בקשת רשות ערעור על פסק דין בעבירות העלבה ומרמה

לתובע נודע מפירסום בחדשות 10 כי הנתבע נעצר ע"י רשות המיסים והמכס בגין חשד להלבנת הון, זיוף, עבירות לפי חוק מע"מ והונאה.

דחיית התביעה עקב שקרי התובע כפי שיפורט להלן, בפסק דין זה, אינני מתעתד לידון בכל אחד מראשי הנזק שתבע התובע, שכן דין תביעתו להדחות עקב שקריו ועקב העקרון לפיו "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה". בשנת 2019 ניתן פסק דין עיקרוני, חשוב מאין כמותו, ע"י בית המשפט העליון, בו הותוו העקרונות לפיהם יש להתייחס לכך שבעל דין משקר בעניינים המצויים בליבת המחלוקת בין בעלי הדין, כאשר בפסק דין זה נקבע כי שקרים אלו לבדם - די בהם כדי לפסוק נגד בעל הדין המשקר.

דחיית התביעה עקב העקרון לפיו "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה". סבור אני, כי דין התביעה כולה להדחות גם מהטעם שתביעה מסוג זה מהוה עלבון לחוש הצדק ולמצפון ואני סבור כי אל לו לבית המשפט להוות אכסניה לסכסוכים בין צדדים שקשרו קשר להונות את רשויות המדינה.

בע"א 11172/05 זיו אלון נ' נעם חדד (פורסם בנבו, מיום 21.10.09) נקבע לעניין זה, כך: "עוד בטרם הכרעה בטענות הפרטניות שהעלו הצדדים, מתעוררת השאלה האם, כשם שציינה המשיבה 2, אין מקום לדחות את העירעור מחמת דוקטרינת ה- ex turpi causa non oritur action, הידועה בעברית בשם "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה". במילים אחרות, האם לאור מעשהו הבלתי חוקי של המערער כשלעצמו, שלכל הפחות התבטא בהסגת גבול חצריו של המשיב בנסיבות מחשידות, אין מקום לשלול ממנו סעד, בהתבסס על העקרון לפיו אין חוטא יוצר נשכר והרצון שלא לתת לאדם להנות מפרי חטאו, דבר שיש בו "עלבון למצפון" .

התובע והנתבע ביקשו לרמות בצוותא את שילטונות המכס, כאשר כל אחד מהצדדים ביקש לרמות את מישנהו, במהלך העסקה ולאחריה.

...

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע והנתבעים ישלמו, כל אחד מהם, הוצאות בסך 15,000 ₪ לאוצר המדינה לאור שקריהם והתנהלותם.

אני מורה למזכירות להעביר עותק מפסק דין זה בצירוף הדיסק און קי, להנהלת בתי המשפט לצורך העברתם לשלטונות המכס.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7465/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: אביעד שמואל נ ג ד המשיב: נשיא המדינה עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד אבי חימי ][]פסק-דין

ברקע הדברים, מצויה הרשעתו של העותר בבית משפט השלום בקריות בעבירות של היתנהגות פרועה במקום צבורי, תקיפת עובד ציבור, העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (ת"פ 39960-07-13, השופט מ' עלי), שבגינה נגזר עליו בין היתר עונש של שלושה חודשי מאסר אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות.

במהלך השנים, נדחה מועד ריצויו של עונש זה, בעקבות עונש מאסר נוסף בן שנה שהושת על העותר בגין עבירות מירמה לאחר מתן גזר דין זה, ובטרם החל לבצע את עבודות השרות שנגזרו עליו, בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 8831-11-12, השופט (כתוארו אז) י' כהן).

המבקש החל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו, ובמקביל פעל לערער על קביעתו של בית משפט השלום כי ירצה את עבודות השרות במצטבר ולאחר שיסיים לרצות את עונש המאסר מאחורי סורג ובריח.

עירעורו בעיניין זה לבית המשפט המחוזי נדחה, ובהמשך בקשת רשות ערעור שהוגשה על כך לבית משפט זה התקבלה, אך העירעור נדחה לגופו ביום 10.2.2020 (רע"פ 3589/17, המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופטים ד' מינץ ו-י' אלרון).

לפני מספר שבועות נדחתה עתירה קודמת שכוונה כלפי פסק הדין הסופי שניתן בעיניינו בבית משפט זה (בג"ץ 6889/20, השופטים ע' פוגלמן, ע' גרוסקופף ואנוכי) לאחר שנקבע כי העותר מיצה את זכויותיו הדיוניות עד תום.

...

ערעורו בעניין זה לבית המשפט המחוזי נדחה, ובהמשך בקשת רשות ערעור שהוגשה על כך לבית משפט זה התקבלה, אך הערעור נדחה לגופו ביום 10.2.2020 (רע"פ 3589/17, המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופטים ד' מינץ ו-י' אלרון).

העתירה דנן, שמכוונת כאמור כלפי נשיא המדינה, נסבה על תשובה זו. דין העתירה להידחות על הסף כבר מן הטעם הפורמאלי שסעיף 13 לחוק יסוד: נשיא המדינה מקנה לנשיא חסינות מלאה בשל כל דבר הקשור בתפקידו.

סוף דבר: העתירה נדחית.

היא הפניתה גם להכרעת הדין שניתנה בעיניינו של עתונאי לייבל מיום 24.3.2019 בת"פ 49243-11-16 בה נקבע כי יש לזכות את העיתונאי מעבירות על העלבת עובד ציבור ופגיעה בפרטיות.

אשר לשאלה האם מדובר בחוב בר הפטר, ציין כי המשיבים 3ו-4 מפנים לפסק דין בעיניין פלד שם בוצעו עבירות לשון הרע תוך ניסיון לקבל דבר במרמה ועל כן מדובר בנסיבות חריגות שלא מתקיימות לכאורה במקרה דנן.

פסק הדין בעיניין ע"א פלונית נ' שיכמן (פורסם במאגר משפטי, 11.1.2015) דן בעירעור על הכרזתו של חייב כפושט רגל חרף היתנגדותה של המערערת.

אשר לחוב כלפי המשיבים 3ו-4, לאור הניתוח המשפטי שהובא לעיל ולאור האמור בפסקי הדין בהם מחזיקים המשיבים 3ו-4 אשר עומדים על כך שהחוב יוחרג כלפיהם, אני סבור כי אין מקום לפטור את המבקשת מהחובות כלפיהם ויש להחריגם.

בסיפא לפסק הדין כב' השופט נתן דעתו, בין היתר, לכעס אותו חשה החייבת כלפי רשויות הרווחה שהוציאו את ילדיה מחזקתה וקבע כי "אין צידוק להשתלחות בתובע ובפרט לא הפגיעה בצינעת הפרט שלו (להבדיל מביקורת עניינית, זהירה והוגנת) ולכן נחה דעתי כי אין מנוס מלחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי..." (סעיף 88).

...

בסיפא לפסק הדין כב' השופט נתן דעתו, בין היתר, לכעס אותו חשה החייבת כלפי רשויות הרווחה שהוציאו את ילדיה מחזקתה וקבע כי "אין צידוק להשתלחות בתובע ובפרט לא הפגיעה בצנעת הפרט שלו (להבדיל מביקורת עניינית, זהירה והוגנת) ולכן נחה דעתי כי אין מנוס מלחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי..." (סעיף 88).

מדובר בהצעה סבירה ולפיכך אני מאשרה.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע עפ"ג 76310-01-23 מדינת ישראל נ' ריף לפני כבוד השופט יואל עדן – אב"ד כבוד השופט גד גדעון כבוד השופט עמית כהן המערערת: מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד תהילה גלנטה – פמ"ד המשיב: סלביק ריף ע"י ב"כ עו"ד ערן צלניקר ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט א. דורון) בת.פ. 5984-07-21 מיום 9.11.22. פסק דין

עוד נקבע בגזר הדין כי מעשי המשיב כללו תיכנון מוקדם, מדוקדק ומפורט, אשר יצא אל הפועל "בדרכי רמיה ותוך הסתרת רצונו לפגוע בפרטיות חבריו לעבודה", וכי זו אינה פגיעה רגילה ונפגעי העבירה נושאים בלבם תחושות קשות של עלבון וחשש שמא החומרים שצולמו ניצפו לא רק ע"י המשיב.

עירעורו לבית המשפט המחוזי נדחה, ובקשת רשות העירעור נדחתה.

...

כך גם עיון בפסיקה הנוספת אליה הפנה בית משפט קמא בבחינת הענישה הנוהגת, מביאה למסקנה כי יש לדחות את הטענות על החמרה בענישה.

סבורים אנו שמתחם העונש ההולם אינו נותן ביטוי הולם לשורת הנסיבות המחמירות המפורטות לעיל, ובפרט לא לחומרה אשר יש בהפרת האמון, בשני הסוגים של המעשים והצילומים, בריבוי המעשים ובריבוי הנפגעים.

סוף דבר אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו, ואנו מורים כי תחת המאסר של 9 חודשים בעבודות שירות, ירצה המשיב מאסר בפועל למשך 15 חודשים, בניכוי ימי מעצרו.

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו עב"י 33743-01-22 אילן נ' עריית תל-אביב-יפו לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק המערער והמשיב בעירעור שכנגד יוסי אילן בעצמו המשיבה והמערערת שכנגד עריית תל-אביב-יפו ע"י ב"כ עוה"ד איריס קוגן ודפני פרי שרון השרות המשפטי של עריית ת"א פסק דין

האומנם מוצדק להתערב בפסק דינו של בית הדין למשמעת? האם נקבע איזון לא ראוי בין הזכות לחופש הביטוי ובין קידום תכליות דיני המשמעת? האם נפל פגם באמצעי המשמעת שהוטל על המערער? רקע מר יוסי אילן (להלן: מר אילן או המערער) עובד כמציל באגף החופים של עריית תל-אביב-יפו (להלן גם הערייה, המשיבה או המערערת שכנגד), וזאת משנת 1993.

בדיון שהתקיים בעיניין זה ביקשה הערייה להטיל על המערער אמצעי משמעת של נזיפה, פיטורים מותנים לתקופה של שלוש שנים והורדה בדרגה אחת למשך שנה אחת.

המערער מפנה בעיניין זה לפסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון בעיניין עבירת העלבת עובד ציבור, המייחסת חשיבות רבה להגנה על ביטויים פוליטיים.

כפי שציין כב' השופט שטיין בבג"ץ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מיתקדמת בישראל נ' שרת המשפטים (פורסם במאגרים; 2020) בפיסקה 51 לפסק דינו) במסגרת הדין המשמעתי החל על אנשי ציבור "איש ציבור שעובר עבירת משמעת על ידי עשיית מעשה שאסור לו לעשות, או אמירת דברים שאסור לו לומר, מועמד לדין משמעתי בפני טרבונל שמכריע את דינו, ובמקרה של הרשעה, גם גוזר את עונשו, אשר יכול להגיע כדי פיטורין מהשרות הצבורי [...]. מטרותיהם של דינים אלו כוללות תיקון ומניעת תקלות בשירות הצבורי, שקומו של אמון הציבור וכן הרתעת רבים למען יראו וייראו". הדין המשמעתי מתאים איפוא לבחון מתי ביטוי שנוקט בו עובד חורג מהקווים האדומים הראויים, המצדיקים את החלתו.

במכתב ששלח המערער למנהל אגף החופים (מיום 21.12.14) הוא ציין "אני מבקש להתלונן בזאת בפניך על התרבות הארגונית הכושלת והפסולה של מערך ההצלה באגף החופים שבניהולך המתבטאת בהתפשטות תופעות של העדר טוהר מידות, מינהל לא תקין, שקר ומרמה וחוסר מקצועיות...ועל היתנהגותו של טל פילטר, סגנך...המעודדת תופעות אלו עד כדי חציית הרף הפלילי...". ועוד היתייחס לדברי מר פילטר ולדבריו של המנכ"ל תחת הכותרת "עדוד הבינוניות – כך לדוגמא ניסיונו של פילטר עצמו בהמשך לדבריו ההזויים והאוויליים של המנכ"ל בעיניין עמידתי בנורמות הנדרשות ממנהלים בערייה..." במכתב למנהל האגף (מיום 17.2.15) כתב המערער "כזכור לך, בין המינויים הפסולים נגדם יצאתי היה המינוי שלך...אני מחד לא אגרר לדרך הנלוזה בה אתה נוהג כלפיי אך מאידך אנסה להוריד אותך מהזיותיך בעיניין ההליכים המשפטיים...". במכתב למשנה למנכ"ל (מיום 15.3.15) הוא ציין כי "אמנם ככל שמתגברת רדיפתי וההתנכלות לי, ע"י צבא המתנכלים בערייה נחשפת עליבות הנפש וקטנות הקומה של המנהלים העומדים מאחוריה". ביחס למערך ההצלה נכתב "בהתנהלות מושחתת של מערך ההצלה בו פושות תופעות של העדר טוהר מידות, מינהל לא תקין, שקר ומירמה וחוסר מקצועיות המגיעות למיטב הבנתי כדי סיכון חיי אדם". במכתב לסמנכ"ל משאבי אנוש ומינהל (מיום 9.4.15) ציין המערער כי "אני מסיק כי אתה ביחסך אליי פועל מתוך תאוב זדוני הגורם לך לנצל את השררה שבידך להתעללות שאינה יודעת שובע..." לא יכול להיות חולק שסגנונו של המערער היה בוטה ובלתי ראוי בעליל.

יפים לענייננו דבריו של כב' השופט זמיר בעיניין פינקלשטיין (בעמ' 580) שפסק כי "רשות מקומית, כמו כל ארגון אחר, אינה צריכה להשלים עם היתנהגות של עובד המטיח בעובד אחר האשמה קשה כל כך, כמו נטילת שוחד, ללא שום יסוד, או עם היתנהגות של עובד המאיים על הממונה עליו במטרה להשיג טובת הנאה אישית. אפילו נאמר שארוע אחד לא די היה בו כדי להעמיד את המערער לדין משמעתי, שמא הוא ארוע חד-פעמי הנובע מנסיבות מיוחדות ולא יישנה עוד, הינה בא הארוע השני, וביחד ודאי שיש בהם כדי להצדיק הן את התובענה והן את ההרשעה. שהרי היתנהגות כזאת, אם היא תיחשב כשרה מבחינת עובדי הרשות ותהיה חסינה מפני תגובה משמעתית מצד הרשות, עלולה לסכן באופן ממשי את יחסי העבודה ברשות ואת תפקודה התקין. הפגיעה ברשות המקומית היא, בעקיפין, גם פגיעה באנטרס הצבורי. פגיעה כזאת היא שיקול שבית הדין למשמעת, ובערעור גם בית-משפט זה, רשאים וצריכים לקחת בחשבון". בעניינינו מר אילן כתב את המכתבים ובהם התבטא באופן לא נאות מספר פעמים; מדובר במקרים רבים שהתרחשו במשך כמה חודשים.

...

אני דוחה אפוא את הערעור של מר אילן.

על המערער להבין כי בית הדין מצא להתחשב בו ובנסיבותיו.

התוצאה הערעורים נדחים.