בקשת רשות ערעור על סמכות בורר בעניין העברת רישיון מכון רישוי

סיכום אבחון מכון רום מיום 15/2/15 שנשלח לוועדת הערר ולמערער קבע בסופו של דבר: "להערכתנו, השילוב בין העומס הרגשי והמשאבים הבלתי מספקים להתמודדות עמו, לבין הקשיים שנמצאו במיומנויות ניהוליות ובקשב, עלול לפגוע בתפקודו של מאיר במצבים הדורשים מהירות תגובה, שיקול דעת במצבי לחץ והתמודדות עם עומס גירויים ומורכבות. על רקע הקשים שנמצאו ועל אף הצער שבדבר שכן זקוק לרישיון לצורך פרנסה, אין הצדקה להערכתנו לשינוי ההחלטה בענינו". (מתוך נספח י"ח לערעור).

ל (ב) לא הניחו תוצאות הבדיקות כאמור בתקנה 192 את דעתה של רשות הרשוי, רשאית היא להורות כי המבקש יעבור בדיקות נוספות או יציג מסמכים רפואיים נוספים, והיא רשאית להעביר את תוצאות הבדיקות לעיונו של רופא או מוסד רפואי שהיא מינתה (בסימן זה - הרופא המוסמך).

סעיף 55 (א1) לפקודה קובע: "ערעור על החלטה של רשות הרשוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לענינים מנהליים; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד". ׁׁ(הדגש כמובן אינו במקור – א.כ.).

4) ועדת הערר התבססה על פסק דינה של כב' השופטת שרה דברת מיום 2/7/00 שניתן בבית משפט המחוזי בבאר שבע בעיניין בן סימון; שם נקבע מפורשות, כי בידי ועדת הערר הכח והסמכות לשנות ולבטל החלטה, כולל החמרה ביחס להחלטת הרופא המוסמך וכי יש לדחות הטענה לפיה הפנייתו של הנבדק ע"י ועדת הערר לבדיקה במכון חצוני היא חריגה מסמכות יפים לעניין זה הדברים שנכתבו ע"י כב' השופטת דברת: "בע.ש. (ח') 5670/97, כעביה יוסף נ' רשות הרשוי, קבע כב' השופט ביין כי "ועדת ערר רפואית אינה ערכאה ראשונה העורכת דיון de novo (והשווה זמיר הסמכות המינהלית כך בעמ' 650) והיא מוסמכת לערוך לעורר בדיקות חדשות ולהזקק לראיות שלא היו בפני הרופא המוסמך במכון הרפואי לבטיחות בדרכים". עצם העובדה שמדובר בועדה המורכבת מרופאים מומחים בלבד, ללא משפטן, מלמדת על כך שאין תפקידה רק לבדוק אם לא נפלה שגגה מלפני הרופא המוסמך לפי המבחנים שלהם נזקקת ערכאת ערעור.

...

לפני ערעור על פי סעיף 55 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") על החלטת ועדת ערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "ועדת הערר") ולפיה נדחה ערעורו של המערער על החלטת הרופא המוסמך לפסול את רישיון הנהיגה הציבורי והמקצועי שהיה ברשותו ולמנוע ממנו נהיגה ברכב מסוג "D1" (מונית) לשם פרנסתו.

לפיכך נדחה הערעור "לאור המסוכנות בציבור, אשר גוברת על חוק יסוד חופש העיסוק". מכאן הערעור שלפני.

גם אם הופעתו של המערער לפני ועדת הערר ארכה דקות ספורות בלבד, אינני מוצאת לנכון לקבוע, כי אין זה סביר שהרופאים המקצועיים והמנוסים בעניינים אלו, יגיעו למסקנה כי יש צורך לשלוח המערער לבדיקות.

אינני סבורה כי מסקנה זו צריכה להשתנות בעקבות חקיקת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים כפי שטוען ב"כ המערער, לעניין זה אציין, כי גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי המכון בו בוצעה הבדיקה אינו יכול להיכנס לגדר "הרופא המוסמך" אליו ועדת הערר יכולה לשלוח את הנבדק (ואינני קובעת כך), אזי לא היה מקום לבטל את ההחלטה המקצועית של ועדת הערר רק מטעם זה, לאור עקרון הבטלות היחסית.

אין זה דומה למצב שבו אדם עובד שנים בעיסוק מסוים ולפתע יום אחד נמנע ממנו לעבוד בעיסוק זה. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

לפניי ערעור מינהלי, על החלטת ועדת הערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "הועדה"), מיום 19.9.14 (להלן: "החלטת הועדה"), במסגרתה נדחה ערר שהגיש המערער, על החלטת משרד הרשוי, לפיה אין לחדש למערער את רישיון הנהיגה שלו מדרגות 1 D(מונית) ו- 1C (משא קל) וזאת - בשל "אי התאמה אישיותית לנהיגה", על פי המלצת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "המכון").

נילקחו בחשבון 106 עבירות תנועה שצבר המערער ובכך חרגה הועדה מסמכותה, שכן תקנה 15א מדברת על עד 7 שנים לאחור.

בשנת 2006 ביקש המערער לקבל רישיון נהיגה לרכב צבורי - מונית ואוטובוס ובקשתו הועברה לבחינה במרב"ד. המערער נבדק במרב"ד ביום 19.10.06, ע"י הפסיכולוגית, הגב' אירן דיאמנט, אשר כתבה בסיכות בדיקתה: "מעורר הסתייגות לאור פוטניציאל אימפולסיבים מסוים ומיקוד שליטה חצוני וכן במידה רבה בשל ריבוי משמעותי של ע"ת. עם זאת, אין סיבה מספקת לדחיית 1D. נידרשת ביקורת קפדנית". ביום 29.10.06, נשלח למשרד הרשוי סיכום החלטת המרב"ד, חתום על ידי מנהל המרב"ד ד"ר אלכסנדר גור-אריה, לפי אושר למערער רישיון נהיגה מסוג טרקטור, משא ומונית, אך לא הומלץ להעניק לו רישיון נהיגה לאוטובוס, בשל אי התאמה אישיותית לנהיגה, תוך שהתאפשר לו להגיש בקשה נוספת כעבור שנה.

המערער ערער על המלצת המרב"ד ועניינו נדון, ביום 19.9.14, בפני ועדת הערר, בהרכב של שלושה רופאים מומחים, אשר דחו את עירעורו, לאחר שמצאו שהמערער לוקה בהפנמה של חוקים ותקנות ובחוסר הבנה וחוסר מודעות לחומרת עבירות התנועה שעבר.

ביום 5.10.14, נשלחה אל המערער החלטת רשות הרשוי, לפיה הוחלט לפסול רישיונו לדרגות 1C, ו- 1D, מחמת כושר נהיגה לקוי לדרגות אלה ולהותיר בידי המערער את הרישיון בדרגה B. לא מצאתי ממש בטענת המערער, לפיה המלצת הועדה אינה עולה בקנה אחד עם כך שבשנת 2006 הוא נמצא כשיר לנהוג ברכב משא, ואילו בשנת 2014 הוא נמצא בלתי כשיר.

ראו, בענין זה, דברים שנאמרו בבר"מ 3186/03 - מדינת ישראל נ' שולמית עין דור פ"ד נח(4), 754: "מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית המשפט מומחה, ובוודאי שלא ימנה מומחה תחתיו, במטרה להכריע לגופה של מחלוקת מקצועית. אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית המשפט יטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פיתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשקול דעתו". במוצג ע/2 - תקנה 314(א), אליה הפנה ב"כ המערער משורטטים כלי רכב מנועי ומשקליהם על פי הנידרש בתקנות.

...

לא מצאתי כי מתקיימים נימוקים, או נתונים, המצביעים על פגם כלשהו שנפל בהחלטת רשות הרישוי ואני קובעת, כי לא נפל כל פגם בשמיעת המערער או בהנמקת החלטת הרשות.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

טען כי בשים לב להליך המתנהל בעיניין מצלמות א'3, ההליך עלול להמשך תקופה ארוכה ומשכך הרכב ישאר תפוס זמן רב. טען כי החזקת הרכב פוגעת בחופש הקניין ובחופש התנועה של המבקש ובני משפחתו וכי ניתן לשחרר את הרכב בתנאים כך שהפגיעה במבקש תהיה פחותה.

לבית המשפט סמכות להורות על שיחרור החפץ בתנאים שיקבע, כאמור בסעיף 34 לפקודה: "על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין מישטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן – שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט – הכל בתנאים שייקבעו בצו." בבואו של בית המשפט להכריע בדבר המשך החזקת חפץ תפוס, עליו לבחון האם קיימת "חלופת תפיסה" אשר תגשים את תכלית התפיסה בדרך שפגיעתה בזכות הקניין פחותה: "כשם שלענין מעצר תבחן השאלה האם קימת עילת מעצר, ואם כן, האם ניתן להגשים את תכליתו באמצעות חלופה שפגיעתה פחותה, כך הוא ביחס להמשך החזקת חפץ תפוס. יש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בידי המישטרה; ואם כן, האם ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות שיחרור החפץ בכפוף להגבלות מידתיות אשר תגשמנה את התכלית הטמונה בתפיסה, בד בבד עם מיתונה והחלשתה של הפגיעה בזכות הקנין של האדם. השאלה היא, במילים אחרות, אם קימת "חלופת תפיסה" אשר תגשים את מטרת התפיסה בדרך שתיפגע פחות בזכות קניינו של בעל הזכויות בנכס" (עניין לרגו).

הכוונה, בין היתר, לצילומי הרכב בעת ביצוע העבירות כפי שתועדו במצלמת א'3, תעודת כיול למצלמת א'3 מאת מכון התקנים הישראלי ותע"צ להפעלה ותקינות יחידת קצה במערכת א'3.

עם זאת, נתתי דעתי לכך כי המבקש נפסל במסגרת בקשה לפסילה עד תום ההליכים מטעם המאשימה והפקיד את רישיונו בתאריך 21.11.21, ומכאן, שהסיכון כי המבקש ישוב לנהוג ולבצע עבירות ברכב, פחת באופן משמעותי.

המבקש יפעל לרישום התחייבות במשרד התחבורה, רשות הרשוי, בדבר איסור עריכת דיספוזיציה בבעלותו על הרכב עד לסיום ההליכים בתיק העקרי.

תחולת תוקף ההחלטה מיום 26.12.21 מאחר וניתנה בהעדר הצדדים וכדי לאפשר למי מהצדדים להגיש ערעור על ההחלטה, ובכפוף למילוי כל התנאים המפורטים לעיל.

המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.

...

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות שהובאו בפניי כאן, נתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בפסיקה אליה הפנו, החלטתי להורות על שחרור הרכב התפוס בכפוף לתנאים אשר יש בהם כדי להגשים את תכליות התפיסה שפורטו לעיל, מחד גיסא, ולהפחית את מידת הפגיעה בקניינו של המבקש, מאידך גיסא.

לאור כל האמור לעיל אני מקבלת הבקשה באופן שאני מורה על שחרור הרכב בכפוף לתנאים המצטברים הבאים: 1.

המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מינהליים עע"ם 3390/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער: משה שיטרית נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. עמרם שיטרית ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (השופט נועם) מיום 20.4.12 בעת"מ 8521-01-12

בהליכים הכרוכים לכך נקבע שהבורר לא יוכל להכריע בנושא הרשוי; נאמר כבר כאן, כי המערער נסמך על דברי בית משפט זה בבע"מ 4972/11 (1.2.12) שלפיהם הוא לכאורה בעל הרישיון, ואולם ייאמר מייד, כי אותו תיק עסק בסמכות הבורר להדרש לנושא זה; לא נתבקשה שם תשובה, ועל כן לא נשמעה התיחסות המשיב 2, וקל וחומר המדינה שלא היתה צד, ועל כן אין לראות את הדברים כנוטעים מסמרות.

לימים – ב-2011 – החליט משרד התחבורה לאפשר למשיב 2 להעביר את מכון הרשוי למיקום חדש בבית שמש (זאת לאחר שנמחקה עתירה מינהלית קודמת בנושא העברת המכון).

על כך הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים העתירה נושא ההליך הנוכחי, שעניינה, ראשית, טענה שהרישיון וההרשאה לעניין מכון הרשוי שייכים למערער ולא למשיב 2, ושנית, שלילת זכות הטיעון של המערער.

במקרה דנא נידרש בית המשפט קמא לפירוט ההשתלשלות, ונזכיר כי בגדרי המשפט המנהלי, אין הרשאה ורישיון שהם לעולם ועד, ובנדון דידן הראיה הטובה ל"הפרדת הכוחות" היא העובדה שהאב המערער נאלץ ליתן ביד בנו המשיב 2 את מכון הרשוי, כיון שנידרש להפרד ממנו על ידי הרשויות עוד ב-1993.

...

לאחר שעיינו ושבנו ושקלנו, אין בידינו להתערב בהכרעת בית המשפט קמא.

נוכח כל האמור לא נוכל להיעתר לערעור.

המערער לא נעתר להצעתנו לחזור בו מן הערעור, שבמקרה כזה – כפי שהודענו – ובנסיבות המשפחתיות המיוחדות, לא היינו מטילים הוצאות.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים 27 אפריל 2023 עת"מ 36099-02-23 וגר נ' משרד התחבורה/אגף הרשוי ואח' לפני כב' השופט קובי ורדי, שופט עמית העותר-המבקש : 1. מאיר וגר ע"י ב"כ עוה"ד:ערן בן עמי ואברהם תורג'מן המשיבות: 1. משרד התחבורה-רשות הרשוי (להלן-הרשות) 2. משרד הבריאות-המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן- המרב"ד) ע"י ב"כ עו"ד:שלומית ארבל פסק-דין

העותר העביר למשיבה 1 (להלן- רשות הרשוי או הרשות) את טפסי הבדיקות הרפואיות שלו, לפיהם, אין מניעה לחידוש רישיונו.

לטענתן העתירה התייתרה וככל שהעותר מבקש לתקוף את ההחלטות העדכניות עליו למצות הליכים, כשבהתאם לסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה, נהג רשאי לערער על החלטת רשות הרשוי לבית המשפט לעניינים מנהלים "בשאלה משפטית בלבד", אך זאת לאחר שניתנה בעיניינו החלטת ועדת הערר.

העותר ,שבעצמו בחר במסלול של בדיקתו הרפואית על ידי רופאי המרב"ד ולא טען בעתירה כנגד עצם ההחלטה להפנותו לבדיקה במרב"ד ,נבדק על ידי רופאי המרב"ד וניתנה החלטה בעיניינו ,שלטעמו אינה מנומקת ולא הוצגו לו המסמכים הרפואיים שעליהם היא מתבססת, שאם הוא מבקש לתקפה עליו לעשות כן ,בהתאם למסלול הקבוע בדין, ראשית בערר לוועדת הערר הרפואית ורק לאחר מכן, אם הערר לא יתקבל כמובן שאז יבוא העותר על סיפוקו, יוכל להגיש ערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מינהליים בשאלה משפטית בלבד, כמו שאלת הסמכות של המרב"ד להתנות ,עקב מצבו הרפואי של העותר, את הרישיון בבצוע טסט (סמכות שלכאורה קבועה בדין).

...

ביום 20/4/23 הגיבו המשיבות לבקשה לצו ביניים, וטענו כי דין העתירה והבקשה לצו ביניים להידחות על הסף מחמת היות העתירה מוקדמת עקב אי מיצוי הליכים, כשעל העותר היה להגיש ערר לועדת הערר לפי סעיף 55א(ב) לפקודת התעבורה.

לאחר שעיינתי בעתירה, בבקשות ובתגובות השונות, אני סבור שיש לדחות את העתירה על הסף, מחמת היותה עתירה מוקדמת ומחמת אי מיצוי הליכים.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה על הסף ובהתחשב בעותר ונסיבותיו האישיות , אין צו להוצאות.