בקשת רשות ערעור על פסק בוררות של בית הוראה הישר והטוב

לפני בקשות העוסקות בפסק בוררות, שניתן ביום י"ב אלול תש"פ (1.9.20) על ידי בית הדין לממונות "בית הוראה הישר והטוב", בידי הדיינים הנכבדים הרב שפרן (אב"ד), הרב דרברמדיקר והרב שטיינברג.

כידוע וכפי שאף יובא בהמשך, השגות "ערעוריות" על נכונותו של פסק בורר, לרבות על התשתית לקביעות בו ואף על טעויות שכנטען נפלו בו, אינן מספקות בפני עצמן עילה לביטול פסק בורר – הליך, ששונה במהותו מערעור על הפסק.

הלכה היא, כי "על ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות להיות צרה ומוגבלת לעילות שהוגדרו בחוק, שאותן יש ליישם בזהירות ועל דרך של פירוש דווקני במגמה לתת תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו [...] בית-המשפט הבוחן את פסק הבוררות אינו בוחן אותו כערכאת ערעור הבוחנת פסק דין [...]" (רע"א 5991/02‏ גוירצמן נ' פריד (20.12.04)).

סבח עצמו צטט בבקשתו את האמירה הראשונה של הבוררים בדבר הקף הטיעון והראיות, טען כי רוב המסמכים הועמדו לרשות הבוררים טרם הדיון השביעי, ותיאר שהות של מספר שבועות שניתנה לו לצורך הגשת תגובה לבוררים (פיסקה א' בפרק "סעיף 1 בפסק הבוררות" לבקשת הביטול).

באותה הלכה בואר, כי הודעה כאמור היא יסוד קונסטיטוטיבי, שמטרתו "להבטיח שתקופת נתינתו של הפסק הייתה מלכתחילה יסוד חשוב בעיניו של מבקש הביטול ולא הועלתה בדיעבד רק אחרי שהפסיד בבוררות[...]". ראו גם בר"ע (מחוזי באר שבע) 599/07 א.א. אורנים נ' מ.ד. קורולס בע"מ (25.3.08): "אין להתיר לצד לשמור באמתחתו טענה מקדמית כה חזקה עד שתיוודא לו תוצאת ההכרעה לגופו של עניין. היה וצד סבור שישנה טענה שבכוחה למנוע הכרעה[...] יכבד להעלותה טרם ההכרעה". בעיניין צפאפי הנזכר לעיל דובר בנסיבות חריגות, בהן הודיע בורר לצדדים על מועד סופי למתן הפסק, ובהמשך חרג ממנו.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שהוצגו בכתבי הטענות ובעל פה, ואת הראיות שצורפו, אני סבור שדין בקשת הביטול להידחות ואלה נימוקיי: עיקר טענות מבקש הביטול כמבואר ברישא לבקשה, סבח טען להתקיימות עילות הביטול שבסעיף 24(5), (8) ו-10 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות").

בנסיבות אלה, יש לדחות את הבקשה לביטול הכרעתם.

הכרעה הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית.

על כן ובהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות, אני מורה על אישורו של הפסק.

במכלול השיקולים, אני קובע כי על סבח לשאת בהוצאותיו של איפרגן בסך 110 ₪ ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 13,000 ₪ ובתוספת מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

תביעת התובע היא רק חלק מסכסוך שכנים ארוך בין הצדדים, שהחל דרכו בהסכם בוררות שנחתם בין הצדדים ובהליך בוררות שהתנהל ביניהם, ביוזמת הנתבע, שפנה לבית דין צדק "בית הוראה הישר והטוב". הליכי הבוררות בין הצדדים הסתיימו בפסק בוררים מיום 6.1.15 לטובת הנתבע.

התובע עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול החלטת ההבהרה (הפ"ב 11920-06-16), שנדונה בפני השופט ר' יעקובי שקבע בפסק דינו מיום 29.1.2017 כדלקמן (ההדגשה במקור): "לאחר שקילת מכלול הטענות הגעתי למסקנה כי אין לבטל את ההבהרה שבה מדובר, אך יש להחזיר את ההליך לבוררים כדי שיאפשרו לבעלי הדין להתייחס לתשריט כפי שימצאו לנכון ולאחר השלמת כל שיהיה נחוץ ולאחר מכן תנתן הבהרה חדשה (זהה לקודמתה או שונה ממנה)". התובע הגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"א 1904/17 ורגס נ' זינקובר), בפסק דינו מיום 24.12.17, קיבל בית המשפט העליון (השופט י' דנציגר) את הבקשה ואת העירעור.

...

בנוסף, בשלב מסוים הגיש התובע תביעה דומה לתביעה דנן (בת.א. 40822-09-18), אולם בסופו של דבר הוא עתר למחיקתה, לאחר שסבר, לטענתו, כי הנתבע בחר לסיים את ההליכים המשפטיים בין הצדדים.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את עדי הצדדים ואת טיעוניהם בסיכומים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות.

ההבהרה בוטלה בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון מהטעם שהיא היוותה שינוי או תוספת לפסק הבוררים מבלי שהתקיים דיון מסודר בענין ולא הבהרה גרידא.

סיכומם של דברים דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות.

בחורף תשפ"א התייצבו הצדדים (שני התובעים והנתבע, ללא הנתבעת) בפני בית דין צדק ובית הוראה לדיני ממונות וריבית שעל יד בית הוראה הישר והטוב: אור ל-י' כסלו תשפ"א (25.11.2020) חתמו הצדדים על הסכם בוררות בכל התביעות שיש ביניהם בנושא "שכירת דירה". בו ביום נשמעו הצדדים וניתנה החלטת ביניים המורה לנתבע להשלים לידי התובעים את "ההפרש בין מה שמשלם שוכר היחידה לבין סך 7,000 ₪". ביום כ"ג כסלו תשפ"א קבע בית הדין כי על הנתבע לשלם לתובעים חוב בסך 68,450 ₪ ב-45 תשלומים חודשיים שוים (1,521 ₪ כ"א) ורצופים החל ביום 1.1.2021, וזאת בנוסף לדמי השכירות החודשיים.

בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים לבית המשפט העליון (רע"א 3966/21) על החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את בקשתם למתן סעד זמני של עיכוב ביצוע הפינוי - נדחתה ביום 6.7.2021 ללא הוראה של בית המשפט על הגשת תשובת המשיבים (התובעים כאן).

הנתבעים הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 7.7.2021 (רע"א 5078/21).

...

על כל פנים, משאושר פיצוי של 60,000 ₪ בגין אי פינוי המושכר (כתולדה של אי שתלומי שכר דירה במועדיהם), סבורני כי די בו כדי להיות פיצוי גם להפרשי מימון ועלויותיהן, ככל שהתובעים נשאו בהם.

סבורני כי סכום זה מגלם בתוכו גם פיצוי עגמת נפש בכל הכרוך ביחסי הצדדים, באופן שאין מקום לפסיקת ראש נזק נפרד של עגמת נפש.

התוצאה הנתבעים ישלמו לתובעים 155,400 ₪ עד יום 4.7.2023.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 35837-05-23 רוטנברג נ' פיינר ואח' 15.6.2023 לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר המבקש אוריאל רוטנברג המשיבים 1. אהרן פיינר 2. ארי בוסביב 3. זעליג קראהן 4. אברהם יעקב אליעזר שישיא 5. שלום ביכלר 6. [נמחקה] 7. שמחה בונים רובינשטיין 8. אברהם ישעיה ברכץ בא-כוח המבקש: עו"ד משה ברקוביץ פסק דין

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מ' בורשטיין) מיום 26.3.2023 בת"א 50866-02-23 המורה על עיכוב הליכי התביעה והעברתה להליך בוררות.

עוד נטען, כי המשיבים האמורים הגישו בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות) (אשר לא נמצאה בתיק בית המשפט קמא וכפי שעוד יובהר בהמשך הדברים, נראה לכאורה, כי בנסיבות הנדונות לא מתקיימים תנאי סעיף 5 בחוק הבוררות), וכי המבקש הציע שהתביעה תדון בבית הדין "הישר והטוב" תוך התניית זהות הדיינים וכי המשיבים מסכימים לכך.

בקשת רשות העירעור בבקשת רשות העירעור הנדונה מיום 14.5.2023 (שהועברה לטיפולי ביום 14.6.2023) נטען כי בהתאם להוראת סעיף 79ב(א) בחוק בתי המשפט העברת תביעה אזרחית להליך בוררות טעונה "הסכמת בעלי הדין". משלא ניתנה הסכמת המבקש, לא ניתן לכפות על הצדדים להפנות את התובענה להליך בוררות ולפיכך יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא שהורתה על העברת העניין להליך בוררות.

...

אשר לבקשה לעיכוב ההליכים לפי סעיף 5 בחוק הבוררות, המבקש טען כי דינה להידחות ממספר טעמים כמפורט שם ובין השאר, כי ההסכמה להעברת הדיון לבוררות הייתה רק בכפוף לכך שיתקיימו כל התנאים שנכללו בהסכמת הצדדים שאושרה בהחלטה מיום 2.3.2023.

לנוכח כל האמור, הערעור מתקבל וכאמור, העניין מוחזר אל בית המשפט קמא לשם בחינה אם אמנם התקיימו כל התנאים שנכללו בהסכמת הצדדים מיום 2.3.2023 ואם אמנם ניתנה הסכמת בעלי הדין, לרבות המבקש, להעברת נושא התובענה להליך בוררות.

על כן, הצדדים הביאו סכסוכם לפני בית דין צדק ובית הוראה לעינייני ממונות וריבית שע"י בית הוראה הישר והטוב (ע"ר) – על ידי הבוררים כב' הרבנים: בלסברג, ארשטר ואקר (להלן: "הבוררים"; "בית הדין"; "הליך הבוררות").

תמצית פסק הדין בבית משפט קמא לאחר שבית המשפט קמא סקר את ההלכה הפסוקה הוא הגיע לכלל מסקנה, כי במקרה דנא "אין הצדקה להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול בסעיף 24(4) לחוק ממספר טעמים". בנימוקיו ציין בית המשפט קמא כי לטעמו לא נגרם עוות דין למבקשים, שכן אלו האחרונים ביודעין בחרו להביא הסיכסוך להכרעת הבוררים שידונו ויפסקו על פי דין תורה; הצדדים העניקו לבוררים סמכות רחבה, וכרוחב הסמכות שהעניקו הצדדים לבוררים, כך מצומצמת יכולתם להשיג על קביעותיהם והכרעותיהם של הבוררים.

ראו רע"א 5526/18 יפה נ' (יפה) דיאמנט, פסקה 16 לחו"ד של כב' השופט ד' מינץ (13.12.2018) – לאמור: "הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט בעינייני בוררות תנתן במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר עלול להגרם עוות דין חמור (ראו למשל: רע"א 5229/18 אבידור נ' לביא (23.8.2018); רע"א 3962/18 לבנון נ' ניהול ודיור, פסקה 14 (21.6.2018); רע"א 4453/18 דעדוש נ' אגודת גורן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 10 (15.7.2018); רע"א 3313/18 אברמוביץ נ' גלית, פסקה 7 (16.5.2018))". יתרה מזו, ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט קמא בבקשה לביטול או לאישור פסק בוררות נחשב כערעור בגילגול שלישי, אשר בו על אחת כמה וכמה הנטייה היא שלא לקבל בקשת רשות ערעור.

...

תמצית פסק הדין בבית משפט קמא לאחר שבית המשפט קמא סקר את ההלכה הפסוקה הוא הגיע לכלל מסקנה, כי במקרה דנא "אין הצדקה להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול בסעיף 24(4) לחוק ממספר טעמים". בנימוקיו ציין בית המשפט קמא כי לטעמו לא נגרם עיוות דין למבקשים, שכן אלו האחרונים ביודעין בחרו להביא הסכסוך להכרעת הבוררים שידונו ויפסקו על פי דין תורה; הצדדים העניקו לבוררים סמכות רחבה, וכרוחב הסמכות שהעניקו הצדדים לבוררים, כך מצומצמת יכולתם להשיג על קביעותיהם והכרעותיהם של הבוררים.

בית המשפט קמא הגיע לכלל מסקנה כי למבקשים ניתנה הזדמנות נאותה, ואף מעבר לכך, לטעון טענותיהם לפני הבוררים ומצא כי "אין הצדקה להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול בסעיף 24(4) לחוק ממספר טעמים". בית משפט קמא פירט חמישה נימוקים מדוע אין לבטל את פסק הבוררות או להשיבו לבוררים לשקילה מחדש, כדלהלן בתמצית: טענות המבקשים הינם בעלות אופי ערעורי; לא נגרם עיוות דין, מכוח סעיף 26(א) לחוק הבוררות; הצדדים העניקו סמכות רחבה לבוררים וכן לא חל סעיף י"ב לתוספת הראשונה לחוק הבוררות; הליך הבוררות בין הצדדים אינו כפוף לסדרי דין וראיות לרבות היוועצות הבוררים עם מומחה.

מכל מקום, לא מצאתי שנפלה טעות בנימוקים אלה ושיש הצדקה להיעתר לבקשת רשות הערעור.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית בזאת.