בקשת רשות ערעור על פסק דין ב"משפט נעלה

..אכן, אנו מכירים ב"משפט מקובל נוסח ישראל" [ההדגשה הוספה].

מוסיפה המשיבה וטוענת כי ככל שיש בכוחה של הרשות השופטת ליצור דין, הרי שכוח זה מוגבל הוא לבית המשפט העליון.

ובמאמר מוסגר אוסיף ואציין שכוח היצירה השפוטי הנורמאטיבי מצוי בידי בית המשפט, ולא בידי הצדדים, ויש להזהר ממצב דברים שבו, בתחום המשפט הפלילי, מגיעים הצדדים להסכמה על נורמות, ומבקשים שערכאת העירעור או הערכאה הדיונית תיתן להסכמה זו תוקף של פסק דין.

...

כאמור, בפתח טיעונה, טענה המשיבה כי מצאנו לנכון להחיל את עקרון שיוריות ההליך הפלילי, והסוגיה הוכרעה ללא שניתנה לה הזכות להתמודד עמה.

על רקע זה, וגם לאחר שבחנתי את טיעונה של המשיבה, בא אני למסקנה כי במקרה זה אין להימנע מפיתוח הדין לאור עקרון שיוריות ההליך הפלילי, אך משום שהסוגיה לא לובנה על ידי בית המשפט קמא, ועל ידי הצדדים בטיעונם.

גרשון גונטובניק, שופט השופטת א' קלמן-ברום: גם לאחר שעיינתי בחוות דעתו המקיפה והמעניינת של חברי השופט גרשון גונטובניק אינני חוזרת בי מעמדתי כפי שהובעה בפסק הדין החלקי.

רענן בן יוסף, שופט סוף דבר: כאמור, על פי הוראות סעיף 80 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, בשל חוות הדעת השונות בחלקן של חברי המותב, הננו פוסקים כדלקמן: הננו מותירים על כנה את הרשעת המערער בשלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית על פי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בר"ע לבית המשפט העליון (רע"א 1681/10).

ברע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד ואח', פ"ד מט(3) 854, 870 נקבע כי סעיף זה מצביע על ה"מדיניות המייחסת חשיבות נעלה למרשם המקרקעין בתורת שכזה".

אמנם במסמך מצויין שחיים עיני "רכשו מאיתנו דירה בכתובת...", אולם לא ידוע אם מדובר במגורים כברי-רשות, כשוכרים, כבעלים בתמורה, או כבעלים שלא בתמורה.

במיוחד כך הדבר כאשר מדובר ב"משפט חוזר אזרחי", בה רמת ההוכחה הנדרשת גבוהה יותר.

"זעקת ההגינות" בהילכת קלמר נקבע כי במקרים חריגים ניתן לוותר על דרישת הכתב בעסקת מקרקעין משום "זעקת ההגינות". כב' השופט פרידמן דחה את תביעת הפינוי של טלי בשל כך. בעירעור שהוגש על פסק הדין, בית המשפט המחוזי קבע שאין להחיל על המקרה את הילכת קלמר, שכן נסיבות המקרה שונות מהמקרה שארע בפרשת קלמר.

. המקרה המובהק המקים עילת תביעה לביטול פסק דין חלוט הוא כאשר נטען שפסק הדין שמבקשים את ביטולו הושג במירמה (ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג, 449).

...

תוצאה התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ וכן ישפו את הנתבעת בגין חלקה בשכ"ט המומחה מר יונתן נפתלי, על פי קבלה שתוצג.

בנוסף ישלמו התובעים לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

(3) במצב דברים זה, השאלה המרכזית שהועמדה לדיון לפנינו היא מה נפקותה של ה"הגבלה" האמורה: האם גובר היא על הוראתו של סעיף 17(א) לחסד"פ, באופן שניתן לעקוף באמצעותה את הצורך בקבלת "רשות" מבית המשפט להפסקת ייצוגו של נאשם לאחר שמסתיים שלב הדיון שלמענו ניתן לסניגור ייפוי הכוח כאמור בנוסח ההגבלה; או שמא גוברת ההוראה שבסעיף 17(א) הנ"ל וקובעת קבלת "רשות" מבית המשפט כ"תנאי-מן-הדין" להפסקת הייצוג, וכל עוד לא ניתנת הרשות נותר ייפוי הכוח בתוקפו-על-אף פיסקת ההגבלה-עד לסיום המשפט או העירעור, כאמור בסעיף הנ"ל. טענת סף: עתירה לבג"צ או ערעור פלילי? א. כאמור, עורכי הדין-העותרים והמערערים-סברו כי קיימת אי-בהירות בשאלת קיומה של זכות ערעור כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.8.94, בדבר סירובו לשחררם מייצוג הנאשמים ובדבר קצב הדיון (להלן-החלטת השחרור וקצב הדיון); ועל-כן הגישו ערעורים ובמקביל גם עתירות לבג"צ בהקשר זה. (1) ב. כידוע, הכלל הוא שבהליכים פליליים אין זכות ערעור על החלטות ביניים, פרט למקרים חריגים, שלגביהם נקבעה בדין במפורש זכות ערעור, כגון: החלטה בטענת פסלות של שופט, כאמור בסעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (עיין: ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל בעמ' 735; בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד ואח' בעמ' 507).

הוראת הסעיף 17(א) מדברת במפורש ב"משפט" וב"ערעור" כיחידות דיון שלמות; ונקיטת המילים "כל עוד נמשך...

הסירוב ליתן רשות להפסקת הייצוג א. בבסיס "הודעתם" של העותרים לבית המשפט המחוזי בדבר הפסקת ייצוגם של הנאשמים, עומד סרובו של בית המשפט להעתר לבקשתם למיתון קצב הדיון ולהעמדתו על שלושה ימים לא רצופים בשבוע; והדברים שנאמרו על-ידי העותרים במהלך הדיון לפנינו אינם מותירים ספק, שאילו נעתר בית המשפט לבקשתם בדבר קצב הדיון-לא היו מפסיקים את ייצוגם של הנאשמים.

הבה נקרא את פסק הדין בפרשת חסן ותחת שמו של חסן-שהוטלה עליו סנקציה של מאסר על-פי הקבוע בסעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט-ניתן את שמותיהם של העותרים-המערערים לפנינו (בנושא המשך ייצוגם של הנאשמים), וידענו כי עותרים-מערערים אלה קנו זכות ערעור על החלטתו (קרי: פסק-דינו) של בית-משפט קמא; ומשקנו זכות ערעור (פלילי), ממילא נשללה זכותם לפנות בעתירה לבג"צ. כך דבר על-פי פסק-דינו של השופט ש' לוין בפרשת חסן כך דבר על-פי פסק-דינו של השופט ברק, וכך דבר על-פי פסק-דינו של השופט גולדברג.

טעם רב מצאתי בטיעון העותרים, כי פרושו של החוק על דרך הפיכתו של סנגור-לשעה לסנגור מלא יש בו כדי להביא לנעילת דלת לפני לווים, שאותו סנגור מומחה-על לבליסטיקה (למשל) יסרב לשתף פעולה מחשש שמא ימצא עצמו כלוא במשפט שלא זימן עצמו אליו כלל.

...

(1) לעניין ההחלטה בדבר הצורך ב"שחרור" מטעם בית המשפט, טוענים העותרים כי יש לפרש את הוראותיו של סעיף 17(א) לחסד"פ על רקע דיני השליחות, חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, וחוקי היסוד המדברים בחופש העיסוק ובכבוד האדם וחרותו; ואילו כך נעשה-לא היה מגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי מכוח הוראות סעיף 17(א) לחסד"פ הינו מוסמך לחייב עורך-דין לייצג נאשם, גם מקום שעורך הדין הגביל את ייפוי הכוח שניתן לו לשלב מסוים של הדיון.

(2) ואילו לעניין ההחלטה בדבר קצב הדיון, טוענים העותרים כי לנוכח מימדי הענק של חומר החקירה מצד אחד ומיגבלות פיסיות ולוגיסטיות מצד שני, אין עורך-דין סביר מן השורה מסוגל לעמוד בקצב העולה על שלושה ימים, שאינם רצופים, בשבוע; ועל-כן-שגה בית המשפט בכך שלא נעתר להצעת העותרים המאזנת בין העניין שבסיום מוקדם של המשפט לבין יכולתו של עורך-דין ליתן לשולחו ייצוג הולם ויחד עם זאת להמנע מסגירת משרדו.

העותרים כמו "חייבו" עצמם כלפי בית המשפט בשישה חודשי עבודה, ומסקנה נדרשת מאליה היא, כי ברצונם ליפטר לבתיהם שומה עליהם להחזיר לבית המשפט אותם שישה חודשים שנטלו ממנו.

והואיל וחזקה על העותרים כי ניצלו את ששת החודשים כהלכה-על דרך שיוכלו להעביר ליורשיהם המיועדים חומר ממוין שיחסוך מאלה האחרונים עבודת איסוף ומיון מבראשית-אמרתי אל לבי כי נוכל לספק עצמנו בארבעה חודשים שיינתנו לעותרים (וליורשיהם) להעביר לפיד של סניגוריה מיד-אל-יד. סוף דבר: כך החלטתי בזמנו: "לפי דעת המיעוט יוכלו הסניגורים להשתחרר מהייצוג אך לא מיידית אלא בחלוף תקופה של כ-4 חודשים מיום שבו יודיעו לביהמ"ש שאין הם מוכנים להמשך ולייצג את הנאשמים, ובתקופה זו של 4 חודשים יימשך המשפט וילך כסדר". זו הייתה דעתי לעת החלטה; זו דעתי כיום; ואלה נימוקיי להחלטתי.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכות שיצאו מאתנו בפרשת חסן ובפרשת רוין.

נֹעם סולברג, שופט התובע: אילן אשד, עו"ד;נגד הנתבעת: יפה דריי ע"י ב"כ עו"ד ירון ברזילי פסק דין חלקי בקשה לדחיית תביעה בשל לשון הרע, על הסף, בשל העידר עילה.

לדבריה, לא ביצע התובע את מלאכתו, שופטים שדנו ב"משפט זוטא" בעניינו של בעלה העירו על כך, והתייחסו לרשלנותו ולאי-מקצועיותו של התובע, כמו גם לאי-התמצאותו במשפט הפלילי.

הוראה זו מעניקה הגנה מוחלטת גם לבעל דין, ובלבד שהפירסום נעשה "תוך כדי דיון". לא יכול להיות ספק בדבר שבקשת רשות להיתגונן שהגישה הנתבעת בתביעתו של התובע בסד"מ בת.א. 4398/00 בבית משפט זה (נספח ז' לכתב התביעה), ממלאת אחר הדרישה הנ"ל, קרי, "תוך כדי דיון". זהו סדר הדין האזרחי במקומותינו, ואין לה, לנתבעת, דרך אחרת לומר את דברה לבית המשפט, זולת על דרך של בקשת רשות להיתגונן.

יפים לעניין זה, בשינויים המחוייבים, דברי כבוד השופט מ' שמגר בע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי [פ"ד ל (1) 389, 392], שחזר עליהם בעיניין ריימר הנ"ל, בעמוד 147: "מה האמצעים הסבירים בהם חייב היה המערער לנקוט לפני פנייתו למשטרה?..

"מקום שקיימת אפשרות אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו" [י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (תשנ"ה-1995, ש' לוין עורך), 387].

...

חלק זה של התביעה החלטתי למחוק על הסף.

ההדגשה הנ"ל, שאינה במקור, מדברי ד"ר זוסמן, נועדה גם להיות חומר למחשבה לגבי המשך ההתדיינות בתיק זה, על רקע כל האמור לעיל.

אני קובע את התיק בשלב זה, להוכחות, שייתמקדו רק בעניין הנ"ל, ליום 23.10.01 שעה 10:30.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רת"ק 58011-09-23 גליצנשטיין ואח' נ' בה דלת צלחה תיק חצוני: לפני כבוד השופט איל באומגרט המבקשים 1. איתן גליצנשטיין 2. סאלי גליצנשטיין ע"י ב"כ עוה"ד רון אביב המשיבה הדלתות ב"ה דלת צלחה בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד שירלי זילברמן פסק דין

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' הרשם הבכיר בנימין בן סימון), אשר ניתן ביום 7.9.23 בת"ק 5055-04-23.

בשיחה טלפונית מיום 14.8.22 הזמין המבקש 1 (להלן: "המבקש") מהמשיבה: משקופים, דלתות ומנעול (צילנדר).

אין בהפניית המבקשת לבג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן הנשיא של בית משפט השלום בחדרה פ"ד נד (3) 721 (להלן: "עניין צירינסקי"), כדי לסייע לה.כך נקבע בעיניין צירינסקי: " לשון אחר: מקום שבמסגרתם של הליכים המתנהלים על-פי כתבי-הטענות הפורמליים – לרבות כתב-אישום – מיתנהל "הליך נוסף", המהוה, למעשה, "משפט נילווה", ובמסגרתו של הליך כזה מוכרעות זכויותיו של מי שאינו צד ל"משפט העקרי", רואים את ההכרעה בעיניינו של האחרון כ"פסק-דין" שניתן במשפט שהוא "צד" לו. בתור שכזה, קנויה למי שעניינו הוכרע ב"משפט נילווה" זכות ערעור מכוח ההוראה הכללית שבחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, המקנה זכות ערעור לכל מי שניתן בעיניינו פסק-דין.

...

התוצאה היא שהמבקשים, כל אחד בדרכו, מנסים לשכנע את המתקין שאין אמת בדבריו, לפיהם הוא החל בהתקנת המשקופים.

המבקש מנסה למצוא באותה תכתובת את שאין בה. אשר על כן, הערעור נדחה.

נוכח היקף בקשת רשות הערעור, ישלמו המבקשים את הוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ).