בקשת רשות ערעור על פסק דין בעבירת סמים

מדיניות הענישה הנהוגה: הצדדים הגישו פסיקה לתמיכה בעמדתם; מצאתי לנכון להתייחס לפסקי הדין הרלוואנטיים לענייננו (יוער כי ההגנה הגישה פסיקה המתייחסת לעבירות סמים ועבירות אלימות במשפחה על מנת לשכנע כי יש לחרוג במקרה דנא מהמתחם העונשי לקולא.

רע"פ 4835/17 סימנדויב נ' מדינת ישראל (24.8.2017): נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדריו נדחה ערעור המבקש על גזר הדין שניתן בעיניינו.

...

בסופו של דבר, הנאשם נידון ל-9 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס ופיצוי למתלוננים.

אשר על כן, בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, בנסיבות ביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה, אני קובע כי מתחם העונש ההולם, ביחס לכל העבירות אותן ביצע הנאשם, נע בין מספר חודשי מאסר שניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות, ועד 15 חודשי מאסר בפועל.

דבריו של הנאשם, ושל אביו, יחד עם מכתבה של העמותה, והעובדה שבמשך השנים האחרונות לא הסתבך הנאשם בפלילים, מובילים למסקנה כי הוא עלה על דרך הישר, ויש לקוות כי ימשיך בדרכו הנורמטיבית.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים (הנשיאה, האלופה א' מרקמן, המשנה לנשיאה, תא"ל נ' זומר והשופט, סא"ל י' שפסר) (להלן: בית הדין לערעורים) בע/20/22 מיום 4.6.2023, בו נדחה ערעור המבקש על הרשעתו בשתי עבירות אינוס, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-355 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובעבירת מירמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, והתקבל חלקית ערעור המבקש על גזר דינו.

בית הדין קבע כי לגירסת הנפגעת היו חיזוקים ראייתיים שונים ודחה את הטענה כי מדובר בתלונה כוזבת נוכח מועד הגשת התלונה ונוכח הפסקת החקירה נגד הנפגעת בנוגע לעבירות הסמים, לאחר שהתלוננה על העבירות שבוצעו בה. עם זאת, עדות הנפגעת לפיה לא השתמשה בסמים מסוכנים במהלך שרותה הצבאי לא זכתה לאמון בית הדין, אשר הפריד על דרך של "פלגינן דיבורא" בין חלק זה בעדותה ובין עדותה על אודות מעשי המבקש.

סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי קובע כי לא תנתן רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים אלא בשאלה משפטית שיש בה "חשיבות, קשיות או חידוש". כפי שנפסק, השיקולים המנחים את הדיון בבקשות לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, דומים לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראו: רע"פ 1510/23 מזרחי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פסקה 8 (20.4.2023)).

...

עוד מוסיף המבקש כי העונש שגזר בית הדין המחוזי חורג ממדיניות הענישה שנקבעה בתיקים דומים, ומצדיק את התערבותו של בית משפט זה לשם "התווית מדיניות ענישה במקרים מסוג זה". דין הבקשה להידחות.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.

בסעיף 10 להחלטת, שב כב' הש' אלרון וקבע "פקודת הסמים מורה כי סם הקנבוס הוא סם מסוכן, ולא ניתן להתייחס לסם הקנבוס אחרת, קל וחומר שלא באופן מקל". רע"פ 1473/18 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.18) - נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר קיבל ערעור המדינה וקבע מיתחם 6-12 חודשים בהחזקת כ-2 גרם קוקאין, חלף מיתחם שבין מאסר על תנאי לבין 12 חודשי מאסר בפועל.

כך קבע כב' הש' עדן בסעיף 8 לפסק דינו, כי "אי ההרשעה הנה חריג בהתקיים הנסיבות המיוחדות והחריגות אשר נקבעו בפסיקה. ההרשעה מגשימה את ערך השיויון ומונעת הפלייה... להרשעה היבט הרתעתי, ומשקלו של שיקול זה צריך להבחן בנסיבות המקרה המסוים, עת נבחנת שאלת ההרשעה. ההרשעה מבטאת את האנטרס הצבורי המגולם בהליך הפלילי להוקעת המעשה ולהעמידו בגדר המעשים הפסולים, ולהרשעה חשיבות גם ביחס לעיקרון השויון". כב' הש' דר' ליבדרו דן במאמר אחר שעניינו המלצה לביטול הרשעה, וקבע כי יש לדחות עמדה לפיה ראוי לבטל הרשעה כנגזרת מעיקרון המידתיות, כאשר מדובר בעבירות שהן לא מהחמורות ואשר בוצעו בנסיבות מקלות של החזקת סם. כך קבע כב' הש' דר' ליבדרו בסעיף 27 לפסק דינו, חרף קבלת ערעור המערערת (בדעת יחיד) - "מכאן שאין מקום לקבל גם את העמדה שעולה מעת לעת לפיה ככלל, במקרים קלים, נכון לסיים את ההליך ללא הרשעה, וזאת בהתאם לעיקרון השיוריות... קבלת עמדה שכזו מבקשת להפוך את החריג לכלל, וללא עמדה ברורה של המחוקק בנידון, סבורני שאין מקום לפסוק בדרך שכזו". להשלמת התמונה אציין, כי כב' הש' **** הצטרף לפסק דינו של כב' הש' עדן ובדחותו ערעור המערערת קבע בסעיף 11 לפסק דינו – "מפסיקת בית המשפט העליון,..., עולה בבירור כי קיים מסלול אחד בלבד לבחינת שאלת אי ההרשעה, והוא זה הקבוע בסעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי ובסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, בהילכת כתב ובהתפתחות המבחנים שנקבעו בהילכת כתב כעולה מהפסיקה העניפה אשר באה בעקבותיה. פסיקת בית המשפט העליון אינה תומכת באפשרות יצירת מסלול נוסף, מקביל, במסגרת חריגה ממיתחם העונש ההולם מטעמי שקום ולדעתי אף לא נכון ליצור מסלול נוסף כאמור בדרך של פרשנות" במסגרת גזר הדין לקחתי בחשבון את הצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז ל-חוק העונשין.

...

הוגשו 2 תסקירים במסגרתם שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעה, ובית המשפט מצא כי שיקולי שיקום מתקיימים.

ת"פ (שלום-י-ם) 34925-03-14 מדינת ישראל נ' טרמבובלר (14.4.16), אליו הפנה ב"כ הנאשם – נקבע כי גידול 472.78 גרם קנבוס במעבדה שבנה בביתו הוא "מקרה גבולי מבחינת חומרת העבירה". נקבע כי לא הוכחה פגיעה קונקרטית בנאשם ומשכך, בניגוד לנטען על ידי ב"כ הנאשם - בית המשפט לא נעתר לבקשת הנאשם והרשעתו לא בוטלה, חרף העדר עבר, גילו הצעיר, הודאתו, נסיבותיו האישיות והמלצת שירות המבחן.

סוף דבר לא מצאתי מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה ל-חוק העונשין.

כך קבע כב' הש' עדן בסעיף 8 לפסק דינו, כי "אי ההרשעה הינה חריג בהתקיים הנסיבות המיוחדות והחריגות אשר נקבעו בפסיקה. ההרשעה מגשימה את ערך השיוויון ומונעת הפלייה... להרשעה היבט הרתעתי, ומשקלו של שיקול זה צריך להיבחן בנסיבות המקרה המסוים, עת נבחנת שאלת ההרשעה. ההרשעה מבטאת את האינטרס הציבורי המגולם בהליך הפלילי להוקעת המעשה ולהעמידו בגדר המעשים הפסולים, ולהרשעה חשיבות גם ביחס לעקרון השוויון". כב' הש' דר' ליבדרו דן במאמר אחר שעניינו המלצה לביטול הרשעה, וקבע כי יש לדחות עמדה לפיה ראוי לבטל הרשעה כנגזרת מעקרון המידתיות, כאשר מדובר בעבירות שהן לא מהחמורות ואשר בוצעו בנסיבות מקילות של החזקת סם. כך קבע כב' הש' דר' ליבדרו בסעיף 27 לפסק דינו, חרף קבלת ערעור המערערת (בדעת יחיד) - "מכאן שאין מקום לקבל גם את העמדה שעולה מעת לעת לפיה ככלל, במקרים קלים, נכון לסיים את ההליך ללא הרשעה, וזאת בהתאם לעקרון השיוריות... קבלת עמדה שכזו מבקשת להפוך את החריג לכלל, וללא עמדה ברורה של המחוקק בנדון, סבורני שאין מקום לפסוק בדרך שכזו". להשלמת התמונה אציין, כי כב' הש' **** הצטרף לפסק דינו של כב' הש' עדן ובדחותו ערעור המערערת קבע בסעיף 11 לפסק דינו – "מפסיקת בית המשפט העליון,..., עולה בבירור כי קיים מסלול אחד בלבד לבחינת שאלת אי ההרשעה, והוא זה הקבוע בסעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי ובסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, בהלכת כתב ובהתפתחות המבחנים שנקבעו בהלכת כתב כעולה מהפסיקה הענפה אשר באה בעקבותיה. פסיקת בית המשפט העליון אינה תומכת באפשרות יצירת מסלול נוסף, מקביל, במסגרת חריגה ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום ולדעתי אף לא נכון ליצור מסלול נוסף כאמור בדרך של פרשנות" במסגרת גזר הדין לקחתי בחשבון את הצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז ל-חוק העונשין.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר מותנה למשך 3 שנים מהיום, שלא יעבור כל עבירה מסוג פשע על פקודת הסמים; קנס בסך 1,500 ₪, או 15 ימי מאסר תמורתו.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' כהן-לקח, ד' גדעוני ו-ע' אבמן-מולר) ב-עפ"ג 48407-10-22 ו-ע"פ 49552-10-22 מיום 17.7.2023, במסגרתו היתקבל בחלקו ערעור המשיבה על גזר הדין ונדחה ערעור המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בירושלים (השופט א' סלע) ב-ת"פ 56256-11-15 מהימים 9.9.2021 ו-13.9.2022, בהתאמה.

בגזירת העונש בגדרי המיתחם, נשקלו, בין השאר, עברו הפלילי של המבקש – הכולל עבירות קשירת קשר לבצוע פשע, סיוע להריגה, החזקת נשק שלא כדין ועבירות סמים; העובדה שבעת ביצוע המעשים שבבסיס ההליך דנן, עמד נגדו עונש מאסר על תנאי בן 18 חודשים שלא היה בו כדי להרתיעו; וכן רמת המסוכנות הגבוהה שקצין המבחן ייחס לו. בית משפט השלום ראה לקבוע את עונשו של המבקש בסמוך לרף העליון של המיתחם, אולם, נוכח חלוף הזמן מאז האירועים מושא כתב האישום המתוקן בשנית, החליט לבסוף לגזור את עונשו באמצעו של מיתחם העונש ההולם ולהמנע מלהפעיל את כל תקופת המאסר המותנה במצטבר.

אשר לאישום הרביעי, נטען כי בשים לב להלכה שלפיה רכיב האיום שבעבירת האיומים נבחן באמות מידה אובייקטיביות, אין מקום למתן רשות ערעור גם ביחס לאישום זה. דין הבקשה להדחות.

...

בית משפט השלום שקל בהכרעת דינו את מכלול הנסיבות הנוגעות לשאלת נוכחותו של המבקש בחלקו השני של המפגש והגיע למסקנה כי הוא אכן נכח בו. בית המשפט המחוזי החליט שלא לסטות מהכרעה עובדתית זו, תוך שהוא דוחה את טענת המבקש בדבר המשקל שיש לתת לעדותו של נאשם 6 אחר שזה לא נחקר בידי סנגורו דאז של המבקש.

הערכאות קמא בחנו את מכלול הנסיבות הצריכות לעניין, ובדין הגיעו למסקנה כי השתכללה עבירת הסחיטה באיומים בעניינו של המבקש על בסיס התשתית הראייתית כפי שנקבעה.

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

כך נקבע בסעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט עמית בע"פ 3172/13 סואעד נ' מדינת ישראל (7.1.14) (להלן: פס"ד סואעד) – "על פגיעתן הרעה של עבירות הסמים ועל תפקידו של בית המשפט במאבק בנגע הסמים לצד גורמים וגופים נוספים, עמד בית משפט זה פעמים רבות... אין ספור מילים נאמרו בדבר הצורך להכות בכל אחת ואחת מחוליות הפצת הסם ואם אוסיף דברים, אהיה כמכניס תבן לעפריים...". בסעיף 8 לפסק דינו ב-ע"פ 2596/18 זנזורי נ' מדינת ישראל (12.8.18), שעסק בגידול כימעט 140 ק"ג קאנבוס, קשירת קשר לפשע ושיבוש מהלכי משפט (להלן: ענין זנזורי), רשם כב' הש' עמית "הערת אזהרה" לפני הצרכנים והמשתמשים, הרלוואנטית גם לסוחרים ולמגדלים ולעניינו, הגם שמדובר בכמות גדולה מזו שלפניי – "ריבוי המקרים המובאים לפנינו בעת האחרונה – של גידול, ייצור והפקת קאנבוס לשם הפצה ומכירה, כמו גם הפצה ומכירה של קאנבוס תוך שימוש באפליקציית ה'טלגרס', מעוררים את התחושה, הגם שאינה מגובה בסטטיסטיקה או במחקר אמפירי, כי המדיניות שבאה לידי ביטוי בחוק הסמים המסוכנים (עבירת קנס מיוחדת – הוראת שעה), התשע"ח-2018 (שתחולתו ביום 1.4.2019) – זלגה שלא בטובתה למחוזות אחרים. צרכנים ומשתמשים ואנשים נורמאטיביים, שבעבר לא היו נכונים ליטול על עצמם סיכון להסתבך בעולם הפלילי, נכונים כיום לילך צעד נוסף ולהפוך למגדלים ולסוחרים בסם. זאת, מתוך תפיסה שגויה כי מדובר ב-'סמים קלים', ובהנתן הטכנולוגיה המאפשרת מכירה והפצה קלה ו'סטרילית' של סמים. ברם, סחר בסמים הוא סחר בסמים. ידע כל מי שמהרהר בדרכים לעשיית כסף קל, כי מדיניות הענישה לא השתנתה ובית המשפט רואה בחומרה עבירות של סחר והפצה של סמים מסוכנים, גם סמים 'קלים', תוך הטלת ענישה משמעותית ומרתיעה. צרכנים ומשתמשים – ראו הוזהרתם" בחינת מדיניות הענישה הנהוגה בפסיקה מלמדת על קשת רחבה של ענישה.

כל מקרה ונסיבותיו, ויש לאבחן המקרים השונים למקרה שלפניי, אם כי יש פסקי-דין מהם ניתן לגזור אמת-מידה עונשית הולמת למקרה שלפניי – רע"פ 7166/23 אמסלם נ' מדינת ישראל (28.9.23) – נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין שקבל ערעור המדינה.

בדחותו הבקשה קבע כב' הש' קרא כי לא הוכח שההרשעה תיפגע בסיכויו לעבוד כרופא ויש להותיר זאת לגורם המוסמך וכי חומרת העבירות והצטברותן לא מאפשרת המנעות מהרשעה, מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים רע"פ 1787/15 עמר נ' מדינת ישראל (24.3.15) – נדחו ערעור ובקשת רשות ערעור.

...

מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה כי יש לתת את הדעת לכך שמדובר בגידול של 65 שתילים במשקל 13 ק"ג. הנזק שצפוי להיגרם מהעבירות תלוי לא רק בכמות השתילים או במשקל הסם, אלא בעיקר בפוטנציאל הנזק משתילים אלו.

עמד על כך כב' הש' בן טולילה ב-ת"פ 17715-07-18 מדינת ישראל נ' אבו סבילה (27.5.19) – "העבירה של גידול והפקת סם מגלמת בתוכה חומרה יתרה בשים לב לכך שבביצועה יש משום יצור, יש מאין, שרשרת חדשה של הפצת הסם שבסופם תמצא דרכה לצרכני הסמים החדשים, לשון אחר, הכנסת כמות עצומה וחדשה של סם למעגל הסמים". מקובלת עלי טענת באת כוח המאשימה כי בגידול סמים מסוכנים טמון פוטנציאל נזק רב, בשל החשש שהסם יתגלגל לשוק הסמים, ומשם לציבור ובעניין זה יפה הקביעה בסעיף 5 ל-עפ"ג 42358-10-14 גיא נ' מדינת ישראל (18.2.15) לפיה "המגדלים והמפיצים מצויים באותו מקום עצמו מבחינה ערכית, מעשית, שלא לדבר על חוקית, שהרי תקרת הענישה זהה". הסיבות שהביאו את הנאשם לביצוע העבירה –כעולה מדברי הנאשם לשירות המבחן, הן חתימתו על ערבות לאביו, שנקלע לחובות כספיים גבוהים, קושי במציאת פתרונות והבנתו כי מעשיו יכולים להוות פתרון קל למצב הכלכלי הקשה עמו התמודד.

כב' מ"מ הנשיא הש' פוגלמן הצטרף לפסק דינה של כב' הש' ברק-ארז ואילו כב' הש' אלרון חלק על המסקנה שהמערערת עונה על דרישות סעיף 40א ל-חוק העונשין.

סוף דבר עולה מן המקובץ כי הנאשם עונה על דרישת סעיף 40א ל-חוק העונשין שכן התרשמות גורמי הטיפול "כי יש סיכוי של ממש שישתקם", מבוססת על נתונים משמעותיים.

משכך, תוך התחשבות בכל הנסיבות שפורטו לעיל לקולא, לרבות תקופת המעצר בה היה והתקופה בה היה בתנאים מגבילים, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות השירות.