בקשת רשות ערעור על מחיקת תביעה בשל העדר ייפוי כוח

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות חיפה (כב' השופטת קרן מרגולין-פלדמן), מיום 25.10.20 בתיק ת"ק 62062-05-19, במסגרתה נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה כנגד המבקש ביום 13.07.20.

בהמשך בסעיף 8 להודעה הוסיף-בסתירה לאמור בסעיף 7, כי עו"ד שעיה מיופה כוח אך ורק לצורך מחיקת התובענה, אך אינו מיופה כוח לקבלת כתבי הטענות.

בית משפט קמא, דן בבקשתו של המבקש בהחלטתו מיום , תהה בית משפט 19.11.201: "עיינתי בבקשה ולא ברור מן האמור בה כיצד מבקש התובע(הכוונה הנתבע כפי שתוקן בהחלטה מיום 20.11.19 (ד.מ.)) כי עוה"ד שפרטיו בבקשה יתייצב במקומו לדיון אם זה אינו מוסמך לייצגו כאן, על כל המשתמע מכך." המבקש הגיש הודעה נוספת מיום 24.11.19 בהתאם להחלטת בית המשפט הנ"ל - מבלי לציין כיצד ידע עליה ימים ספורים לאחר מתן ההחלטה- מבהיר שכתב התביעה לא הומצא לידיו וחוזר על בקשתו למחוק תביעה בשל נימוק זה. המבקש חזר גם בהודעה זו על היותו תושב ארה"ב מטעם חוסר סמכות לידון בתובענה.

להשלמת התמונה ציין בית משפט קמא: "הנתבע משל לא היה בא כוחו מוסמך לקבל כתבי טענות עבורו עומדת בסתירה למצגים שהציג הנתבע לפיו הוסמך בא כוחו לייצגו בכל הנוגע לניהול מו"מ ביחס למחלוקת דנן, להתייצב עבורו לדיונים כאן (הגם שההליך מיתנהל לפני ביהמ"ש לתביעות קטנות) ולבסוף אף לייצגו בקשר עם ניהול ההליך בבקשה דנן (ובכלל)" טענות המבקש בבקשת רשות העירעור; לטענת המבקש טעה בית המשפט קמא עת שקבע כי העתק כתב התביעה הומצא לידיו כדין כשלטענתו כתב התביעה לא הומצא לידיו וציין שהנו תושב חוץ.

משכך הגיש המבקש ביום 19.11.19 הודעה לבית המשפט קמא לפיה כתב התביעה לא הומצא לידיו וכן ביקש במסגרת הודעה זו להיות מיוצג על ידי עורך הדין במסגרת הבקשה למחיקת התובענה והבהיר כי אינו מייפה בא כוחו לקבל עבורו כתבי בית דין המבקש ציין כי לאחר הדיון בבית משפט קמא היתנהל מו"מ בין המשיב וב"כ המבקש, שלא היה מוסמך לקבל עבורו כטענתו כתב בית דין, והציע למשיב שימציא כתב התביעה על מנת לבחון אם ניתן להציע הצעת פשרה.

...

לאחר שבחנתי טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה הוכח בפני בית משפט קמא שכתב התביעה נמסר למבקש או למי מטעמו, או למצער כי המבקש מודע לכך שכתב התביעה הוגש כנגדו, וכי המבקש הערים קשיים שלא בתום לב אשר נועדו לסכל את הניסיונות שביצע התובע על מנת להמציא לידיו כדין את כתב התביעה דנן.

על כן, הבקשה נדחית.

הנני מחייב את המבקש בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪ בגין הוצאות ההליך שבפני.

בין הנימוקים הרבים המועלים על-ידי הנתבע לסילוק התביעה כבר בשלב זה ניתן למנות: טענות צורניות ביחס לכתב התביעה (אי-ציון כתובת התובעת או ת.ז. הנתבע, אי-צירוף ראיות בסיסיות כגון חוזה העסקה בין הצדדים לצורך ביסוס היריבות והעילה ואי-צירוף יפוי כוח), טענה בדבר העידר יריבות והיעדר עילה וחוסר בהירות לגבי עיסוקיה של התובעת לאחר תום תקופת העסקתה.

וכך נפסק בבר"ע (ארצי) 3337-02-19 מדינת ישראל-משרד העבודה והרווחה נ' ורד רוטפוגל, (ניתנה ביום 10.2.2019): "אשר לטענה שיש למחוק את התובענה על הסף מחמת העידר עילה, נזכיר כי ההלכה בענין זה מחמירה יחסית, ולפיה השמוש באמצעי של מחיקה על הסף מחמת העידר עילה שמור למקרים חריגים בהם ברור שאין אפשרות, ולו קלושה, כי יוכיח התובע את עילת תביעתו. בנוסף, בטעם זה לדחייה על הסף קיימת זיקה הדוקה יותר בין הטענות לדחייה על הסף ובין הטענות לגופה של התובענה. האפשרות הפוטנציאלית כי יידרש כפל דיון (ולו חלקי) שוקלת, ככלל, ובכפוף למקרים חריגים מתאימים, לצד דחיית הבקשה למחיקה על הסף. אמנם, "לא פעם יש בהכרעה בבקשה לסילוק על הסף כדי להשפיע על עצם קיומו של ההליך ובכך לחסוך הליכים מיותרים וזמן שפוטי יקר, ולכן דחיית בקשת רשות ערעור עלולה ליצור מצב של ניהול הליך סרק. עם זאת, לא נראה כי דחיית הבקשה תשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או תיגרום לצד נזק של ממש שאינו ניתן לפצוי בדמות פסיקת הוצאות או כל סעד... העובדה שבית המשפט דחה בקשה לסילוק על הסף אין משמעותה כמובן שהתביעה תיתקבל" (מתוך רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לישכת סוכני הביטוח בישראל (26.12.13))" [ההדגשה אינה במקור, ס.ק.].

...

זאת ועוד, מהטעמים שמניתי לעיל סבורני, כי קבלת הבקשה תסרבל ותאריך את ההליך, בעוד שהליכי גילוי ועיון נועדו לייעולו.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

סוף דבר בדיון מוקדם ביום 10.3.22, לאור המלצת בית הדין הנתבע הודיע, כי אינו עומד על הכרעה בבקשת הסילוק כבקשה מקדמית אולם בהודעתו מיום 9.4.22 חזר והדגיש כי עומד על הכרעה בבקשה כבר עכשיו.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי תל אביב (השופט תומר סילורה ונציגי הציבור מר אמיר אופיר ומר חיים הופר; סע"ש 64163-07-21) מיום 29.8.22, במסגרתה איפשר בית הדין לב"כ המבקש להגיש תוך 30 יום ייפוי כוח ערוך כדין בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות).

לנוכח האמור, החליט בית הדין האיזורי כך: "איני מוצא לנכון למחוק את ההליך או לסלקו על הסף, רק בשל העובדה שלעת הזאת אין בפניי יפוי כוח תקין, לאור דבריו של ב"כ התובע ולפיהם קיים בידיו יפוי כוח תקין. עם זאת, אבהיר כי המשך ההליך, לאחר מיצוי הדיון שלפניי, יותנה בהגשת יפוי כוח לתיק בית הדין". בהתאם להחלטה זו, הגיש ב"כ המבקש ייפוי כוח, אשר לדבריו "נחתם מרחוק לאחר שיחת טלפון שהתקיימה בין הצדדים". ביום 29.8.22 ניתנה החלטת בית הדין האיזורי מושא בקשת רשות ערעור זו, במסגרתה נקבע כי יפוי הכוח שהוגש לתיק הוא חסר תוקף משפטי.

בית הדין לא מצא לנכון להורות על מחיקת התביעה בשלב זה, ואיפשר לב"כ המבקש להגיש לתיק בתוך 30 ימים יפוי כוח ערוך כדין בהתאם להוראות פקודת הראיות.

עוד טוען המבקש, כי בפסק הדין בעיניין רובינשטיין אשר צוטט בהחלטת בית הדין האיזורי לא נמחקה התביעה בשל העדר התקיימות הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות, אלא נקבע כי יש "לשקול את המשמעות המשפטית של העדר האפשרות האמורה (ככל שתוכח) והאם יש מקום לחלופה שוות ערך ואם כן מהי" (ע"ע (ארצי) 20098-11-13 צופיה רובינשטיין - PHENGCHUEMNADAN THOTSAPHON (13.5.14) להלן: פסק הדין בעיניין רובינשטיין).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטה מושא הבקשה ובכלל חומר התיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת הצד שכנגד.

חברתי, השופטת לאה גליקסמן, אישרה את ההחלטה וקבעה כך: "השאלה שעמדה לפני בית הדין האזורי היא אם יש מקום לאפשר הגשת ייפוי כוח באמצעות חלופה לסעיף 30(2) לפקודת הראיות. מקובלת עלי גישתו של בית הדין האזורי, כי נוכח העובדה שקיימת אפשרות לקיים את אחת החלופות שבסעיף 30 לפקודת הראיות, אין מקום לבחון אם התקיימה חלופה של סעיף 30(2) לפקודת הראיות" (ההדגשות במקור).

משכך, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה לחרוג מהוראות סעיף 30 לפקודת הראיות (כפי סמכותנו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969), שכן לא הוכח כי למבקש לא הייתה אפשרות לקיים את הוראותיו.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

התביעה המשיכה להתברר באמצעות יורשו של המבקש על פי צוואה, לאחר שהוגש יפויי כוח לתיק.

המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי מיום 8.9.2022, ולא הפקיד את הערובה כנדרש בהחלטת הרשמת.

המבקש הגיש לבית דין זה ביום 25.10.2022 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינה של הרשמת מיום 21.9.22, אשר הורה על מחיקת התביעה.

פסק דינה של הרשמת מיום 21.9.2022, אשר הורה על מחיקת התביעה בשל אי הפקדת ערובה, ניתן מתוקף סמכותה הקבועה בסעיף 27(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה).

...

לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור להידחות.

בכל הנוגע להכרה בטעות של בעל דין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, נפסק, כי טעות, ובמיוחד טעות בדין של בעל דין או בא כוחו, אינה בגדר "טעם מיוחד". במהלך השנים, חל ריכוך בפסיקה זו ונקבע: "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה .." (בש"א 1818-03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי (25.03.2003)).

סוף דבר - הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור נדחית.

בהמשך, ביום 18.5.21, ניתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה, בשל אי התייצבות המבקש לדיון.

דיון והכרעה בהתאם לתקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 המועד להגשת ערעור על פסק דין או החלטה אחרת הוא 60 ימים מיום שהומצא, ועל כן המועד להגשת העירעור על ההחלטה שניתנה ביום 2.10.21 והומצאה למבקש בדוא"ל ביום 5.10.21 ולכל היותר ניצפתה ביום 19.5.22, ע"י עו"ד אסמר ויסאם מטעם המבקש, בהתאם לייפוי כוח שהוגש לתיק ביום 15.5.22, המועד להגשת העירעור חלף לכל היותר ביום 11.9.22.

בעל דין המבקש להאריך את המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור נידרש להראות "טעם מיוחד" לכך.

...

לפיכך, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד.

משלא הוכח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור, בתקופה של כשנה וחצי, ומאחר שלא שוכנעתי כי ייגרם למבקש עיוות דין אם לא יתאפשר לו להגיש את הערעור, אין מקום להתיר הגשתו.

לאור האמור, הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור נדחית.