בקשת רשות ערעור על פסק דין בעבירות פגיעה בפרטיות והפרת אמונים

בבית המשפט העליון רע"פ 1322/17 לפני: כבוד השופט א' שהם המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 18.1.2017, בעפ"ג 52769-02-16, שניתן על ידי כב' השופטים: ר' כרמל; כ' מוסק; ו-ש' רנר בשם המבקש: עו"ד מנחם רובינשטיין בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב החלטה

בגדריו של פסק הדין, היתקבל באופן חלקי עירעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כ' השופטת ד' שריזלי), בת"פ 2928-06, מיום 4.2.2016.

רקע והליכים קודמים ביום 10.2.2012, הורשע המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בבצוע עבירות של הפרת סודיות, לפי סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ) (ריבוי עבירות); מירמה והפרת אמונים, לפי סעיף 248 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי עבירות); פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(7) בצרוף סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (5 עבירות); קבלת דבר במירמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; וניסיון לקבלת דבר במירמה, לפי סעיף 415 בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין (2 עבירות).

...

סבורני, כי בפסק דינו התחשב בית המשפט המחוזי כראוי בכלל השיקולים האפשריים לקולה, תוך איזונם אל מול נסיבותיהן וחומרתן הרבה של העבירות שביצע המבקש, והערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשיו.

לסיכום, נראה בעיני כי העונש שהושת על המבקש, בסופו של יום, הינו ראוי ומאוזן.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.

באותו עניין, עמד בית המשפט העליון על חומרתן של עבירות החדירה לחומר מחשב שלא כדין ופוטנציאל הנזק העצום הכרוך בהן: "... פוטנציאל הנזק העצום הכרוך בעבירות מחשב מחייב אותנו לדבוק בפרשנות המרחיבה ולתור אחר דרכים לצימצום הבעייתיות הכרוכה בה". (פס' י"ט לפסק הדין) יפים לכך דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, פסקה 19 לפסק-דינה (2007): "הצורך בהגנה על הפרטיות ועל עולמו האינטימי של האדם בעולם המודרני, בצד הקלות הבלתי נסבלת הכרוכה בחדירה לעולמו הפרטי באמצעים טכנולוגיים כאלה ואחרים, מחייבים גישה שיפוטית מחמירה, אשר תיישם אמצעי אכיפה נאותים לצורך הדברת תופעה עבריינית, המהוה סימן היכר ליכולות ההרסניות הטמונות בשימוש לרעה בטכנולוגיה המודרנית. החדירה למידע במחשב שוב איננה מצטמצמת לעניינו של פרט שפרטיות חייו הופרה; עניינה בתופעה כללית ורחבה, העלולה לפגוע בפרטיות חייהם של בני ציבור רחב. קיים, איפוא, אינטרס צבורי חשוב ומיוחד בהחדרת מסר ברור של אכיפה בסוג עבירות זה, להדברת תופעה הולכת ומתגברת של עבריינות מחשב, המאפיינת את העולם הטכנולוגי המתפתח" (ראו גם חיים ויסמונסקי "על ענישה בעבירות מחשב" מחקרי משפט כ"ד 81 (תשס"ח-2008).

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות העירעור תוך שציין כי קביעת בית המשפט המחוזי בדבר מיתחמי הענישה ראויה בנסיבות המקרה.

עבירות מחשב ופגיעה בפרטיות- ברע"פ 5379/13 נזיה מחמוד נ' מדינת ישראל (עליון, 21.8.2013), דחה בית המשפט העליון את ערעור הנאשם על פסק הדין שניתן בעיניינו, לאחר שהורשע ב- 5 עבירות של זיוף מיסמך בנסיבות מחמירות, חדירה למחשב כדי לעבור עבירה אחרת (של זיוף וקבלת דבר במירמה) וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות.

בת"פ (ת"א) 13776-12-16 מדינת ישראל נ' יוסף וסרמן הורשע הנאשם על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירות הבאות: שלוש עבירות של מירמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"); עבירה של שבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק ; עבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 בצרוף סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; ועבירה של הטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק.

...

לעניין העבירה של פגיעה בפרטיות נקבע מתחם עונש שנע בין מאסר מותנה לבין מאסר בפועל קצר שירוצה בדרך של עבודות שירות; נוכח ריבוי העבירות אני קובע כי המתחם נע בין מאסר מותנה לבין מאסר בפועל של 8 חודשים.

אני סבור כי מול חלוף הזמן ניצב האינטרס הציבורי במלוא תוקפו ועוצמתו.

" סוף דבר אני מחליט לעשות שימוש בסמכות הנתונה לי מכח סעיף 40 יג' (ב) לחוק העונשין וגוזר על הנאשם עונש כולל בגין שני האירועים החובקים עבירות רבות , את העונשים הבאים : 24 ח' מאסר לריצוי בפועל.

להלן אתייחס לפסיקה של בתי המשפט המחוזיים שאליה הפנו הסניגורים, שלא תלוי ועומד עליה ערעור לבית המשפט העליון ושלא ניתנה במסגרת כיבוד הסדרי טיעון "סגורים": ת"פ (מחוזי ת"א) 40778-12-09 מדינת ישראל נ' ויטה (14.12.2011), שבו הושתו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות על הנאשם, אשר שימש כפקיד שומה גוש דן וכרת הסכמי מס עם שלושה מלקוחותיו של עורך דינו ובגין כך הורשע בשלוש עבירות הפרת של אמונים של עובד ציבור; יצוין כאן כי בעירעור על פסק הדין [ע"פ 846/12 ויטה נ' מדינת ישראל (19.6.2013)] זיכה בית המשפט העליון את המערער מעבירה אחת של הפרת אמונים, הותיר הרשעתו בשתי עבירות של מירמה והפרת אמונים והעמיד את העונש על 5 חודשי עבודות שירות.

רע"פ 10002/17 איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית ע"ר ומדינת ישראל נ' מור (18.7.2018), שבו התקבלה בקשת רשות העירעור על קולת העונש, ועונשו של המשיב (ניצב ניסים מור) הועמד על 4 חודשי עבודות שירות, חלף שירות לתועלת הציבור, וזאת בגין הרשעת המשיב בעבירות של הפרת אמונים (של עובד ציבור כלפי הציבור) ושל הטרדה מינית שבוצעו על ידו על רקע קשרים אינטימיים שיצר וניהל המשיב בשעה שכיהן כסמפכ"ל במישטרה, תוך ניצול מעמדו כקצין בכיר ותלותן בו בשל מעמדו.

ת"פ 13776-12-16 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' וסרמן (19.11.2017), שניתן על ידי מותב זה ושבו הושתו 4 חודשי מאסר בפועל (בכליאה) בגין העבירות הבאות שביצע הנאשם עת כיהן כמזכ"ל הסתדרות המורים: שלוש עבירות של מירמה והפרת אמונים (של עובד ציבור כלפי הציבור), עבירה של שבוש מהלכי משפט, עבירה של פגיעה בפרטיות ועבירה של הטרדת עד. מיתחם העונש ההולם שנקבע באותו עניין בגין העבירה של מירמה והפרת אמונים – בין 4 חודשי עבודות שירות ובין 12 חודשי מאסר.

רע"פ 4732/09 אלון נ' מדינת ישראל (10.6.2009) (להלן: "עניין אלון"), שבו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקבל (גם) את העירעור על חומרת העונש והעמיד את עונשה של המבקשת על 4 חודשי עבודות שירות – חלף 5 חודשים – בעקבות הרשעתה בעבירה של מירמה והפרת אמונים (של עובד ציבור), בגין העסקת בן זוגה בשכר, כקבלן מבצע בבית הספר שאותו ניהלה, וכן בגין העסקת ילדיה בקייטנה בבית הספר.

...

למעלה מן הצורך ניתן להוסיף כי, למעשה, לתוצאה האמורה לעניין העונש המתאים, שראוי כאמור להטיל על הנאשם במקרה המיוחד דנן (מאסר מותנה ושל"צ, לצד קנס), ניתן להגיע באחת משתי דרכים חלופיות: האחת, קביעת מתחם עונש הולם מיוחד, המושפע, מטעמי צדק, מחלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירה ומהשלכותיו, בשים לב לפער בין כתב האישום המקורי לעבירה שבה הורשע הנאשם בסופו של דבר – מתחם אשר שונה מהמתחם המתייחס למצב הדברים הרגיל (אלמלא חלוף הזמן והשלכותיו והפער כאמור) ואשר נע בין מאסר מותנה לעשרה חודשי מאסר בפועל, וזאת בשים לב לאמור בסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך אימוץ הרף התחתון של המתחם המיוחד; החלופה השניה, העדיפה בעיניי – חריגה לקולה, מטעמי צדק, מהמתחם המתייחס למצב הדברים הרגיל, בשל המשקל המצטבר של חלוף הזמן, הפער בין כתב האישום המקורי לעבירה שבה הורשע הנאשם ועינוי הדין שנגרם לנאשם בעקבות כך, ובשים לב לכל יתר השיקולים הרלוונטיים; הכול, כמפורט לעיל.

במחלוקת זו בין הצדדים, אני סבור כי במקרה דנן אין לקבל את עתירת המאשימה ואין לחייב את הנאשם בפיצויים למפלגה.

סוף דבר סוף דבר, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור שוב עבירה של הפרת אמונים בתאגיד; 200 שעות שירות לתועלת הציבור, על פי תכנית שיגבש שירות המבחן; קנס בסך 10,000 ₪, שישולם תוך 90 ימים מהיום, או 30 ימי מאסר תמורתו.

סוג העבירה, נסיבות המקרה ושיקולי ענישה מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי בעבירת ההתפרצות לבית תפילה פגע הנאשם בערכים מוגנים של זכות הקניין, הפרטיות והביטחון האישי.

ברי כי כל מקרה לנסיבותיו ויש לאבחן בין המקרים השונים לבין המקרה שלפניי, אם כי קיימת פסיקה ממנה ניתן לגזור אמות מידה רלוואנטיות, הכל כמפורט להלן: ע"פ 8169/20, 8447 שלום וגיורא נ' מדינת ישראל (‏26.8.21) (להלן: ענין שלום) - בוטלה הרשעת המערערים ב- סיוע להפרת אמונים, במסגרתו נתנו מתנות לעובדות ציבור שטיפלו בבקשות לקבלת אישורי ייבוא, אשר הגיש אחר בשמם.

רע"פ 1708/08 לוי נ' מדינת ישראל (21.2.08), אליו הפניתה ב"כ המאשימה (להלן: ענין לוי)- נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין בו היתקבל ערעור המדינה.

לצד זאת, מפסקי דין אלו עולה כי גם בעבירות חמורות מזו שלפניי ניתן לסיים הליך בבטול הרשעה במקרים מסויימים, בהם ניתן להעזר ב-"מקבילית הכוחות", במסגרתה "ככל שעצמת הפגיעה בערכים המוגנים פחותה, כי אז יקל יותר להניח תשתית להראות כי הפגיעה כתוצאה מההרשעה אינה מדתית ופחות יידרש העושה להצביע על נזקים קונקריטיים ויכול וניתן יהיה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר". עפ"ג (ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.20) (להלן: ענין אבו מדיעם) - בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל ברוב דיעות העירעור, ביטל הרשעה והשית 10,000 ₪ התחייבות, 140 שעות של"צ, 2,000 ₪ פיצוי ו-12 חודשי מבחן על מי שיחד עם שניים אחרים ביצע תקיפה הגורמת חבלה ממשית, שכללה המטומה בקרקפת, פצעים שטחיים, נפיחות בלסת ורגישות מעל הכתף.

...

סוג העבירה, נסיבות המקרה ושיקולי ענישה מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי בעבירת ההתפרצות לבית תפילה פגע הנאשם בערכים מוגנים של זכות הקניין, הפרטיות והבטחון האישי.

סוף דבר כאמור לעיל, הנאשם הודה בביצוע העבירה, הביע חרטה כנה ואמיתית.

מקובלת עלי טענת ב"כ הנאשם, כי בהינתן גילו הצעיר של הנאשם, חלוף הזמן מביצוע העבירה במהלכו לא נפתחו לנאשם תיקים חדשים, התרשמות שירות המבחן מהתגייסותו להליך הטיפולי, העובדה שהודה בהזדמנות הראשונה כבר בחקירתו במשטרה, נסיבות ביצוע העבירה והיותה ברף הנמוך של עבירות הרכוש - מתקיימות בעניינו של הנאשם שתי הדרישות שנקבעו ב-הלכת כתב, שכן ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה, בנסיבות המקרה, מאפשר לוותר על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים.

אשר על כן, אני קובעת שהנאשם ביצע עבירת התפרצות למקום תפילה, אולם באיזון בין האינטרס הציבורי בהתרעת היחיד והרבים, לבין אינטרס שיקום הנאשם, נוכח נסיבות חייו, הליך הטיפול והשיקום והחשש שהרשעה תפגע בעתידו, בהינתן ההודאה, הבעת החרטה וההתרשמות כי הסיכון שיחזור על מעשיו פחת מאוד - אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם, כך שההליך יסתיים ללא הרשעה.

כתב האישום המתוקן בשלישית כלל אף הוא שישה אישומים ובהם יוחסו למבקש עבירות מירמה והפרת אמונים, קבלת דבר במירמה, איסור שימוש במוצרי תעבורה ואיסור תיקון רכב בשטחי הרשות לפי חוק הגבלת השמוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), תשנ"ח-1998, שלוש עבירות השגת מידע לפי חוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 והפרת סודיות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

ביום 16.3.22 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 1089/21, אשר קיבל את העירעור על זיכויו של המבקש מעבירת מירמה והפרת אמונים והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישוב וידון בעבירה זו, לנוכח הכרעתו של בית המשפט העליון בסוגיה העקרונית של קבילות תוצרי האזנת הסתר.

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן: "ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל ארוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעיניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להמשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר." המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.

...

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן: "ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל אירוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להימשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר." המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.

אשר לעילה הראשונה –"לא היה יסוד לאשמה", הפסיקה קבעה כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה לפני התביעה הקימה "סיכוי סביר להרשעה", כלומר, האם תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום (ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'יל (נבו 2.2.20)).

עם זאת אני סבורה, כי בבחינת בקשת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין המתייחסת לכתב אישום ענף ומורכב דוגמת זה שהוגש נגד המבקש, אין מקום לבחון באופן נפרד כל עובדה שנטענה בכתב האישום, הוראת חיקוק או אישום, בפרט כאשר אישומים 4-6 זכו לנתח קטן בלבד ממאמצי הגנתו של המבקש (ראו למשל סיכומי ההגנה מיום 18.4.19 בעמ' 17-18), ויש לבחון את התמונה הראייתית בכללותה.