בבקשת הרשות להיתגונן העלה המערער טענת קזוז בכל הנוגע לתמורה שלא שולמה לו בעבור אותן מניות צירון (1.95% נושא האופציה) שהעביר למשיבה ביישום הסכם 2013, שהמשיבה קיבלה ולא השיבתן, באופן שיש לראותה כמי שמימשה את האופציה שניתנה לה, אך לא שילמה תמורתן.
פסק הדין
בהקשר לטענת הקזוז המתייחסת ל1.95% ממניות צירון נושא הסכם 2013, קבע בית משפט קמא את הממצאים הבאים: "מניות האופציה כבר הועברו אל התובעת והוחזקו על ידה"; כי "התובעת לא שילמה לנתבע עבור אותן מניות"; "לא שלחה הודעת מימוש האופציה או סרוב לממשה"; גם "לא החזירה את המניות לנתבע"; המערער גם לא דרש השבתן.
מסקנת בית משפט קמא הייתה כי "לא עלה בידי הנתבע להוכיח זכות קזוז בגין מניות האופציה", וזאת מכיוון ש"למעשה הנתבע אכן ראה בעצמו עדיין הבעלים של מניות האופציה ונהג בהן מנהג בעלים"; כי "התובעת הפעילה למעשה זכות עיכבון על המניות נוכח קיומו של חוב כלפיה" וכי "העברת מניות האופציה אל התובעת לא נועדה להקנות לתובעת בעלות במניות אלא היא נועדה לשרת את ענייניו של הנתבע שבקש שלא להחזיק ב- 5% ממניות חברת צירון על מנת שלא להחשב בעל עניין בתאגיד. על כן אני סבורה כי במקרה זה, על מנת לממש את האופציה היה על התובעת להודיע כי היא מבקשת לעשות כן ואין די בהחזקת המניות כדי ללמד כי רכשה בעלות בהן".
בית משפט קמא הוסיף וקבע כי בכל מקרה "לא עלה בידי הנתבע להוכיח את ערך מניות האופציה".
גם טענתו הנוספת של המערער המתייחסת להסכם 2014 ולפיה מכירת 4% ממניות קמן לבעלי עניין במשיבה מעבר ל-2% שהועברו אליה ישירות, מהוה קיום ההסכם – נדחתה.
בית המשפט העליון הסביר את התוצאה האופרטיבית של דחיית בקשת רשות העירעור ב"נסיבות המיוחדות של העניין", מש"גם אם תדחה על הסף תביעתה של ע.מ.ש ייאלצו המבקשים להיתגונן בפני תביעת אריאל", עת "עילת התביעה של המשיבות היא משותפת או זהה וכאלה הם כנראה גם הראיות שמובאות מטעמן", אף
משעיכוב בניהול התביעה בגין הגשת בקשת הסילוק על הסף "חוטא חטא של ממש" לתכלית ייעול הדיון.
כפי שציין בימ"ש קמא, אכן, בהעברות הקשורות להסכם 2014 "רב הנסתר על הגלוי"; עת "לשני הצדדים היה עניין שלא להביא את התמונה המלאה אודות רכישת מניות חברת קמן על ידי מר מימון ועו"ד אדרי בפני בית המשפט".
אלא שהנטל להוכיח כי בפועל נהגו הצדדים בנגוד לאמור בהסכם - מוטל על המערער, ומקובל עלי, כפי שקבע בית משפט קמא, שהוא לא עמד בו, זאת מהצטברות הסיבות הבאות: המניות למימון ולאדרי כלל לא הועברו להם ע"י המערער כי אם ע"י מר עצמון שהמניות היו על שמו; המערער לא הוכיח כי מימון ואדרי לא שילמו לעצמון עבור המניות; המערער לא זימן לעדות את מר עצמון; המערער לא זימן לעדות את מימון ואת עו"ד אדרי.
...
כן התחייב המערער כי "בנוסף לכל האמור לעיל שלומי יעביר לזאוספורט קלאב בע"מ... במועד השלמת העסקה עוד 1.95% ממניות החברה הממוזגת מעבר ל 3% עליהם התחייבו הצדדים, ולזאוספורט קלאב... תהיה אופציה לארבעה חודשים לרכוש המניות הנוספות בהנחה של 40% מהממוצע של מחיר השוק בשלושים הימים האחרונים למועד האופציה. במידה וזאוספורט קלאב לא תממש האופציה יוחזרו לשלומי או מי מטעמו המניות בעסקה מחוץ לבורסה ללא תמורה ולצדדים לא תהיה טענה אחד כלפי השני" (להלן – הסכם 2013).
בסופו של דבר עסקינן בחברה שנרשמה למסחר ובוצעו עסקאות במניותיה ע"י גורמים אחרים, באופן המקנה למניותיה מחיר שוק ידוע; גם מסגרת הזמן המצומצמת של תקופת האופציה - ארבעה חודשים, שאין חולק שתחילתם ברישום למסחר ב-10.07.2014 ושבסופה המשיכה המשיבה להחזיק במניות, מאפשרת חישוב ממוצע; וידוע המנגנון לקביעת מחיר הרכישה על פי האופציה – "הנחה של 40% מהממוצע של מחיר השוק בשלושים הימים האחרונים למועד האופציה".
המשיבה טענה כי "המחיר הממוצע של מנית חברת צירון בין 10.10.14 למועד פקיעת האופציה עמד על 3.6296 ש"ח למניה (מחיר מניית חברת צירון בבורסה צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת וחישוב המחיר הממוצע בהתאם לנספח א לסיכומי התובעת) ולכן, הנתבע זכאי לכל היותר לקיזוז בשווי של 217,770 ₪" (פסקה 30 לפסק דינו של בימ"ש קמא).
הנטל כאמור, רובץ על המערער, ומשנטל זה לא הורם, דינה של הטענה המתייחסת להסכם 2014 - להידחות אף היא.
שלומית יעקובוביץ, שופטת
התוצאה
הערעור מתקבל חלקית.
