עוד ביקשו כי בית הדין יתן צו זמני לפיו עד להכרעה בתובענה, המשיבים 2-4 לא יהיו מוסמכים לנהל מגעים עם הנהלת קק"ל או לקבל החלטות בשם גימלאי קק"ל, בכל הנוגע להסדר הבטחת כספי הפנסיה התקציבית של גימלאי קק"ל וליישומו וכי בית הדין יתן צו שיורה לקק"ל להכנס למו"מ רציף ואינטנסיבי עם המבקשים או נציגיהם, בפקוח בית הדין, עד ליישום הסדר הבטחת כספי הפנסיה התקציבית של גימלאי קק"ל, בהתאם להסכמים הקבוציים המיוחדים שנחתמו בעיניין זה.
בתאריך 24.3.19 ניתנה החלטת בית הדין לפיה ההליך כולו יועבר לרשות השיפוט של ההסתדרות וידון שם, וההליך בבית הדין הסתיים.
בהחלטה זו נקבע כך: "ממה שנשמע לפנינו ומהעולה מנספחי כתבי טענות הצדדים ובעיקר בנספחי הבקשה, וכן מנספחי תגובת המשיבה 1, החשש הראשוני שעלה לכאורה בבקשה בדבר רמז לסכנה של זילזול או אי שמירה על כספי הגימלאים, נמוג לאחר שראינו את כלל כתבי הטענות ונספחיהם. אין בכך לגרוע מחובתו של המעסיק לשמור על כספי הפנסיה של גמלאי קרן קיימת. לעניין זה יודגש כי בנספח 1 לתגובת המשיבה 1 לבקשה למתן סעד זמנים דחופים (ישיבת דרקטוריון מיום 8.10.18) הוגדל הסכום שנשמר מ-90 מיליון ₪ ל-120 מיליון ₪. בקשה זו אושרה ע"י הדרקטוריון (סעיף 13 לישיבה). דהיינו בסמוך למחאתו של המבקש 1 על העידר זכות חתימה לו באופן אישי, פעל יו"ר עובדי הקק"ל להגדיל את הסכום המבטיח את גימלאות גמלאי הקק"ל בפנסיה תקציבית. כך גם צורף נספח 2 לתגובה הנ"ל אשר מצביע על עמידתו של המעסיק על המשמר בעיניין הבטחת הזכויות לפנסיה תקציבית של גימלאיה. עניין זה עלה בהרחבה בסכומי ב"כ המשיב 1 ואושש בנספח 3 לתגובה".
התובעים הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה.
בכתב התביעה הוגדרו הסעדים כך:
"34. בית הדין מתבקש להורות על סעד של אכיפה, המורה כי על קק"ל לפעול לאלתר לבחירת חברת נאמנות, בדיוק בהתאם להתחייבות שנטלה על עצמה קק"ל בהסכם 2009; חברת נאמנות שזהותה תאושר על ידי נציגות העובדים, ואשר הסכם השירותים שייחתם בין קק"ל לבינה הנו בנוסח שאושר על ידי נציגות העובדים.
...
ממילא מדובר בשאלת דרך הבטחת המקורות, ולא שאלת מימוש ספציפי אישי כנדרש בפסיקה לעיל, משכך, דין הטענה להידחות.
לטענת הנתבעת, גם כתב התביעה המתוקן נועד להוות אך כלי ניגוח בידי הגמלאים במסגרת המאבק הפנים ארגוני בין הסתדרות הגמלאים לנציגי העובדים, ולפיכך מקומם להידון ברשות השיפוט של ההסתדרות, כפי שכבר נפסק על ידי בית הדין בהליך זה.
התובעים טענו כי דין הטענה להידחות.
ממכלול הנושאים והשאלות לעיל, הפסיקה הרלוונטית, ומהות התביעה עולה כי דינה להידחות על הסף.
