בקשת רשות ערעור על פס"ד שגוי של ביהמ"ש השלום בראשל"צ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשל"צ (כב' הש' כ. בן אליעזר), מיום 30.8.20, בתא"מ 17997-12-15 ועוד 6 תיקים מאוחדים, לפיה קבע ביהמ"ש לעניין סדרת השיקים על סך 50,000 ₪, כי שיקים אלו נימסרו כבטוחה בלבד וכי על המבקשת להוכיח קיומו של חוב של "סופר שוק" כלפיה, חוב אשר המשיב 2 ערב לפרעונו.

בנסיבות אלה, לא שוכנעתי, כי אם העירעור על ההחלטה ידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מידי, יפגעו זכויות המבקשת, או שייגרם לה נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה, כאמור בסע' 52(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984.

החלטתו של ביהמ"ש קמא לעניין סדרת השיקים הנ"ל, הינה חלק מפסק דין ארוך, המחזיק 38 עמ' – פס"ד מנומק, מפורט ויסודי, שניתן לאחר שטענות הצדדים נשמעו ארוכות, וחזקה על ביהמ"ש קמא, כי הוא בקיא בעובדות ובפרטי התובענות שבפניו.

...

בנסיבות אלה, לא שוכנעתי, כי אם הערעור על ההחלטה ידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מידי, יפגעו זכויות המבקשת, או שייגרם לה נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה, כאמור בסע' 52(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984.

בנסיבות אלה, נדחית טענת המבקשת בסע' 28 לבקשתה, לפיה הנטל להוכיח, כי התנאי השני לא התקיים, דהיינו – עול הוכחת הטענה, לפיה לא קיים חוב מצידה של "סופר שוק" כלפי המבקשת - מוטל על המשיבים, שכן חזקה על המבקשת, כי ככל ולטענתה קיים חוב כלפיה, הרי שביכולתה להוכיחו בנקל.

בנסיבות אלה, לא מצאתי, כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחייב התערבות ערכאת הערעור בשלב זה. הבקשה נדחית.

בקשת רשות ערעור על שתי החלטות ביהמ"ש השלום בראשל"צ (כב' הש' א. סתיו) בה"פ 25193-02-19 - האחת מיום 28.5.20, במסגרתה הורה ביהמ"ש למבקש להמציא חוו"ד רפואית המצביעה על כשירותה של המבקשת 5 (כבעלת דין) בה"פ 25193-02-19 ולחילופין, מחיקתה מההליך כמבקשת וצירופה כמשיבה; והשנייה מיום 2.6.20, לפיה דחה ביהמ"ש בקשה לעיון חוזר בהחלטתו או הנמקת ההחלטה.

המבקש סבור, כי החלטה זו שגויה וכי מעולם לא הציג מצג כאילו הוא מייצג את כל הנתבעים.

לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה, שכן מדובר בעיניין של קביעת דיון ו/או בעיניין שלבי דיון בהליך - החלטות שלא ניתן להגיש לגביהן רשות ערעור, ע"פ צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009; גם על ביהמ"ש שלערעור לוודא את ידיעתה, הבנתה והסכמתה של המבקשת בקשר עם ההליך דנן; הבקשה מהוה שינוי והרחבת חזית מצידו של המבקש, וכן, ניסיון פסול לעשות מקצה שיפורים לסיכומיו בהליך בביהמ"ש קמא; טענת המבקש, כי דברי המשיב 2 בדיון, בקשר למצבה של המבקשת, מהוים עדות שמיעה, הנה טענה שאין לה כל זכר בסיכומיו והיא ממילא נסתרת מהעובדה, כי המשיב 2, שהינו עו"ד, ציין מפורשות, כי אף שוחח עם המבקשת; המבקש בעצמו ציין בסע' 9 לתצהיר התמיכה שלו בהרצאת הפרטים המתוקנת, כי המבקשת "במצב קשה לאחר מוות קליני במשך שבוע"; המבקש הטעיה בעבר את ביהמ"ש, בקשר לייצוגו צדדים שהתברר שאינו מייצג ועל כן, יש לנקוט לגבי הצהרותיו משנה זהירות; המבקש הטעיה את המבקשים האחרים, בכך שהתחייב להיות אחראי לבדו לכל ההוצאות הכרוכות בכל פעולה שבדעתו לנקוט כנגד המשיבה; למבקשים האחרים לא תיצמח כל תועלת מביטולו של פסה"ד וכל ההליך נועד לשרת אך ורק את האנטרס האישי של המבקש.

לכך יש להוסיף, כי אין בהחלטת ביהמ"ש קמא בהכרח כדי לפגוע בזכות המבקשת לפרטיות, שכן ניתן להגיש את חוות הדעת הרפואית באופן חסוי ולעיונו של ביהמ"ש בלבד וכן, רשאית המבקשת לבקש להתייצב בפני ביהמ"ש חרף חוות הדעת, על מנת שביהמ"ש יתרשם ממצבה באופן בלתי אמצעי.

...

לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה, שכן מדובר בעניין של קביעת דיון ו/או בעניין שלבי דיון בהליך - החלטות שלא ניתן להגיש לגביהן רשות ערעור, ע"פ צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009; גם על ביהמ"ש שלערעור לוודא את ידיעתה, הבנתה והסכמתה של המבקשת בקשר עם ההליך דנן; הבקשה מהווה שינוי והרחבת חזית מצדו של המבקש, וכן, ניסיון פסול לעשות מקצה שיפורים לסיכומיו בהליך בביהמ"ש קמא; טענת המבקש, כי דברי המשיב 2 בדיון, בקשר למצבה של המבקשת, מהווים עדות שמיעה, הינה טענה שאין לה כל זכר בסיכומיו והיא ממילא נסתרת מהעובדה, כי המשיב 2, שהנו עו"ד, ציין מפורשות, כי אף שוחח עם המבקשת; המבקש בעצמו ציין בסע' 9 לתצהיר התמיכה שלו בהרצאת הפרטים המתוקנת, כי המבקשת "במצב קשה לאחר מוות קליני במשך שבוע"; המבקש הטעה בעבר את ביהמ"ש, בקשר לייצוגו צדדים שהתברר שאינו מייצג ועל כן, יש לנקוט לגבי הצהרותיו משנה זהירות; המבקש הטעה את המבקשים האחרים, בכך שהתחייב להיות אחראי לבדו לכל ההוצאות הכרוכות בכל פעולה שבדעתו לנקוט כנגד המשיבה; למבקשים האחרים לא תצמח כל תועלת מביטולו של פסה"ד וכל ההליך נועד לשרת אך ורק את האינטרס האישי של המבקש.

אינני מקבלת את טענת המבקש, כי טענת המשיב 2 הנה "עדות שמיעה" גורפת.

הבקשה נדחית.

בקשת רשות ערעור על פס"ד של בית משפט השלום בראשל"צ (כב' הש' א. סתיו), בתיק עש"א 15901-09-19, מיום 31.5.20.

מכאן ניתן ללמוד, כי נפלה טעות בתאריך שציין המבקש בבקשתו וכי בקשת רשות העירעור הינה על פסה"ד הנ"ל. רקע והחלטת בימ"ש קמא בתמצית יתואר מתוך האמור בפסה"ד, כי ביום 20.11.06 ניתן בבימ"ש השלום בראשל"צ (ת"א 5295/02) פס"ד בתביעה שהגישה המשיבה נגד המבקש, בגין חוב ארנונה, ביוב ומים, נכון ליום 31.12.02.

...

עוד ציין ביהמ"ש, כי כלל לא ברור מהי אותה "החלטה קודמת". כך או כך, ביהמ"ש קמא קבע, כי דין הערעור להידחות משני טעמים: האחד, כי נראה שרוב טענות המבקש, אם לא כולן, נדחו זה מכבר על ידי המותבים הקודמים שדנו בערעורים הקודמים שהגיש המבקש; והשני, כי אין כל ממש בערעור, עד כמה שניתן להבינו.

הבקשה נדחית.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשל"צ (כב' השופטת כ. בן אליעזר) מיום 20.7.20 בת"א 23249-11-16, ת"א 43236-12-16 ו- ת"א 16500-12-16 (תיקים מאוחדים), לפיה נדחתה בקשת המבקשים לעכב את ההליכים, לזמן לעדות את המשנה לפרקליט המדינה, ולצרף את היועמ"ש כצד לבקשה לעיכוב הליכים.

על חלק מהחלטות בימ"ש קמא הגישו המבקשים בקשות רשת ערעור, אשר ברובן נדחו, למעט רע"א 26973-10-19 (פס"ד מיום 9.2.20), אשר עסקה בבקשה לזימון עדים, בקשר עם טיוטת דו"ח של הועדה לחיוב אישי, אשר במסגרתה נכללו המלצות לחיוב אישי גם כלפי המשיב, בשל החלטות בעיניין הקצאת כספי תמיכות, תוך שנקבע כי ככל שתוגשנה בקשות נוספות על ידי המבקשים, הן תיבחנה בהיתחשב בהתקדמות הראייתית בתיק.

טענות המבקשים החלטתו של ביהמ"ש קמא שגויה ונוגדת את החלטת בימ"ש שלערעור ברע"א 21768-12-17, לפיה "...המבקשים יוכלו לשוב ולחזור על בקשתם להזמנת עדים או מסמכים או להשלים טענותיהם, ויהיה על בית המשפט קמא לידון בבקשתם נוכח ההתקדמות הראייתית בתיק". במסגרת הפרסומים נשוא התביעה נכתב, כי מתקיימת חקירה סמויה נגד המשיב ואחרים במועצת באר יעקב; המשיב הכחיש דבר קיומה של חקירה סמויה בכלל ואת החשדות נגדו בפרט ובחר להגיש את התביעה; ביום 21.6.20 מסר הנציב מכתב, לפיו הוא קיבל את התייחסותו של עו"ד למברגר, לפיה "...ניפתחה חקירה משטרתית בנוגע לחשדות הקשורים במועצת באר יעקב..."; מכתבו של הנציב לא בא בחלל הריק, אלא כתגובה ישירה לתלונתו של המבקש כנגד היתנהלות הפרקליטות, בכל הנוגע לעיכובים במעבר מחקירה סמויה לחקירה פלילית גלויה, אשר במוקדה, בין השאר, המשיב; במכתבו של הנציב ניתן האישור הרישמי, כי אכן ניפתחה בהוראת הפרקליטות חקירה משטרתית גלויה ביחס לבכירים במועצת באר יעקב; תשובת הנציב ניתנה ונעשתה ביודעו, כי מכתבו יובא לידיעת ביהמ"ש לשם הגנת המבקשים.

...

ברי, כפי שקבע ביהמ"ש קמא בהחלטתו, כי לא יהיה בידיו של עו"ד למברגר למסור מידע מעבר למה שנמסר בהתייחסותו לנציב, המפורטת במכתב הנ"ל. לעניין הבקשה לצרף את היועמ"ש לממשלה כצד לבקשה לעיכוב הליכים, באמצעות עו"ד למברגר, הרי שהבקשה אינה מנומקת ואינה מבוססת (ר' סע' 17.3 לבקשת המבקשים מיום 25.6.20) ודינה אכן להידחות.

לסיכום אומר, כי הן השלב הדיוני בו הוגשה הבקשה והן נימוקי הבקשה, מובילים למסקנה חד משמעית, לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הבקשה נדחית.

בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית משפט השלום בראשל"צ (כב' הרשמת הבכירה ד. אסטרייכר) בת"א 4579-08-19: האחת, מיום 5.4.20, אשר דחתה את בקשת המבקשת לחייב את המשיב בהוצאות; והשנייה, מיום 4.5.20, אשר דחתה את הבקשה לחילוט כספי הערבון שהפקיד המשיב כתנאי להטלת העיקול הזמני.

תמצית טענות הצדדים לטענת המבקשת, ביהמ"ש שגה בשתי החלטותיו הנ"ל: הבקשה שהגישו לביטול העיקול התקבלה; אין ולא יכול להיות חולק שלמבקשת נגרמו הוצאות בגין עיקול זמני שהוטל על הנכס במעמד צד אחד; מטרת הפקדת הערבון על ידי המשיב נועדה בדיוק למקרים כגון דא; העובדות היו מונחות לפני ביהמ"ש עוד בבקשת העיקול עצמה ולא היה חולק, כי המבקשת אינה צד לתובענה; המשיב ניסה מס' פעמים להותיר את העיקול על כנו (הגיש תגובה לבקשה לביטול עיקול ובקשה לעיון מחדש) ובמקרה כזה, מצופה היה שביהמ"ש ייעתר לבקשה לפסיקת הוצאות; מאחר שהמבקשת אינה צד להליך, היא אינה יכולה לערער על החלטות אלה במסגרת ערעור על פסה"ד בתובענה שבין הצדדים; למבקשת נגרמו הוצאות בסך 15,000 ₪ בגין הבקשה לביטול העיקול והבקשה לפסיקת הוצאות וסך 10,000 ₪ בגין הגשת הבר"ע. לטענת המשיב, לא נפל פגם מהותי בהחלטות ביהמ"ש קמא, המצדיקות היתערבות ערכאת העירעור: בתיק לא הופקד ערבון אלא ערובה, שאינה ניתנת לחילוט; לא היה מקום להגיש את הבקשה לביטול עיקול על הנכס, שכן ביהמ"ש קבע שכלל לא הטיל עיקול זמני על הנכס.

...

בתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי בניגוד לטענת המשיב, הטלת העיקול היתה מותנית בהפקדת התחייבות עצמית, ערבות צד ג' וערבון כספי בסך 30,000 ₪ והמשיב אף הפקיד סכום זה במזומן; בניגוד לטענת המשיב, העיקול נרשם אצל רשם המקרקעין ורק לאחר פניית המבקשת לביהמ"ש- בוטל העיקול- זו הפניה בגינה מבוקשות הוצאות; המבקשת אינה צד לתובענה ועל כן, סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט והוראות הצו – אינם חלים לגביה; לעניין חריגה מסמכותו של ביהמ"ש קמא, הרי שהמשיב לא השיג על החלטות ביהמ"ש לעניין ביטול העיקול ועל כן, הוא אינו יכול לטעון טענות חדשות במסגרת הבר"ע, והדבר בבחינת "הרחבת חזית אסורה". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש ממש בבקשה.

ואולם, הגעתי לכלל מסקנה, כי העדרה של הנמקה בהחלטות ביהמ"ש קמא מחייבת, בנסיבות העניין, את קבלת הערעור.

אינני מקבלת את טענות המשיב, כי חלים בענייננו סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 וצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, שכן המבקשת אינה צד להליך בביהמ"ש קמא.

התוצאה הנה, כי הערעור מתקבל.