. כהן שלמה 7. זמירה שמיע 8. יעל כבירי 9. עובדיה כבירי 10. קרן רחל מור 11. ערן שמיע 12. אליעזר סעידי 13. מאירה סעידי 14. מנשה סעידי 15. מרדכי סעדי עמרני 16. הראל רפאלי נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. רשות הפיתוח 3. רשות מקרקעי ישראל 4. עריית תל אביב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 010625-10-19 שניתן ביום 17.02.2021 על ידי כבוד השופטת מ' בן-ארי תאריך הישיבה: י"ב באדר א התשפ"ב (13.2.2022) בשם המערערים: עו"ד דביר סיני, עו"ד אלימלך קורצוויל בשם המשיבות 3-1: עו"ד יעל מימון בשם המשיבה 4: עו"ד אלירן מגער ][]פסק-דין

הפצוי הוגדל באופן משמעותי בעירעור שנידון על ידי בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי ת"א) 6097-09-18 דיור פ.ב. בע"מ נ' עיזבון המנוחה שרה בן נון ז"ל (23.12.2019) (להלן: עניין דיור) (בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה על ידי בית משפט זה – החלטת השופטת ד' ברק-ארז ברע"א 409/20 יהוד שרפי נ' דיור ב.פ בע"מ (29.11.2020)).

בתביעה מושא דיוננו, טענו המערערים כי יש לפסוק לזכותם פיצוי עקב כך שהפינוי והפיצוי התעכבו משך שנים תוך הפרת זכותם לדיור אקוויוולנטי, תוך שהמערערים היו נתונים להשפלה ולהתעמרות משך כל השנים, והכל בידיעת המדינה ובהסכמתה, תוך שהמדינה מתנערת מאחריותה ואינה אוכפת על חברת דיור לקיים התחייבויותיה על פי הסכם מכירת המקרקעין משנת 1961.

כפי שעולה מפסק הדין בעיניין דיור, בית המשפט הוטרד מהמציאות שנגלתה בפניו, של הישתלטות על שטחים נרחבים, ניהול עסקים ועשיית עושר שלא במשפט על חשבון בעלי הקרקע, וכלשונו "ברי כי השטח 'גועש ושוצף' ושבמהלך השנים הארוכות שעברו ניכנסו מחזיקים רבים למקרקעין בנו מבנים ואף עשו עסקים" (שם, פסקה 52).

...

נקדים ונאמר כי בשורה התחתונה דין הערעור להידחות, אך מצאנו כי יש מקום להבהיר מדוע פסק הדין בעניין דיור לא חסם לחלוטין את המערערים מלהגיש את תביעתם.

"אני סבור שמדובר בפיצוי הולם וראוי המקנה למשפחות אפשרות לרכישת דירה יפה בסכום של 3 מיליון ₪ למשפחה שזהו השווי של הפיצוי שקבעתי ליחידת דיור אקוויוולנטי אחת" (שם, פסקה 142).

אשר לעילה החוזית שעניינה בעיקר ההשתהות של העירייה בפינוי ובפיצוי, הרי שמקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא כי נזק זה נבלע בפיצוי שנפסק בעניין דיור.

סוף דבר, שפסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו.

זאת, תוך שצוין, בין היתר, כי המחזיקים רכשו מעמד של דיירים מוגנים בנכסים (בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעיניין חנון במחוזי נדחתה (רע"א 3247/91 חנון נ' ועד עדת הספרדים בירושלים (27.10.1991)).

בשנת 2008 נרשמה המבקשת כבעלים של המיתחם בפנקס השיטריות, וזאת בהמשך לחוזה מכר משנת 2003 שנכרת בינה לוועדים היהודיים שהסדיר את רכישת המיתחם על ידה.

לעומת זאת, השופטת ברק-ארז ציינה כי הקביעה בדבר היותם של המחזיקים דיירים מוגנים בנכסים לא נזכרה בהסכם הדיוני, ומקורה בפסקי הדין שניתנו בעיניין חנון.

אכן, לאחר הגשת בקשת רשות העירעור, הגישו המשיבים בקשה לצרף מספר מסמכים הנוגעים למשתכנים המקוריים (להלן: הראיות הנוספות) וכן חוות דעת מומחית, שלשיטת המשיבים עולה ממנה כי אילמלא פרצה מלחמת ששת הימים, היו המשתכנים נרשמים כבעלי הזכויות במקרקעין במסגרת הליכי הסדר (להלן: חוות הדעת).

...

המשיבים, מצדם, סבורים כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר עיון בפסק הדין ובעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 6230/22 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן המבקש: עו"ד שי כהן נ ג ד המשיבות: 1. נצבא אחזקות 1995 בע"מ 2. מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה ש' דותן), מיום 2.6.2022, ב-ע"ר 44398-02-22 בשם המבקש: עו"ד רווית צמח; עו"ד עמית ניר בשם המשיבה 1: עו"ד ירון אלכאוי; עו"ד יצחק לזר; עו"ד **** בר לב בשם המשיבה 2: עו"ד תמר צפדייה ][]פסק-דין

עוד טען המבקש כי בפסיקה נקבע כי בנסיבות בהן עורך דין מגיש תביעה בגין הפרת הסכם שכר טירחה בנוגע לפרויקט מקרקעין שטרם נערכו בעיניינו הסכמי מכר, יש לאפשר לו לתבוע סעד הצהרתי.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובתשובות לה, אציע לחברותיי כי נעשה שימוש בסמכותנו שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, נדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

עוד יוער כי אף אם מנוסחו של כתב התביעה עצמו לא הייתה ברורה כוונתו של המערער, במסגרת ערעורו על החלטות הרשמת מיום 14.12.2021 ומיום 6.2.2022 בפניי בית המשפט המחוזי, הבהיר המבקש כי בסעיף 215 לא נתבע על ידו סעד במסגרת התובענה הנוכחית, כך שאין הצדקה לחייבו בתשלום אגרה בגין האמור בסעיף זה. מכל מקום, שעה שבמסגרת בקשתו הנוכחית הבהיר המערער, פעם נוספת, כי כוונתו בסעיף 215 לכתב התביעה הינה אך ורק להצהיר על כוונתו להגיש בקשה עתידית לפיצול סעדים, וכי לא נתבע על ידו במסגרת הסעיף האמור כל סעד במסגרת התובענה הנוכחית, ברי כי אין לחייבו באגרת בית משפט ביחס לסעיף זה, כך שדין הערעור להתקבל.

סיכומו של דבר: אילו תשמע דעתי, ייקבע כי דין הערעור להתקבל במובן זה שמובהר כי הסעד הנקוב בסעיף 215 לכתב התביעה אינו סעד הנתבע במסגרת תביעת המבקש הנוכחית, ונזכר בה רק כהערת המבקש כי בכוונתו להגיש בעתיד בקשה לפיצול סעדים בנידון, כך שאין המערער נדרש לשלם בגינו אגרה בהליך דנא.

בבית המשפט העליון רע"א 5830/22 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקשים: 1. טוביה שטראוס 2. דורית שטראוס נ ג ד המשיבים: 1. עידן פלג יצחק 2. אלונה אוגושביץ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שבח, י' אטדגי ו-ג' גונטובניק) מיום 22.5.2022 ב-עש"א 41231-01-21 בשם המבקשים: עו"ד טוביה שטראוס; עו"ד גיא דודאי בשם המשיבים: עו"ד יוסי שליסר ][]החלטה

בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעור המבקשים על פסק דינה של המפקחת על רישום המקרקעין בנתניה (הגב' א' שחל) (להלן: המפקחת), מיום 19.11.2020, בתיק מס' 7/98/19, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים להורות למשיבים להסיר את מחסומי החניה שהוצבו על ידם בחזית חלק מחניות הבית המשותף בו מתגוררים הצדדים, וכן לפצותם בפצוי כספי בסך 10,000 ש"ח. רקע הדברים במוקד הליך זה עומד סיכסוך הנוגע למקומות חניה בבית דירות בהרצליה שבנייתו הושלמה בשנת 2014, ובו 6 יחידות דיור ו-12 חניות (להלן: הבניין).

עוד נטען כי אף הסכם 2012 הנו חסר תוקף, שכן מדובר בהסכם מכר הנוגע לעיסקת מקרקעין שלא דווחה לרשויות המס, ובשל כך הוא בטל (כך לטענת המבקשים).

אשר לטענת המבקשים כי שגתה המפקחת עת שקבעה בפסק דינה כי הסכם חלוקת החניות הוציא את החניות מהרכוש המשותף – בית המשפט המחוזי קבע כי: "די לדחות את ערעור [המבקשים] על דחיית תביעתם בנימוק הנעוץ בהסכם השתוף אשר שייך [למשיב 1] את השמוש הייחודי בחניות 8 ו-10, ולא נידרש להכריע בשאלה אם מוסמכת הייתה כבוד המפקחת להוסיף ולקבוע, בנוסף לזכות הנובעת מהסכם השתוף, כי חניות 8-10 צמודות לדירת [המשיב 1], בהיבט הקנייני, ובהקשר זה כל צד שומר על טענותיו". בשולי פסק הדין קבע בית המשפט כי: "לא היה מקום להגשת התביעה, ודאי לא להגשת העירעור. אמליץ לחברי לדחות את העירעור ולחייב את המערערים בהוצאת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪". הצעה זו התקבלה על ידי יתר חברי המותב, וערעור המבקשים נדחה.

...

בנסיבות העניין, בית המשפט המחוזי נימק את שיעור ההוצאות שנפסקו על ידו, בציינו כי: "לא היה מקום להגשת התביעה, ודאי לא להגשת הערעור". אף אם ניתן היה ליתן הנמקה מעט מפורטת יותר, בהתאם לאמור לעיל, סבורני כי לא נפל פגם בהנמקה זו, וודאי לא כזו המצדיקה מתן רשות ערעור.

עם זאת, סבורני כי שאלה זו כלל אינה מתעוררת בנסיבות העניין, שכן במקרה זה דומה כי בית המשפט המחוזי עשה שימוש בתקנה 156 לתקנות, הקובעת כי: "סבר בית המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, באמצעות טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, ובלא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה". תקנה זו מאפשרת לבית המשפט לפסוק הוצאות בשיעור שימצא לנכון, ובתוך כך ללא תלות בשיעור ההוצאות שהוצאו על ידי הצדדים, מקום בו סבר בית המשפט כי הדיון הוארך על ידי אחד הצדדים שלא לצורך.

אשר על כן, על רקע האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

בבית המשפט העליון רע"א 9239/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשים: 1. **** 2. **** נ ג ד המשיבים: 1. ישראל תורג'מן 2. שירה תורג'מן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.12.2023 בע"א 34610-06-23 שניתן על-ידי סגן הנשיא א' דראל והשופטות ע' זינגר ו-פ' נויבירט בשם המבקשים: בעצמם בשם המשיבים: עו"ד צבי גולנזר ][]החלטה

מנגד, המבקשים טענו כי בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לידון בתביעה, בשל כך שהסכסוך עוסק בבעלות במקרקעין, ולפיכך הסמכות העניינית לידון בתביעה מוקנית לבית המשפט המחוזי.

באשר לחוזה המכר – בית משפט השלום קבע כי המבקשים לא הפרו את חוזה המכר.

בקשת רשות העירעור שבפני מכוונת כלפי פסק דין זה. המבקשים, שכאמור אינם מיוצגים, טוענים, בעקרו של דבר, כי המשיבים הם שהפרו את חוזה המכר בכך שאיחרו בהעברת התשלומים, וזה היה הרקע לאי-תשלום דמי שכירות ולעיכוב בפנוי הדירה.

...

בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה התקבלה, אך הערעור נדחה לגופו, וזאת מן הטעם שהדירה פונתה זה מכבר כך שהסוגיה הפכה לתיאורטית (וממילא, הסתיימה תקופת השכירות) (רע"א 5078/21 שנזכר לעיל).

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

סוף דבר: הבקשה נדחית.