בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין פיצויי הלנת שכר

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים עש"א 40314-10-16 עריית הרצליה נ' גניש ואח' מספר בקשה:3 לפני כבוד השופט נפתלי שילה המערערת עריית הרצליה ע"י עו"ד אבי נימצוביץ המשיבים 1. שאול גניש – החייב 2. עו"ד מיכה צמיר - הנאמן 3. כונס הנכסים הרישמי ע"י עו"ד נוי זילברברג פסק דין

החייב לא הגיש בקשת רשות להיתגונן וביום 16.12.04 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה (להלן: "פסה"ד").

ברם, לסנקציה זו "אין מקום בעולם של פשיטת רגל. בפשיטת רגל, הסנקציה אינה נוגסת בחייב אלא בנושיו, שבודאי אינם חייבים במסירת הודעה כלשהיא... הכרה בחיובים של נושה אחד באה על חשבון נושה אחר ולא על חשבון החייב. זוהי הסיבה שבהליכי חידלות פרעון, מנוטרלים רכיבים המהוים סנקציה". הנאמן מקיש זאת מההלכות שנקבעו ולפיהן, כשאדם ניכנס להליכי פש"ר, אין הנושה זכאי לריבית חריגה או לפצויי הלנת שכר או לכפל קנס וזאת, על מנת לא לפגוע ביתר הנושים (פש"ר 1066/02 ויקטור קרמר נ' עו"ד מיכה צמיר (25.10.04) ורע"א 4644/92 חנן ורבקה נובל נ' הכנ"ר, פ"ד מז' (4), 866)).

הכנ"ר הודיע כי: "הואיל ולא הובאו ראיות המצביעות על שינוי חזקה בפועל בנכס וממילא הסכם העברת הזכויות בנכס לא קוים ואף נחתם הסכם המבטל את עסקת המכר והחזקה בפועל לא שונתה בנכס, הרי שעל פי הדין נותר החייב מחזיק בנכס ונראה כי יש ממש בטענות הערייה, היינו דין העירעור להיתקבל ביחס לרכיב זה". דיון והכרעה סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כי: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם ארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשעורי ארנונה נוספים". סעיף 326 לפקודת העיריות קובע כי: "... אם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם...למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר, כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו". כפי שנקבע ברע"א 3502/06 מנהלת הארנונה בעריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08): "מטרתם של סעיפים 325 ו – 326 לפקודת העיריות, להקל את הנטל המוטל על הערייה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הנה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה". ראו גם: ע"א 739/89 אהרון מיכשוילי נ' עריית תל אביב יפו, פ"ד מה (3) 769, עמ' 775 ובר"ם 1962/06 שלמה כהן נ' מנהלת הארנונה בעריית חיפה (16.10.06)).

החייב לא ערער על חשבונות הארנונה שנשלחו אליו בפני מנהל הארנונה, לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976.

...

הנאמן לא יכול היה לדחות את התביעה, במיוחד שעה שמדובר בחוב חלוט, לאחר שניתן פסק דין וננקטו הליכי הוצל"פ. החייב לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין ולכן יש לקבל את הערעור ולאשר את מלוא חוב הארנונה.

הכנ"ר הודיע כי: "הואיל ולא הובאו ראיות המצביעות על שינוי חזקה בפועל בנכס וממילא הסכם העברת הזכויות בנכס לא קוים ואף נחתם הסכם המבטל את עסקת המכר והחזקה בפועל לא שונתה בנכס, הרי שעל פי הדין נותר החייב מחזיק בנכס ונראה כי יש ממש בטענות העירייה, היינו דין הערעור להתקבל ביחס לרכיב זה". דיון והכרעה סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כי: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם ארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים". סעיף 326 לפקודת העיריות קובע כי: "... אם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם...למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר, כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו". כפי שנקבע ברע"א 3502/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08): "מטרתם של סעיפים 325 ו – 326 לפקודת העיריות, להקל את הנטל המוטל על העירייה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה". ראו גם: ע"א 739/89 אהרון מיכשוילי נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד מה (3) 769, עמ' 775 ובר"ם 1962/06 שלמה כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (16.10.06)).

סיכומו של דבר: הערעור מתקבל ותביעת החוב בגין החובות מתקבלת.

בקשת רשות ערעור (בר"ש 3207/10) שהגיש התובע לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נדחתה ביום 19.9.10.

תמצית טענות הצדדים טענות התובע לטענת התובע, הואיל ובכל פסקי הדין שניתנו בעיניינו לא הייתה כל הוראה השוללת תחולתו של סעיף 57(1) לחוק הגימלאות, הרי שהיה זכאי לתשלום גמלת פרישה בגובה השכר הממוצע במשק גם בתקופת פסלותו משירות המדינה, לרבות תוספת גמלה המגיעה לו, ואף על פי כן זו לא שולמה לו. כמו כן, היות שלא שולמה לו הגימלה עד למועד הגשת התביעה, הוא זכאי לתשלום פצויי הלנה, פיצויים בגין עגמת נפש וכן פצויי בגין הפרת חובה חקוקה.

אלא שמעבר לכך שאיננו כפופים לפסיקה או פרשנות שנקבעה בפסיקה מסוג זה, בכל מקרה בפסיקות מאוחרות רבות נקבע כפי פרשנותה של המדינה, אשר מצאנו כי הנה תואמת את לשון החוק [ראו והשוו למשל: בד"מ 43/08 זוהר בן אשר - נציבות שירות המדינה (22.07.09(; בד"מ (בי"ד משמעת - שירות המדינה ירושלים) 57/15 עו״ד יעל אמזלג-יניב - גבריאל אוחנה (20.09.15); בד"מ 41/14 עו״ד רביע הנו - תאבת מחאג'נה (23.07.14)] בעיניין בד"מ (בי"ד משמעת - שירות המדינה חיפה) 115/18 עו״ד שפיק חאמד - יוסף ג׳אברין (17.04.19), אף מפרש יו"ר המותב עו"ד אורי כהן כדלקמן (ההגשה אינה במקור): "התוצאה היא שבתקופת הפסלות לשירות המדינה, שעל אורכה נחליט להלן, תשולם לנאשם החל - מהגיעו לגיל 60 ועד תום תקופת הפסלות קיצבה שתחושב לפי אחוזי הגמלה הנזקפים לזכותו - ביחס למשכורת קובעת שלא תעלה על גובה השכר הממוצע במשק, כמשמעותו לעניין חישוב גימלאותיו לפי חוק המוסד לביטוח לאומי (הסכום כיום 10,273 ₪)." אמנם, לא נעלם מעיננו כי בעיניין עש"מ 4134/08 מדינת ישראל - אוריאל יצחקי (24.7.08) (להלן – עניין יצחקי), אליו מפנה ואשר עליו מתבסס פסה"ד בעיניין ופיק ספי נכתב כי "לפי סעיף 57 לחוק הגימלאות, מי שנפסל משירות לתקופה מוגבלת והנו מעל גיל 60 זכאי לתשלום גמלה בשווי השכר הממוצע במשק בלבד." אולם פסה"ד לא עסק בפרשנות הסעיף ואף לא בהחלתו, ואין בו עיסוק לגופו.

אף על פי כן, בהנתן שמדובר בעוולה נזיקית, אשר ככזו תכליתה להשיב את המצב לקדמותו ולהעמיד את הניזוק במצב שבו היה אילמלא מעשה העוולה [ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ - רים אבו חנא, ס(3) 13 (27.9.05)], הרי שבעניינינו המדינה כבר החזירה לתובע את הגימלה, כך שבשלב זה של ההליכים אין עוד נזק ממוני, וזאת אף בתוספת פצויי הלנת שכר, על ההיבט העונשי שבהם, אשר אף חורג מתכלית הפצוי הנזיקי ומוסיף עליו.

...

בנסיבות אלו, אנו סבורים כי אין ענייננו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש בנפרד ובנוסף על הסכומים המגיעים לתובע בגין פיצויי הלנת הגמלה.

אשר לנזק שאינו ממוני, מצאנו כי טענותיו של התובע בקשר עם עילת הפרת חובה חקוקה נטענו בתצהירו באופן בלתי ממצה, שכן כל שנכתב בנימוקו היה "כפי שניתן ללמוד מהמפורט לעיל, ובפרט מהיעדר כל התייחסות לפניותיי הרבות עובר להגשת כתב התביעה והכל במטרה לחמוק מתשלום הכספים המגיעים לי...". על כן, אנו סבורים כי התובע לא הוכיח שההפרה גרמה לו נזק מעבר לזה הממוני אשר כאמור בא על מקומו כמפורט לעיל, ולפיכך לא הוכיח זכאות לפיצוי נוסף מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בגין הלנת גמלה בסך של 30,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 50134-12-19 א.ד.א.ש. סוכנויות בינלאומיות בע"מ נ' מרינה פטריות הגליל בע"מ תיק חצוני: בפני כבוד השופטת שושנה שטמר, שופטת עמיתה המערערת: א.ד.א.ש. סוכנויות בינלאומיות בע"מ, ח"פ 514208529 ע"י ב"כ עו"ד ישעיה ירון ואח' - נגד – המשיבה: מרינה פטריות הגליל בע"מ, ח"פ 512830266 ע"י ב"כ עו"ד ברק אונגר ואח' פסק דין

לפני ערעור על פסק דין מיום 28/10/19 שניתן על ידי כב' השופטת הדסה אסיף בבית משפט השלום בחדרה ב-תא"מ 6489-11-17.

נטען כי המערערת העמידה לרשות המשיבה את הקרטון שפיתחה.

בע"ע 666-09 מולי אהרון נ' מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי (ניתן ב14/5/12) פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי אין לראות בהשמטה של תיקון פצויי ההלנה עקב אי הכללת ההפרש הנובע ממשכורתה הקובעת של המערערת הנובעת מתיקון משכורת הקובעת - כתיקון הנכלל בסעיף 81 לחוק בתי המשפט.

בית הדין סיכם את ההלכה לעניין "השמטה מקרית" בכותבו: "לעניין מהותה של השמטה מקרית נפסק, כי "משנטען כי חלה השמטה מקרית בפסק-דין, שומה על בית-המשפט לשאול את עצמו אם מדובר באמת בעיניין שבית-המשפט רצה לכלול בהחלטתו אך הדבר נשמט מתשומת-לבו באורח מקרי, וברי כי אין מדובר בהשמטה מקרית מקום שעניין מסוים לא צוין בפסק-הדין שלא על דרך המקרה ולא בהיסח הדעת" (ע"א 3197/98 יורשי שרה ברזל נ' כונס הנכסים הרישמי, פ"ד נה(5) 385, 388 (2001) להלן- פרשת ברזל).

אולם, לעמדתי, מעיון בכתב התגובה של המערערת לבקשה לתיקון פסק הדין, עולה יריעה של טענות שהיה על בית משפט קמא לידון בהם עוד בפסק הדין, לו אכן היתה עומדת לפניו הסוגיה של הקזוז בעת כתיבת פסק הדין.

...

כן נקבע כי המערערת לא הוכיחה שהמשיבה פתחה את הקרטון שלה באמצעות חברת "כרמל פרנקל". נכון הוא כי איציק, סמנכ"ל הכספים של המשיבה ועד מטעמה בבית משפט קמא, טען שהמשיבה ניסתה להמשיך ולפתח את הקרטונים עם חברת כרמל פרנקל, אולם בסופו של דבר, היא הפסיקה לפתח, כיוון שהקרטון, לו היה מסתיים הפיתוח, והיה נכנס לשימוש, הוא יכול היה לתת לה מענה מוגבל מאד, דהיינו לכמות מזערית (עמ' 30, ש' 30-35 לפ' בית משפט קמא).

לפיכך אני מורה כי יש לקזז מהמגיע למערערת רק מחצית מסכום הריטיינר ולא את מלוא הסכום.

לסיכום אני מורה כי לסכום שבית משפט קמא פסק למערערת יש להוסיף את מחצית הריטיינר בסכום של 25,500 ₪, דהיינו על המשיבה לשלם למערערת את הסכום של 57,250 ₪ ויש להוסיף לסכום זה את המע"מ החל וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רת"ק 43090-06-17 גימנסיה - בתי ספר תיכוניים ע"ש גולדנר בע"מ נ' ישייב בפני כבוד השופט שמואל מנדלבום המבקשת גימנסיה - בתי ספר תיכוניים ע"ש גולדנר בע"מ המשיבה בת שבע ישייב פסק דין

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין שניתן בת"ק 5184-12-16, וביום 9.7.2017 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט א. בולוס) את בקשת רשות העירעור, אף מבלי שנתבקשה תשובת המשיבה (רת"ק 43108-06-17).

איש מאנשי המשיבה לא טרח לחדד מולן את עניין רמת הלימודים ומה פירוש מהבסיס למרות שהשאלה בזו מהוה נורית אזהרה לגבי בעיות בהמשך הדרך.

לפיכך טענה המבקשת כי יש לבטל לחלוטין את פסק דינו של בית המשפט קמא ,ויש לפטור באופן מלא את המבקשת מהחזר כלשהוא למשיבה , ןלחלופין יש לחייב את המשיבה לכל הפחות ב-60% משכר הלימוד .

למותר לציין כי משקבע בית המשפט קמא , כי ניתנה הבטחה למשיבה לפיה היא תהיה רשאית לבטל את השתתפותה בלימודים לאחר שני ימי נסיון , ומשהוכח כי המשיבה אכן הודיעה על רצונה לבטל את השתתפותה בלימודים מיד לאחר שני ימי הנסיון ,הרי שמסקנתו של בית המשפט קמא לפיה ביטול ההיתקשרות על ידי המשיבה נעשה כדין ובהתאם להסכמת הצדדים , גם היא קביעה מבוססת שאין מקום להתערבות בה. בנוסף ולמעלה מהדרוש אתייחס בקצרה ליתר טענות המבקשת, וראשית אתייחס לטענה בדבר שלילת זכות הטיעון והחקירה, ובעניין זה אין לי אלא להצטרף לדבריו הברורים של כב' השופט א. בולוס בפסק דינו לפיהם: "10. באשר לטענה לשלילת זכות הטיעון והחקירה, חשוב תחילה להדגיש כי חזקה שהרשום בפרוטוקול משקף נאמנה את תמצית ההתרחשויות, הטענות והעדויות. עיינתי בפרוטוקול הדיון והתרשמותי שונה לחלוטין. לא מצאתי כל זכר לכך שהמבקשת או מי מטעמה ביקשו להוסיף, לטעון או לחקור את המשיבה ועדיה ודרכם נחסמה. ככל הנראה בדיעבד לאחר סיום ההליך ויש להניח קבלת פס"ד, המבקשת סברה כי לא הציגה את עמדתה כראוי ומבקשת היא היזדמנות חוזרת. קבלת גישתה של המבקשת חותרת תחת עיקרון סופיות הדיון. אין זה סביר שכל אימת ומי מהצדדים אינו שבע רצון מהתוצאה יעתור לקיום דיון נוסף לשם העדת עדים שלא הזמין , הצגת ראיות או טיעון שהיו בהשג ידו בזמן ניהול ההליך. לשני הצדדים, לרבות למבקשת, ניתנה שעת כושר והאפשרות המלאה להעדת עדים, לטעון וגם לעמוד על חקירת עדי היריב. באם המבקשת סברה בדיעבד כי לא ניצלה היזדמנות זו עד תום, הרי אין לה להלין אלא על עצמה". 20.

גם טענת הפצוי המוסכם המועלית על ידי המבקשת, אינה יכולה לסייע לה, משקיבל בית המשפט את טענת המשיבה לפיה הובטחה לה זכות ביטול ללא פיצוי, ובכל מקרה הייתי סבור כי על המקרה שבפנינו חלות הוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970, המתירות לבית המשפט להתערב בשיעור הפצוי המוסכם עליו החליטו הצדדים אם בית המשפט מצאו כבלתי סביר.

...

לאחר שבית המשפט שמע את כל טענות הצדדים ניתן על ידו פסק דין, שבו נתקבלה תביעת המשיבה להחזר הסך של 18,500 ₪ ששולם על ידה, וזאת מהנימוק כדלקמן: "לאחר ששמעתי את הצדדים – שוכנעתי שהמצב העובדתי הוא כדלקמן:

גם טענת הפיצוי המוסכם המועלית על ידי המבקשת, אינה יכולה לסייע לה, משקיבל בית המשפט את טענת המשיבה לפיה הובטחה לה זכות ביטול ללא פיצוי, ובכל מקרה הייתי סבור כי על המקרה שבפנינו חלות הוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970, המתירות לבית המשפט להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם עליו החליטו הצדדים אם בית המשפט מצאו כבלתי סביר.

סיכומו של דבר, מכל הנימוקים שפורטו לעיל, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור של המבקשת, ומשלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7096/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: יצחק שטרן ושות' בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 22.07.2019 בת"א 59355-09-16 שניתן על ידי כבוד השופט ח' שרעבי בשם המערער: עו"ד אורי גילבוע; עו"ד עמית אוריה בשם המשיבה: עו"ד חסן דבאח ][]פסק-דין

המערער, תושב הרשות הפלסטינאית, הועסק אצל המשיבה, חברה בע"מ העוסקת בתחום הבנייה, כעובד ניקיון באתר בנייה בעיר בית שמש.

במקרה הנידון המערער ביצע עבודות ניקיון בבניין, וכאשר ביקש לצאת אל חדר המדריגות מהקומה בה עבד, צעד בטעות אל תוך פיר המעלית שהיה לא מגודר.

חכמי התלמוד פירשו את הפסוק הנוגע להלנת שכר של עובד: "ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נשא נפשו" (דברים כד, טו).

יוער, כי בית המשפט המחוזי הסתמך בפסיקתו לגבי האשם התורם על פסק דין בו כתבתי חוות דעת בע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, פסקה 13 (23.11.2017), שעסק בתאונה שבה נפל עובד מגובה, ונקבע אשם תורם.

יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן כזה שהמשיב לא יישא באשם תורם לתאונה, ובנוסף מן הפצוי המגיע לו ינוכו סכומי גמלאות המל"ל אשר יחושבו לפי שיעור הוון של 3%, ולא לפי שיעור של 2%.

...

התוצאה היא שמוצע לקבל את הערעור בעניין זה ולקבוע שהמערער לא נושא באשם תורם לתאונה.

אשר על כן, יש לקבל את הערעור גם בנקודה זו, ולקבוע כי סכום גמלאות המל"ל יחושב לצורך הניכוי לפי ריבית היוון של 3%, ולא לפי ריבית של 2% כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

סוף דבר: אציע לחבריי כי נקבל את הערעור.