בקשת רשות ערעור על עיכוב דיון בתביעה בגין נכס שנרכש בנאמנות

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה שניתנה ביום 6.4.22 בת"א 35675-03-22 ע"י כב' השופטת א. רוטקופף, ולפיה נדחתה בקשת המבקש לעכב הליכי פינוי מביתו ברחוב יוסף שלמה 30 קריית עיקרון (להלן "הנכס"), הננקטים כנגדו בתיק הוצל"פ 530016-10-20 בהתאם להסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין ביום 8.3.18.

עוד נקבע כי טענות המבקש לוקות בשיהוי וחוסר תום לב. שהוי משום שהתביעה הוגשה שלא בסד הזמנים שנקבע ע"י ערכאת העירעור, עת הסכימו הצדדים על הגשת התביעה ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע, וחוסר תום לב משום מיחזור הטענות, אי גילוי החלטות רשמת ההוצל"פ, עקיפת החלטות שיפוטיות.

תמצית טענות הצדדים- לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא בהחלטתו, בכל אלה: שהתעלם מגילו המתקדם של המבקש, כבן 79, דייר מוגן מזה 57 שנים; שהתעלם מנסיבות רכישת הנכס ע"י המשיבה 4 בכפוף לזכויותיו כדייר מוגן, תמורת סכום נמוך משמעותית משווי הנכס; שהתעלם מהדין לפיו רשות ציבורית אינה מוסמכת להאציל סמכויותיה בנסיבות העניין; שדחה למעשה על הסף את טענת המבקש לפיה לא הבין באופן מלא את משמעות הסכם הפשרה; שלא נתן דעתו לכל עילות התביעה שהגיש המבקש.

לעיתים האיזון הנו בקביעת הפקדת ערובה כתנאי לעיכוב הבצוע (רע"א 5570/20 מורפוט בע"מ נ אמיר- פ"ת (1987) נאמנות והשקעות בע"מ ואח', מיום 24.8.20).

אינני סבורה כי קיים חשש לפיו המבקש לא יכול לעמוד בהפקדה זו, זאת לנוכח הצהרתו בעבר כי ברצונו לרכוש את הנכס, וההסבר שניתן בדיון שהתקיים בפני, לפיו בתו מסוגלת לסייע לו בכך (ר' פרוטוקול הדיון מיום 16.5.22, עמ' 2, שורות 13-17).

...

צויין כי המשיבות 1-3 מותירות את ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע לשיקול דעת בית המשפט, תוך הערה לפיה סיכויי התביעה נמוכים והפנייה של המבקש לבימ"ש נעשית בחוסר תום לב. בנסיבות אלו, כאמור, הוחלט כי דין הבקשה להידחות.

האם יש להתנות את מתן הסעד הזמני בהפקדת ערובה? בנסיבות העניין אני סבורה כי יש מקום לחייב את המבקש בהפקדת ערובה כתנאי למתן עיכוב ביצוע, זאת נוכח מחדליו, ולו בשל הגשת התביעה קמא באיחור ביחס להחלטה שניתנה בהסכמת הצדדים בבר"ע 12500-06-21, וכן בהתאם להלכה שנפסקה ברע"א 5570/20, אם כי בסכומים מתונים יותר.

לפיכך אני סבורה, כאמור, שיש לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת נזקי המשיבה 4 אם תדחה תביעתו, כאשר סכום הערובה יעמוד ע"ס 75,000 ₪.

בנסיבות העניין אני קובעת כדלקמן: החלטת בית משפט קמא מיום 6.4.22- מבוטלת, לרבות חיוב המבקש בהוצאות, שאף הוא מבוטל.

בבית המשפט העליון רע"א 1677/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקש: מאיר לוי נ ג ד המשיב: עו"ד דב גורטלר בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.1.2023 בע"א 25753-09-22 שניתן על-ידי כבוד השופט א' רון

ביום 16.2.2012, נחתם במשרדו של גורטלר הסכם בין מאיר לבין צד ג', אברהם עיני, שלפיו שילם אברהם למאיר סך של 150,000 ₪, על מנת שהאחרון יקדם עבורו עסקה לרכישת נכס מקרקעין.

בתחתית המסמך אישר גורטלר, כי "נימסר לידיי הנאמנות עבור מאיר לוי, במשרדי, סך של 150,000 ₪". חלפה-עברה תקופה של כשנה ומחצה, אך עסקת המקרקעין – לא קודמה.

באמתלות שונות דחו מאיר ואלון את התשלום: פעם יצרו מצג שלפיו הכסף תכף מישתחרר והחוב יכוסה; פעם תלו זאת בחלאים רעים שפקדו את מאיר; פעם אחרת יחסו את העיכובים לפרוץ מגיפת הקורונה.

צדק בית משפט השלום; צדק גם בית המשפט המחוזי – בנגוד לטענתו של מאיר בבקשת רשות העירעור, כי "הגיש בתאריך 27.10.2021 בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל היתיישנות וטען את הטענה במפורש ובמפורט", טענה זו לא נטענה על-ידו ביחס לתאריך מסירת השיקים הדחויים – 7.10.2013; זאת, לא בכתב ההגנה מיום 15.7.2021, אף לא בבקשתו לסילוק התביעה על הסף מיום 27.10.2021 – לא במפורש ולא במפורט.

בפסק דין שניתן לפני שנות-דור, בע"א 331/74 כהן נ' גרודזינסקי, פ"ד כט(1) 689 (1975) (להלן: עניין כהן), נדונה השאלה "מתי מתעוררת עילת התובענה ומתחילה תקופת ההתיישנות בשיקים הידועים בציבור בשם 'שיקים דחויים'" (שם, עמוד 691).

...

תחילה, ראויה הבקשה להידחות מן הטעם שטענת ההתיישנות הועלתה מאוחר מדי.

ברם, בנדון דידן, העדכון האמור נעשה אך בשלב הסיכומים; ברי, אם כן, כי אין מדובר בטענה שהועלתה "בהזדמנות הראשונה", ומשכך דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

בבית המשפט העליון רע"א 3935/23 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקש: מוטי בן ארצי, עו"ד - נאמן נ ג ד המשיבה: הילאלה זובידאת בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.5.2023; 8.5.2023 ו-14.5.2023 בפש"ר 22450-08-16, שניתנו על ידי כב' השופט א' נאמן בשם המבקש: עו"ד אושרית נתיב בשם המשיבה: עו"ד עלי זובידאת ][]החלטה

בנוסף, המשיבה לא צרפה התחייבות עצמית ולא הפקידה עירבון בנגוד לתקנה 96; המועדים שנקבעו לדיון בבקשה חרגו מהמועדים הקבועים בתקנה 97(ז); ולא הוגש כתב תביעה בנגוד לתקנה 95(ג).

לטענתה, הטעם בשלו היא לא צרפה את המבקשת כצד לבקשה לעיכוב הליכי המכר ולא צרפה התחייבות עצמית – הוא משום שזהות הרוכש בהליכי מכירת הנכס לא הייתה ידועה לה. מכל מקום מדובר לטענתה בעיניין טכני שאינו גורם כל נזק למבקשת, ואינו מצדיק את קבלת הבקשה.

כמו כן טענה המשיבה כי מאחר שמדובר בהליכי פשיטת רגל, תקנות 95(ג) ו-100(3) לתקנות סדר הדין האזרחי אינן רלוואנטיות; באשר לעובדה שלא היתקיים דיון בבקשה לעיכוב הליכי המכר, המשיבה טענה כי בית משפט קמא היה סבור שהבקשה מצריכה את תגובת הנאמן וכי טרם ניתנה החלטה סופית בבקשתה.

...

כזכור, המשיבה טענה כי אם אכן יתברר בסופו של דבר שלא היה מקום לעכב את הליכי המכר וכי העיכוב גרם נזק בר-פיצוי למבקשת – יחייב אותה ממילא בית המשפט בפיצויים.

כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי יש להורות למשיבה להפקיד התחייבות עצמית בהקדם האפשרי וזאת כתנאי לתוקפו של הצו הארעי שהוציא בית משפט קמא.

סוף דבר: על המשיבה לצרף לבקשתה התחייבות עצמית כמפורט בתקנה 96(ב) לתקנות לפיצוי כל נזק שייגרם למי שמופנה אליו הצו כתוצאה ממתן הצו הזמני עד ליום 1.6.2023.

בקשה לצוו מניעה זמני טרם הגשת כתב תביעה, לפיו יקבע כי המבקשים אינם נדרשים להגיש כתב הגנה, במענה לתביעה שהגישו המשיבים נגדם לפני הבורר השופט בדימ' משה גל. רקע וצדדים לבקשה ברקע הבקשה הליך בוררות המתנהל בין הצדדים החל משנת 2019 בפני הבורר השופט (בדימוס) משה גל. תולדות ההליכים המתנהלים בין הצדדים פורט זה מכבר בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת טולקובסקי ברע"ב 21814-04-21, במסגרתו נדחו בקשה לביטול פסק בוררות ביניים מיום 22.2.2021 שהוגשה על ידי המבקשים ובקשת רשות ערעור על אותו פסק ביניים וכן בהחלטת השופטת טולקובסקי מיום 5.2.2023 בת.א. 68857-01-23 במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לסעדים זמניים טרם הגשת תביעה בנוגע להליך הבוררות.

עם השנים התגלעו חילוקי דיעות בקשר לניהול אותן חברות ועל רקע הסיכסוך, הגיש המבקש לבית המשפט לעינייני מישפחה תביעה כספית ותביעה בגין הוצאת לשון הרע.

בפסק ביניים שנתן הבורר ביום 22.2.2021 (להלן: "פסק הביניים") נקבע, בין היתר, בנוגע לסוגיית הנאמנות, כי בין הצדדים שררו יחסי נאמנות בקשר לנכסיה הפרטיים של האלמנה ובקשר לחברות המשפחתיות וכי המבקש שימש כנאמן על נכסי המשפחה מכוח הסכם שבעל פה ומכוח היתנהגות והוא קיבל על עצמו לשמש כנאמן לנכסיה ולכספיה של המשפחה ולפעול למען רווחתה ותועלתה.

התביעה החדשה עוסקת בטענת המשיבים, כי על המבקשים לפצותם בסכום כספי מעל מיליון ₪ בגין עילות ואירועים שנולדו במהלך הבוררות והם מבקשים מהבורר לידון בכל טענה, עילה או מחלוקת, בעתיד ובכל מועד אחר, בנימוק כי שילמו סכומי עתק לבורר ומכאן הוא רכש סמכות לידון בכל המחלוקות בין הצדדים.

מנגד, למבקשים נגרם וייגרם נזק ממשי ונכבד ביותר מהחלטת הבורר והם יידרשו להקצות זמן ומשאבים נוספים למענה לתביעה שאינה בסמכות הבורר, זאת בשים לב לכך שהמשיבים מבקשים בכל פעם לעכב ולסרבל את ההליך שנמשך מעל לשלוש שנים.

מעבר לכך, הגם שהמבקשים טענו בבקשתם כי "בין הצדדים אין ולא היה מעולם הסכם בוררות" (סעיף 2) וכי "אין מדובר בהסכם חוזי" (סעיף 30), החליטו כבר בתי המשפט בעבר בקביעות חלוטות, כי בין הצדדים נכרת "הסכם בוררות". לדוגמא, במסגרת החלטתה מיום 5.2.2023 בבקשה נוספת של המבקשים לסעדים זמניים טרם הגשת תביעה שהוגשה ביום 26.1.2023 קבעה השופטת טולקובסקי (סעיפים 24-23 להחלטה בת.א. 68857-01-23), כי: "23. אשר לסכויי התביעה שטרם הוגשה ושעל פי הנטען בבקשה מיתמקדת בטענה של חריגה מסמכות – מבלי לקבוע מסמרות, איני סבורה כי עיון בהוראות הסכם הבוררות, בקביעות פסק הביניים ובפסק הדין שאישר את פסק הביניים מצביע על כך שהחלטת הבורר לידון בשאלת הנאמנות של המבקש לחברת הפעילות מהוה חריגה מסמכותו של הבורר.

...

אני סבור, כי אין בטענה זו כדי להשפיע על מסקנותיי לעיל, מאחר וכפי שציין הבורר בהחלטתו מיום 21.6.2023 בבקשה לעיון מחדש, אותן החלטות קודמות שניתנו על ידו בבקשות המשיבים, עוסקות בטענות שונות מאלו שמועלות בתביעה החדשה וכל בקשה נדחתה לאור נסיבות ספציפיות הנוגעות לה, השונות מענייננו.

לא שוכנעתי בטענת המבקשים, כי הם "יידרשו להקצות זמן ומשאבים נוספים למענה לכתב תביעה אשר אינו בסמכותו של כבוד הבורר." (סעיף 37 לבקשה).

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, הבקשה נדחית.

כן נקבע כי "ביטול ההסכם מחייב השבה הדדית, לפי הוראת סעיף 9 של חוק התרופות. קביעת ההסדרים לכך, בענייננו, אינה פשוטה, ולא ניתן להורות על כך, באורח מושכל, במסגרת פסק הדין כאן, בלית הסכמה בין הצדדים. יהיה צורך להביא את הדברים לליבון ולהכרעה". בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים לבית המשפט העליון (רע"א 8477/19), נדחתה בהחלטה מיום 16.2.2020.

טענת החוב היא טענה בעלמא, כאשר ההליך המקביל שמתנהל הוא תביעה להשבה הדדית שכן הנתבעים טוענים להשבת סכומי הרכישה הלכאוריים והמוכר תובע השבה על זכויות הדיור מרובות השנים שנעשו במשק ללא כל תשלום ומבלי שהנתבעים השלימו את הרכישה וכן השבת זכות להחזקת שטח בהרחבה.

בקשת הנתבעים לעכב את הדיון עד להכרעה בתביעה הכספית חורגת מההסכמה הדיונית של הצדדים ומדובר בטענה מקדמית שלא נטענה במועד.

(ב) עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשיחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים.

טוענים הנתבעים גם לזכות עקיבה אחר הכספים וזאת מאחר שהמוכר הפך ל"נאמן קונסטרוקטיבי" במה שמסרו לו הנתבעים, ומאחר שנכסי הנאמנות חסינים מהמחאת זכות, שעבוד או מכר, הרי שככל שהנאמן העביר את נכסי הנאמנות לצד שלישי (התובעים), קמה לנהנה (הנתבעים) זכות לעקוב אחר הכספים שווי ערך למה שנימסר לנאמן גם כלפי הצד השלישי.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, דין התביעה להתקבל.

מכל האמור, טענת הנתבעים כי יש להם זכות לעכב את פינוי המשק, נדחית.

על כן, יש לקבל את בקשת התובעים בעניין זה. סוף דבר משנדחתה טענת הנתבעים, נקבע כי אין להם זכות לעכב את פינוי המשק.