מונחת לפניי בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה באשדוד מיום 16.07.2023 בגדרה נדחתה עתירת המבקשת לחיוב המשיב בהעברת סך של 500,000 ₪ או סכום משמעותי אחר, כלשונה, על חשבון איזון המשאבים שייערך בין הצדדים בתום ההליך ובמסגרת ההכרעה בו.
השאלה שבלב ההחלטה שלפנינו היא, איפוא, האם יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ולקבוע, כי המבקשת זכאית לקבלת הכספים על חשבון איזון המשאבים שייערך בין הצדדים בסופו של יום ועוד טרם הבירור העובדתי ושמיעת ראיות בהליך, לרבות בשאלת תוקפו של הסכם שהוכתר כהסכם ממון ונחתם בידי הצדדים ערב נישואיהם ונפקותו.
בתוך כך מצביע המשיב על חולשת גירסתה של המבקשת בעיניין תוקפו של הסכם הממון נוכח שנויי הגרסה שלה תוך כדי ניהול ההליך ומדגיש, כי טענת הזיוף באה לעולם רק לאחר שנימצא הסכם הממון המאושר נוטריונית, והיא נטענה בעלמא תוך היתנגדות של המבקשת למינוי מומחה מתחום הגרפולוגיה כשם שנתבקש על ידו לצורך קידום ההליך.
כידוע, בסעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 שעניינו ערעור על החלטות ביניים בהליכים אזרחיים המתנהלים בבתי משפט השלום נקבע לאמור:
"החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תנתן אם שוכנע בית המשפט כי אם העירעור על ההחלטה יידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".
עינינו הרואות, כי המחוקק הראשי מורנו, שדרך המלך היא ערעור על החלטת הביניים במסגרת ערעור על פסק הדין, אלא אם מתקיימים התנאים שהותוו על ידו לסטייה מן הכלל האמור.
הינה כי כן וברוח הוראת החוק האמורה והרציונאל שבבסיסה, הלך ונתגבש בפסיקה הכלל לפיו, ערכאת העירעור לא תיטה להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית, וככלל ייעשה הדבר במסגרת העירעור על פסק הדין אלא אם עלה בידי מבקש רשות העירעור להראות, כי דחיית הבירור באותה השגה על החלטת הביניים לשלב העירעור על פסק הדין עלולה לגרום לו נזק ממשי, וכי הערכאה הדיונית טעתה טעות ברורה והתעלמה משיקולים מרכזיים שהייתה צריכה לתת דעתה עליהם [ראו למשל: רמ"ש (חיפה) 7867-03-14 פלוני נ' א.א, פורסם במאגרים האלקטרוניים].
על יסוד האמור בחינת העתירה לאיזון חלקי או לתשלום על חשבון האיזון הסופי תיעשה דרך הפריזמה של טיב והקף הזכות לאיזון משאבים; של מצבו הכלכלי של מבקש הסעד לרבות ביחס לזה של הצד שכנגד; ושל אופי ההליך, משכו הצפוי והתנהלות הצדדים בו עד כה.
באשר לטיב ולהיקף הזכות לאיזון משאבים – כאמור, זהו סלע המחלוקת בין הצדדים, והיא טעונה, כמובן, הכרעה, ובית המשפט קמא מצא שיש להכריע בה תחילה וקודם להערכת שוים של הנכסים שבמחלוקת.
...
בסופו של דבר נדחתה הבקשה.
בהקשר זה יוער, כי בחירת המבקשת להקדיש חלק נכבד מטיעוניה בבקשה שלפנינו לפן העובדתי-ראייתי בשאלת תקפו של הסכם הממון, מחזקת המסקנה, כי בדין נקבע בהחלטה נושא דיוננו, שטענות הצדדים בסוגיה זו טעונות בירור עובדתי ושמיעת ראיות.
על יסוד כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.
משבאתי לכלל מסקנה זו – דין בקשת רשות הערעור להידחות.
