בקשת רשות ערעור על פסק דין בעבירות שוחד ומרמה

המתווכים באותה פרשה נדונו ל-10 חודשי מאסר בפועל; עפ"ג (מחוזי-חי') 8526-02-14 סטרובינסקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.4.2014) בו דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של נאשמת שהורשעה ב-27 אישומים הפרוסים ב-11 עבירות שוחד, 20 עבירות של קשירת קשר לפשע, 7 עבירות של קבלת דבר במירמה, 14 עבירות של סיוע בקבלת דבר במירמה, 19 עבירות של רישום כוזב במסמכים, 26 עבירות של הפרת אמונים ועבירה של הדחה בחקירה והותיר על כנו עונש מאסר של 36 חודשי מאסר.

לעניין פסיקה בעבירות שוחד ובעבירות דומות שנעברו על-ידי עובדי ציבור שלא החזיקו במשרה בכירה ביותר ראו למשל: עניין עשור בו דן בית המשפט העליון בארבעה ערעורים של ארבע נאשמות שהורשעו בעבירות של קבלת שוחד והפרת אמונים במסגרת תפקידן בשירות המזון הארצי במשרד הבריאות, ואשר ערערו על חומרת העונש שהוטל עליהן.

במקרה זה הנאשם ששמש כראש מדור סחר בחברת חשמל לקח שוחד במספר הזדמנויות מקבלנים שונים עבור אישור הזמנה בנגוד לנהלים; את ת"פ 23287-10-20 (מחוזי-ב"ש) מדינת ישראל נ' ראיד אל פיניש (פורסם בנבו, 28.2.2021) בו גזר מותב זה על נאשם שהורשע בשתי עבירות של לקיחת שוחד ושלוש עבירות של בקשת שוחד, בגין כך שבמסגרת תפקידו פטר אנשים שלא כדין מחובת בידוד אליה נדרשו בשל מגיפת הקורונה עונש של 8 חודשי מאסר בפועל.

אינני סבור שנכון שמותב זה יפרש את פסק דינו, אך די שאציין כי בעיניין אלפיניש היו היבטים של חומרה שלא קיימים בעניינינו דוגמאת הסיכון הבריאותי שנשקף לציבור ממעשיו של הנאשם שם על רקע תקופת החרום בה עבר העבירות, ומנגד בעניינינו קיימים היבטים של חומרה שלא היו קיימים בעיניין אלפיניש דוגמאת מעמדו ותפקידו של נאשם 1 כעובד רשות ציבורית קבוע ומנוסה, הקף המתת שנלקח ושתוף הפעולה עם אדם נוסף- נאשמת 2.

...

לעניין זה ראו למשל ע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.10.2014): "השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הרתעתם של עובדי ציבור אחרים מפני ביצוע עבירות דומות, ושיקול זה אכן מחייב, כפי שכבר צוין, להעניש על ביצוען של עבירות מסוג זה בעונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל"; ובע"פ 3609/14 מדינת ישראל נ' עדי אלסין (פורסם בנבו, 20.10.2014), פסקה א' לפסק דינו של השופט רובינשטיין: "ייאמר בקול צלול, עבירת השוחד-המטילה רקב מצחין בשירות הציבורי ומדרדרת אותו למדרגת עולם שלישי שמדינת ישראל אסור לה ליפול אליה – צריכה להיענש במאסר מאחורי סורג ובריח"; ובעניין בר-זיו פסקה 21: "הלכה פסוקה היא כי בענישה בגין עבירות שוחד, יש להעניק מעמד בכורה לאינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים, ואין לחרוג ממדיניות הענישה המחמירה הכוללת מאסר מאחורי סורג ובריח, לרבות משיקולי שיקום". לסיכום אומר זאת.

מן הצד השני, הודאת הנאשמים במיוחס להם בשלב מוקדם מאוד (בדיון הראשון), אופי המתת והיקפו, נסיבותיהם האישיות לרבות מצבם הרפואי-נפשי, לצד הסכמתם המוקדמת לשאת בקנס ממשי, הובילוני למסקנה לפיה אין למצות עימם את מלוא חומרת הדין.

21 לאור כל האמור אני גוזר על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: א. 7 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים רע"פ 1089/21 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: אליצור אטיאס בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ע"פ 75519-12-19 מיום 3.1.2021 שניתן על ידי השופטים ר' וינגורד, ש' ליבוביץ' ו-ת' בר-אשר תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשפ"א (29.09.2021) בשם המבקשת: עו"ד סיגל בלום; עו"ד עודד ציון בשם המשיב: עו"ד אבשלום גיספאן; עו"ד נירן גיספאן ][]פסק-דין

טענות הצדדים בבקשת רשות העירעור המערערת משיגה על זיכויו של המשיב מעבירת מירמה והפרת אמונים, כמו גם על הקביעה כי תוצרי האזנות הסתר אינם קבילים להוכחת עבירות מסוג עוון.

שכן, לגופו של עניין, בעיניינו של המשיב – ובכך מסכים אני עם מסקנתו האופרטיבית של חברי – לאור קירבתן של העבירות 'הנוספות' עבירת מירמה והפרת אמונים לעבירת השוחד, לא חרגה הרשות החוקרת מתכלית הצוו שניתן ולא נפל פגם בכך שלא פנתה בבקשה להסרת המיגבלות (וראו לתמיכה בעמדה זו עמ' 19 לסיכום דיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית: "ניתן צו האזנה ביחס לעבירות של שוחד, אך במהלך ההאזנה מתגלות ראיות הנוגעות לעבירות קשורות כמו מירמה והפרת אמונים. על פי דו"ח צוות משיח במקרה כזה לא חייבים לגשת לבית המשפט כי רואים את ההאזנה לעבירות אלה כנגזרת מההיתר המקורי").

...

ומשהונחה הבקשה על שולחנו של הנשיא, עליו לתת את דעתו, בין היתר, לשורה של שיקולים כדלקמן: מה הם השיקולים אשר צריכים להנחות את השופט בגבשו עמדתו לעניין בקשה למתן היתר להאזנת סתר? בלי להתיימר לקבוע כאן רשימה ממצה, הרי נראה לי כי על השופט לברר, בעזרת החוקר המבקש, את השאלות הבאות: האם מדובר בחשד לביצוע עבירה חמורה, אשר יש לציבור עניין מרבי במניעתה או בגילוי מבצעיה, אשר גובר על העניין שיש לו בהגנה על פרטיותם של האנשים שהבקשה נוגעת להם? האם נחה דעתו של השופט, כי ההאזנה לשיחות טלפוניות של החשודים הינה אכן נחוצה להשגת המטרות הנ"ל, ואין בנמצא שיטות חקירה רגילות ושיגרתיות העשויות באופן סביר להבטיח תוצאות דומות? אם הבקשה מוגבלת להאזנה לשיחות של חשוד מסוים, או של חשודים אחדים מסוימים, יבדוק השופט האם אכן יש בידי החוקרים מידע המספיק לעורר חשד נגד הנוגעים בדבר, במידה המצדיקה פגיעה בפרטיותם בדרך של האזנת סתר לשיחות הטלפון שלהם.

סופו של דבר, אני מצטרפת לעמדתו של חברי השופט י' אלרון, כמפורט בסעיף 35 לפסק דינו.

ובמישור האופרטיבי, אני סבורה כחבריי שיש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון בהרשעת המשיב בעבירת מרמה והפרת אמונים.

בבית המשפט העליון עע"מ 2243/22 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקש: מאיר טביב נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל – רשות שוק ההון, ביטוח וחסכון 2. מדינת ישראל – מדור הסמכות ועמדות מישטרה מחלקת מענה אזרחי – האגף לחקירות ולמודיעין בקשה לסעד זמני בעירעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת ג' רביד) מיום 27.2.2022 ב-עת"מ 33136-07-21; בקשה לאיסור פירסום בשם המבקש: עו"ד גלעד ברון; עו"ד שני רוזן; עו"ד רועי רם בשם המשיבות: עו"ד אבי טוויג ][]החלטה

הוברר כי מיתנהלת חקירה פלילית כנגד המבקש בגין חשד לבצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון וחשד לבצוע עבירות של מתן שוחד וקבלת דבר במירמה לפי סעיפים 291 ו-415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; הרשות אף הוסיפה כי מפרפראזה שנמסרה למפקח ממשטרת ישראל עולה כי המבקש מעורב לכאורה בבצוע עבירות פליליות של הלבנת הון.

בהתאם, בררת המחדל היא פירסום של פסק דין, לרבות שמות הצדדים, אלא בהתקיים אחד החריגים הקבועים לכך בדין (רע"פ 7535/04 יוקר נ' מדינת ישראל (30.6.2019)).

...

עוד יצוין כי תפקידו העיקרי של הסעד הזמני הניתן במקביל להליך הערעור הוא לשמר מצב קיים, ו"צו עשה" המשנה את המצב הקיים יינתן במקרים חריגים בלבד; וכן ייאמר כי כאשר הסעד הזמני המבוקש זהה לסעד העיקרי בהליך, בית משפט ייטה שלא להיעתר לבקשה (עע"מ 4599/21 סולטאן נ' המפקח על נותני שירותים פיננסיים משרד האוצר, פסקה 10 (26.7.2021), להלן: עניין סולטאן).

יישום כללים אלה על הבקשה דנן מוביל למסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור בהליך.

סוף דבר התוצאה היא שהבקשות לסעד זמני עד להכרעה בערעור, לאיסור פרסום ולקיום הדיון בדלתיים סגורות, נדחות.

לעניין הרשעת המערער בעבירות לפי חוק מניעת גניבות וחוק המירשם הפלילי הוספנו כי זיכויו של המערער מוצדק אף מחמת הגנה מן הצדק שכן: "נדירים המקרים שבהם מועמדים לדין בעבירות האמורות והרשעתו בהן נסמכה על תוצרי היתר להאזנת סתר, אשר ניתן רק בעיניין עבירות שונות, עבירות מסוג פשע החמורות בהרבה (שוחד וגניבת רכב)...". בהמשך לאמור, העירעור היתקבל; בוטלה הכרעת הדין של בית משפט השלום והמערער זוכה מהעברות שבהן הורשע (פסק דין מיום 3.1.21).

המשיבה הגישה בקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין שבה השיגה על זיכויו של המערער מהעברות שיוחסו לו באישום הראשון, עבירות של מירמה והפרת אמונים, כמו גם על הקביעה כי תוצרי האזנת הסתר לא קבילים להוכחת עבירות מסוג עוון.

...

אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר.

סוף דבר הערעור על הכרעת הדין מתקבל באופן חלקי במובן זה שהמערער מזוכה מעבירת מרמה והפרת אמונים בכל הנוגע לאירוע הנוסעת החולה שבאישום הראשון, והרשעתו נותרת בעינה לגבי אירוע האוטובוס שבאישום הראשון.

הערעור על גזר הדין מתקבל כך שחלף העונשים שנקבעו בגזר-דינו של בית משפט קמא אנו קובעים כי המערער יבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 50 שעות, כמפורט לעיל.

ביום 16.3.22 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 1089/21, אשר קיבל את העירעור על זיכויו של המבקש מעבירת מירמה והפרת אמונים והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישוב וידון בעבירה זו, לנוכח הכרעתו של בית המשפט העליון בסוגיה העקרונית של קבילות תוצרי האזנת הסתר.

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן: "ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל ארוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעיניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להמשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר." המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.

כך עבירת מירמה והפרת אמונים נועדה להגן על טוהר המידות בשירות הצבורי ועל תקינות פעולת הרשות, כשם שעבירת השוחד ועבירת קבלת דבר במירמה שמבוצעת על ידי עובד ציבור בקשר עם תפקידו נועדו להגן על ערכים אלה.

...

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן: "ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל אירוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להימשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר." המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.

אשר לעילה הראשונה –"לא היה יסוד לאשמה", הפסיקה קבעה כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה לפני התביעה הקימה "סיכוי סביר להרשעה", כלומר, האם תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום (ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'יל (נבו 2.2.20)).

עם זאת אני סבורה, כי בבחינת בקשת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין המתייחסת לכתב אישום ענף ומורכב דוגמת זה שהוגש נגד המבקש, אין מקום לבחון באופן נפרד כל עובדה שנטענה בכתב האישום, הוראת חיקוק או אישום, בפרט כאשר אישומים 4-6 זכו לנתח קטן בלבד ממאמצי הגנתו של המבקש (ראו למשל סיכומי ההגנה מיום 18.4.19 בעמ' 17-18), ויש לבחון את התמונה הראייתית בכללותה.