בקשת רשות ערעור על פסק דין בעניין דיירות מוגנת בנכס בעיר העתיקה

בקשת רשות ערעור ובצדה בקשת עיכוב ביצוע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 62836-10-15 וע"א 63268-10-15 (השופטים נ' בן אור, ר' וינוגרד וא' דראל) מיום 5.4.16 בו נדחה ערעורם של המבקשים והתקבל ערעור שכנגד של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 53655-07-10 (השופטת מ' שרביט) מיום 6.9.15.

עניינו של ההליך תביעה לסילוק יד. רקע והליכים קודמים עסקינן בבית בן שלוש קומות בשכונת א-סעדיה בעיר העתיקה בירושלים (להלן הנכס).

נאמר שם עמ' 25: "ההכרח לא יגונה, אפוא. זאת, גם אם ניתן להבין לעתים ציפיה של בעלי דין, ואולי יותר מזה של באי כוחם עורכי הדין, כאשר טרחו והגישו הודעות ערעור ולאחר מכן - במקרים המתאימים - טענו והגישו סיכומים, פעמים תוך השקעת זמן ומחשבה מרובים, להחלטה מפורטת - שעה שבית המשפט שלערעור מסתפק בפסק דין קצר, לרבות לפי תקנה 460(ב). אכן, והדבר תלוי בנסיבות התיק ובתוכנו, אם נחוץ הדבר, אפשרי והולם, יעשה בית המשפט כמיטב יכולתו לנמק משלו. ואולם, יש שמגלה העיון בתיק ובנספחיו, כי אין מקום להוסיף על נימוקי הערכאה הקודמת או לגרוע מהם, ודי באימוצם. בעולם של עומס לעייפה, שבודאי אינו אידיאלי, וכאשר נתקיימו כל תנאי תקנה 460(ב) כפי שהסיק בית המשפט לאחר שעיין בתיק, אין דופי משפטי בשימוש בתקנה." בעניינינו סבר בית המשפט המחוזי, ואף אני סבור כך, כי פסק דינו של בית משפט השלום מנומק כדבעי, ולכן לא ראה מקום להוסיף עליו.

במסגרת הליך קודם בין הצדדים (ע"א 5022/04) ניתן תוקף של פסק דין להסכם שקבע כדלקמן: "מכיוון שהמשיבה מס' 2, אעתדל חסיבה, אלמנת כמאל מוצטפא קרש, היא דיירת מוגנת בין אם לפי סעיף 20 אליבא דטענותיה וטענות ילדיה, ובין אם לפי סעיף 27, אליבא דטענות המערערת שלדידם הסב ששמו מוצטפא קרש הוא הדייר המוגן המקורי, כל השאלות האחרות הן שאלות תיאורטיות בשלב הזה. בנסיבות אלו מוסכם שפסק הדין יבוטל. המשיבה מס' 2 תחשב כדיירת מוגנת יחידה בשלב זה, ובשאלה מכוח מה היא דיירת מוגנת, יהיו הצדדים רשאים להביא לבירור לפני בית המשפט, לכשיתעורר הצורך, לבחון את זכויות הילדים – ככל שהם יגורו בנכס." (ההדגשה הוספה – א"ר).

...

בקשת רשות ערעור ובצידה בקשת עיכוב ביצוע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 62836-10-15 וע"א 63268-10-15 (השופטים נ' בן אור, ר' וינוגרד וא' דראל) מיום 5.4.16 בו נדחה ערעורם של המבקשים והתקבל ערעור שכנגד של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 53655-07-10 (השופטת מ' שרביט) מיום 6.9.15.

כפי שאמר הנשיא שמגר באחת הפרשות: "אין ללמוד מן היישום של תקנה 460(ב) במקרה קונקרטי, כאילו לא נתן בית המשפט את הדעת לטענותיהם של בעלי הדין. הניסוח של פסק הדין, אשר אותו התירה תקנה 460, צריך לנבוע מלימוד החור ומהסקת המסקנות המצטברות המפורטות בפסקאות (1)-(3) של תקנה 460(ב). דעת מתקין התקנות היא – ודעתי היא, עם כל הכבוד, כדעתו – כי אין כל הכרח בכך שבית משפט, החייב לשרת את המתדיינים שלפניו, ישוב וינסח במלותיו הוא את אשר כבר הוסבר לפני כן בפרוטרוט על ידי ערכאה שיפוטית אחרת, אם הוא הסכים איתה באותה מידה ובאותם גבולות שהותוו בפסקאות (1) עד (3)...איננה מקובלת עליי התיזה...לפיה ישימה תקנה 460(ב) אך ורק בנסיבות יוצאות דופן, לא מיניה ולא מקצתיה. תקנה 460(ב) ישימה לפי שיקול דעתו של בית המשפט, כל אימת שמתקיימים התנאים הקבועים בה, והמבחן הוא איפוא ענייני ולא כמותי" (רע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 679, 681-680 (1988); עוד ראו החלטתי ברע"א 8996/04 עודד שכטר נ' נציגות הבית המשותף ע"י שרה כץ, דוד ירקוני ודן פרטאס (2004), פ"ד נט(17), 25-22.

נאמר שם עמ' 25: "ההכרח לא יגונה, איפוא. זאת, גם אם ניתן להבין לעתים ציפיה של בעלי דין, ואולי יותר מזה של באי כוחם עורכי הדין, כאשר טרחו והגישו הודעות ערעור ולאחר מכן - במקרים המתאימים - טענו והגישו סיכומים, פעמים תוך השקעת זמן ומחשבה מרובים, להחלטה מפורטת - שעה שבית המשפט שלערעור מסתפק בפסק דין קצר, לרבות לפי תקנה 460(ב). אכן, והדבר תלוי בנסיבות התיק ובתוכנו, אם נחוץ הדבר, אפשרי והולם, יעשה בית המשפט כמיטב יכולתו לנמק משלו. ואולם, יש שמגלה העיון בתיק ובנספחיו, כי אין מקום להוסיף על נימוקי הערכאה הקודמת או לגרוע מהם, ודי באימוצם. בעולם של עומס לעייפה, שבוודאי אינו אידיאלי, וכאשר נתקיימו כל תנאי תקנה 460(ב) כפי שהסיק בית המשפט לאחר שעיין בתיק, אין דופי משפטי בשימוש בתקנה." בענייננו סבר בית המשפט המחוזי, ואף אני סבור כך, כי פסק דינו של בית משפט השלום מנומק כדבעי, ולכן לא ראה מקום להוסיף עליו.

אין בידי אפוא להיעתר לבקשה, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע.

"הלכה פסוקה היא, כי חוק הגנת הדייר אינו קובע שרשרת אין-סופית של דיירות מוגנת, בדרך 'הורשה' מדייר שנפטר לבן משפחתו. החוק מגביל בסעיף 27(1) את ה'הורשה' רק ל'יורש' של הדייר המקורי, או ל'יורש אחר יורש' (פעם אחת בלבד), וזאת רק לגבי מי שהתקיימו לגביו התנאים הנקובים בסעיף 20 בעת פטירת הדייר המקורי, ואשר המשיך להתגורר במושכר עם הדייר המקורי וכן יחד עם 'היורש הראשון' עד לפטירתו, ובילבד שבעת מותו של הדייר האחרון לא הייתה לו דירה אחרת למגורים" (ע"א (מחוזי י-ם) 11303/07 ויסברג נ' קן דרור, פיסקה 14 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם (10.11.2008).

בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה על-ידי כבוד השופט י' דנציגר (רע"א 612/09); והשוו גם לעניין בית עסק: ע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרישמי, פיסקאות ל"ה ו-ל"ז לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין (28.10.2009)).

התביעה העיקרית תמצית גרסת התובעים לטענת התובעים הם דיירים מוגנים בבית המצוי בפינת הרחובות סעדיה ומאד'נה אלחמרא בעיר העתיקה, הידוע כחלקה מס' 10-11 בגוש שומה ערוני מס' 30849 והרשום בפנקסי מירשם מקרקעין בספר מס' 1015 דף מס' 4 (להלן: הבית או הנכס).

בגדרי הליך העירעור בבית המשפט המחוזי על פסק הדין שניתן בתביעתה זו הגיעו הצדדים להסכמה, שקבלה ביום 9.3.04 תוקף של פסק דין, כי ילדיה של אעתדאל, ומאזן בכללם, יוכלו להמשיך להתגורר עימה בנכס, מכוח ההכרה בה כדיירת מוגנת יחידה בשלב זה, ושאלת זכויות הילדים בנכס תבחן לאחר פטירתה ככל שיוסיפו לגור בנכס.

...

התביעה שכנגד מתקבלת אך לעניין סעד סילוק היד ונדחית לעניין הסעד הכספי של תשלום דמי שימוש ראויים.

משנתתי דעתי לעובדה שמדובר בדירת מגורים של מאזן ובני משפחתו ולמשך הזמן בו הוא מתגורר בפועל בדירה, אני מורה כי פינוי הנכס על-ידי מאזן והשבת החזקה בו לידי הנתבעת 1 כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ יתבצעו עד יום 1.2.16.

מאחר שבסופו של דבר סיכומי הנתבעות הוגשו בהתאם להנחיה המעודכנת של בית המשפט שניתנה בהמשך להסכמת התובעים, לפנים משורת הדין לא אעשה הפעם צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.

סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר מגביל את ההורשה רק ליורש של הדייר המקורי, או ליורש אחר יורש (פעם אחת בלבד), בכפוף לקיומם של התנאים הנקובים בסעיף 20 לחוק (ראו ע"א (י-ם) 11303/07 ויסברג נ' קן דרור (10.11.2008) והאסמכתאות אליהן הוא מפנה כמו: ע"א 127/77 קפה נ' לוי (1977) וד"נ 6/80 גרפינקל נ' פולק (1980), בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה על-ידי כבוד השופט י' דנציגר ברע"א 612/09)).

בנסיבות המקרה שלפניי, נתבעים 1-3 אין כל זכות לדיירות מגונת בכל קונסטלציה שהיא, ואילו אימם - נתבעת 4 אין מחלוקת שלא התגוררה בנכס כשנפטר הסב, ולכן היא לא יכולה להחשב "יורש אחר יורש". השאלות שבמחלוקת נותרה אם כן השאלה הכיצד יש לנתבעת 4 זכות לדיירות מוגנת, אם מוסכם שהדיירות המוגנת מסתיימת עם פטירתו של הסב (חמה של הנתבעת 4).

רשות מכללא היא לעולם הדירה, ובכל מקרה היא אישית ואינה ניתנת להורשה, לפיכך גם אם ניתן ללמוד על רשות כזו שניתנה לאב, היא פקעה בעת מותו, לטעמי היא פקעה הרבה קודם לכן, לפחות מ-1993 - המועד שבו הביעה התובעת עמדה נחרצת בענין העידר מעמד משפטי לאב, וסרבה לגבות את דמי השכירות המוגנים שבקש לשלם.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה ומורה על הנתבעים לפנות המושכר (הבית שבשכונת אל ג'בשה ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים) בתוך 60 ימים מהיום, אלא אם יגיעו הצדדים להסכמה בכתב בנוגע לדמי השכירות החופשיים שעליהם לשלם, כתנאי להמשך מגוריהם.

...

ואם תרצה לומר כי מדובר במסקנה משפטית העולה ממסכת העובדות, הרי שגם כך דינה להידחות.

לו היה מי מהנתבעים מוכר כדייר מוגן בהתאם לדין, כי אז הטענה לפינויו בשל אי תשלום דמי שכירות הייתה נדחית, נוכח ההלכה הפסוקה לפיה סירובו של הבעלים לקבל דמי שכירות אינו מקנה לו עילת פינוי (ראו בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר פורסם בנבו), ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה ומורה על הנתבעים לפנות המושכר (הבית שבשכונת אל ג'בשה ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים) בתוך 60 ימים מהיום, אלא אם יגיעו הצדדים להסכמה בכתב בנוגע לדמי השכירות החופשיים שעליהם לשלם, כתנאי להמשך מגוריהם.

בבית המשפט העליון רע"א 1121/16 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המבקש: סלאח אלדין זוהדי עארף זלום נ ג ד המשיבים: 1. הקדש ציפורה והרב מאיר מייזל 2. הקדש מאיר 3. שיינה מירל 4. פייגה אסתר מייזל 5. הרב גבריאל יוסף זילברמן בתוקף תפקידו כאפוטרופוס 6. גאזי זלום 7. בסמה זלום בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.01.2016 בע"א 41882-10-15 בשם המבקש: עו"ד רמי וכילה בשם המשיבים: עו"ד בן ציון ליפשיץ פסק-דין

]השופט מ' מזוז: המבקש הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו הוא בעל מעמד של דייר מוגן בקומה התחתונה של נכס בן שתי קומות בעיר העתיקה בירושלים.

סוף דבר - ראינו ליתן רשות ערעור אך ורק לענין סעד הפינוי שפסק בית המשפט המחוזי, לידון בבקשה בנוגע לטענה זו בלבד כבערעור ולקבל את העירעור.

...

בסופו של יום, נדחה ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

יתר טענות המבקש המופנות כנגד קביעותיו של בית משפט השלום לא עומדות בתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), ועל כן דינן להידחות.

סוף דבר - ראינו ליתן רשות ערעור אך ורק לענין סעד הפינוי שפסק בית המשפט המחוזי, לדון בבקשה בנוגע לטענה זו בלבד כבערעור ולקבל את הערעור.

התוצאה היא שפסק דינו של בית משפט השלום יעמוד בעינו וסעד הפינוי שעליו הורה בית המשפט המחוזי מבוטל, ותחת זאת מובהר כי הסעד הזמני שניתן לתקופת הערעור והאוסר על פינויו של המבקש מהנכס מבוטל.

בבית המשפט העליון רע"א 7840/22 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: חסן עווד סעיד נ ג ד המשיבים: 1. חברת פטרה הולדינג (Petra Holdings Ltd) 2. הפטריארכיה היונית האורתודוקסית של ירושלים 3. משטרת ישראל – מרחב דוד בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 12.10.2022 (השופטת ד' כהן-לקח) ב-רע"א 20182-07-22 בשם המבקש: עו"ד מדחת דיבה ][]החלטה

העובדות עניינה של המחלוקת במחסן האמור, שגודלו כ-80 מ"ר, והנו מצוי בקומת מרתף בבניין מלון "פטרה" שבעיר העתיקה בירושלים (להלן: המחסן ו-הבניין בהתאמה).

במסגרת הדיון בבקשה הנ"ל, ביום 3.11.2009, התבטא בא כוחו של המבקש דאז, כדלקמן: "נתבע 15 [המבקש] אינו דייר מוגן בנכס וברגע שיינתן פס"ד לטובת התובעים [בריספורד] אם יינתן אנו נפנה את הנכס מיד" (להלן: הצהרת המבקש).

בד-בבד, חוּדש הדיון בתביעת פינוי אחרת שניהלה בריספורד כנגד מחזיקים שונים שטענו לדיירות מוגנת בחלקים שונים בבניין (ת"א (השלום י-ם) 25420-09-11); ובסופו ניתן סעד לפינוי אותם מחזיקים (פסקי הדין מיום 11.11.2021 ומיום 27.2.2022; כב' השופט מ' בורשטין, ס"נ) (להלן: תביעת הפינוי).

בית המשפט הטעים קביעתו זו בשני נימוקים עקריים: ראשית, הסכם החכירה עומד בתוקפו (כפי שנקבע במספר פסקי דין חלוטים, כנזכר לעיל) ועל פניו הוא נוגע לבניין כולו, לרבות המחסן; שנית, המבקש לא עמד בהתחייבותו לפנות את המחסן לכשיינתן פסק דין אשר יאשר את זכויות החכירה של בריספורד בבניין, באופן העולה כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

לא מצאתי כי בקשת רשות העירעור עומדת באמות המידה המחמירות שנקבעו לצורך מתן רשות ערעור ב-"גילגול שלישי" על החלטה שעניינה בקשה למתן סעד זמני (תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; וכן ראו: 1561/22 עמרם נ' האגודה במושב עובדים דלתון, בפיסקה 13 (3.4.2022); רע"א 3166/18 פלונית נ' דיור ב.פ בע"מ, בפיסקה 11 (23.4.2018)).

...

בהינתן מסקנה זו, ולצד ההוראה בדבר ערבות צד ג' על מנת להבטיח את נזקי המבקש ככל שתביעתו תצליח – לא נראה כי נפלה שגגה במסקנת בית המשפט המחוזי במישור מאזן הנוחות.

זאת, לאור ההלכה המושרשת כי מקום בו מדובר בנזק כספי בר-פיצוי, הנטייה תהיה שלא להיעתר לבקשה ליתן סעד זמני (רע"א 3751/22 בנילוז נ' לוי, פסקה 16 (28.6.2022)).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.