בקשת רשות ערעור על טיפול מרפאתי כפוי לפי חוק לטיפול בחולי נפש

]השופט נ' סולברג: כעולה מן העתירה, העותר, שאינו מיוצג, מבקש לבטל פסק דין חלוט שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, ביום 23.4.2020 (ע"פ 7261-04-20), שבגדרו נדחה ערעור שהגיש, על החלטת הפסיכיאטר המחוזי מיום 10.2.2020 להשיבו לאישפוז כפוי מכוח סעיף 15(ה) לחוק טפול בחולי נפש, התשנ"א-1991.

לשלמות התמונה נוסיף, את שנימנע העותר מלציין, כי בהמשך פנה בבקשת רשות ערעור על פסק הדין, לבית משפט זה; ואף הוא נדחה, בהחלטת השופט ג' קרא מיום 18.6.2020 (רע"פ 3269/20).

הקביעה בדבר מצבו הרפואי של העותר, אשר הביאה בתחילה לאישפוזו בכפיה, ובהמשך למתן צו לטפול מרפאתי כפוי, היא אשר עמדה ביסוד ההליכים המשפטיים הקודמים, ועל כן, מאותו טעם ממש, גם בה אין מקום להתערבות.

...

דין העתירה להידחות על הסף.

לא מצאנו כי המקרה שלפנינו, בנסיבותיו, מגלה הצדקה להתערבות יוצאת דופן זו, העשויה להקים עילה להתערבותנו.

הא בהא תליא; ראי זה כראי זה. אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף.

] בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' מלמד) בע"ו 23332-08-21 מיום 15.8.2021, בגדריו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית (להלן: הועדה הפסיכיאטרית או הועדה) מיום 4.8.2021, לפיה אין לשחררו מצו האישפוז הכפוי שהוצא בעיניינו ולהמירו בצו טפול מרפאתי.

יחד עם זאת, נקבע כי מצבו הנפשי של המבקש עדיין אינו מאפשר לשחררו משום שקיים "סיכון ממשי וקונקרטי לכך שהוא יהיה עלול לחזור על מעשיו שבגינם אושפז". זאת, משום שהוא חסר תובנה למחלתו, מאמין כי בית הכנסת גנב – ועדיין גונב – ממנו את כספי הביטוח הלאומי ולכן גם ניסה להציתו ובעבר לא עמד בתנאי טפול מרפאתי כפוי.

נימוקי הבקשה על פי הנטען הבקשה מעלה סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטני – והיא שאלת היחס הראוי בין סעיפים 28(ב1) ו-28(ב2) לחוק טפול בחולי נפש בעת החלטה לגבי המשך אשפוזו של חולה תחת צו אישפוז כפוי.

...

הוועדה ציינה כי המגמה היא להיעתר לבקשת המחלקה ולשחרר את המבקש אולם וכן כי על רקע נסיבות ביצוע העבירה – בהיותו של המבקש דר רחוב שפעל לנוכח סירוב בית הכנסת לאפשר לו לישון במקום – יש חשש כי אם ישוחרר לפני פתיחת חשבון בנק שיאפשר קבלת הקצבה ושירת מקום מגורים, יבשילו התנאים למצב כפי שהיה טרם אשפוזו.

תגובת המשיבה בתגובתה טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות משום שאין היא מעוררת כל שאלה עקרונית.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בקשת רשות ערעור על החלטת הדחייה התקבלה, אך העירעור נדחה לגופו, תוך שנקבע כי עתירת המבקש לביטול פסק הדין, נוכח פגמים בכריתת ההסכם שקבל תוקף של פסק דין, צריכה להתברר בדרך של הגשת תובענה עצמאית, ולא כבקשה לביטול פסק הדין (רע"א 57375-08-20, פסק דין מיום 4.11.2020, מפי נשיא בית משפט זה, כב' השופט ר' שפירא).

תמצית טענות המבקש בבקשת רשות העירעור המבקש טוען כי הסכם הפשרה ופסק הדין שאישר אותו, נתקבלו בהיעדרו, ובהיעדר הסכמה מפורשת הימנו, בהיותו תחת השפעת מחלת נפש פעילה - סכיזופרניה, בלא שהוא הוכרז פסול דין ובשעה שאותה העת הוא לא היה כשיר מבחינה חוקית לקיים כל פעולה משפטית, ובלא שמונה עבורו אפוטרופוס.

בכלל זה, במכתב מיום 3.11.2013 מאת המרכז לבריאות הנפש שער מנשה, תוארו מסקנות ההסתכלות מכוח צו שניתן בחודש יוני 2013, ואחר כך צוין כי "לימים, אחרי מתן התרופות מצבו (של המבקש - א' ס') התחיל להשתפר, כיום מגלה תובנה לכך שהיה חולה נפשית וכי הטיפול חשוב לו. ... יש רמיסיה משמעותית של הסמפטומים - מחשבות שווא נעלמו לחלוטין ...". בית המשפט קמא היתייחס אף לכך שועדה פסיכיאטרית מיום 3.7.2014 הורתה על המרת צו האישפוז בצו לטפול מרפאתי כפוי; כי ביום 3.8.2014 המבקש שוחרר מהמרכז לבריאות הנפש שער מנשה, וכן כי בבדיקתו בשחרור נמצא כי המבקש מיתמצא בכל המובנים, ללא סימפטומים פסיכוטיים פעילים, שיפוט המציאות שלו תקין, ועוד.

...

כבר עתה אומר, כי לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, בתגובות הצדדים לבקשה זו, ובתיק המתנהל לפני בית המשפט קמא, ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים - באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הנה כי כן, מטעמים אלו ועוד, לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, ואף כשלעצמי ועל יסוד הנתונים הקיימים בשלב זה (ועל יסודם בלבד), סבורני כי סיכויי הצלחת התביעה אינם מטים את הכף אל עבר קבלת צו המניעה במלואו.

בעניין זה יודגש כי קביעותיו של בית המשפט קמא, כמו גם קביעותיי לצורך החלטתי זו, מצויות בדלת אמות ההכרעה בנוגע לבקשה לצו מניעה, ואין בהן ללמד כהוא זה על התוצאה בתום ההליך.

" לסיכום, בהינתן הכלל בדבר אי התערבות בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים, ובשים לב שאף לגוף הדברים סבורני כי אין מקום להתערב באיזון שערך בית המשפט קמא, ובנותנו צו מניעה אך ורק בנוגע לחלקה 74 - השורה התחתונה, היא כי בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 8020/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. משרד הבריאות 3. הפסיכיאטר המחוזי- מחוז ת"א 4. המרכז לבריאות הנפש אברבנאל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.11.2021 בע"ו 39911-11-21 שניתן על-ידי כבוד השופט ש' מלמד בשם המבקש: עו"ד **** רז, עו"ד איילת הלברשטט, עו"ד נאווה זרנגר בשם המשיבים: עו"ד קרן וול ][]פסק-דין

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי חוק טפול בחולי נפש אינו מחייב הגדרה סופית של מחלת נפש על מנת לאשפז אדם באישפוז כפוי.

אם כן, יש מקום לקבוע כי חוות דעת מקצועית של פסיכיאטר מחוזי כי מטופל לוקה במצב פסיכוטי ("הפרעה פסיכוטית") וכתוצאה מכך כושר שיפוטו או כושרו לבקורת המציאות פגום והוא עלול לסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מיידי – עשויה להקים, במצבים המתאימים, עילה לאישפוז כפוי על-פי סעיף 9 לחוק טפול בחולי נפש.

זאת, לנוכח סעיף 11 לחוק טפול בחולי נפש, הקובע בין היתר כך: "נוכח פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים האמורים בסעיף 9(א) או (ב) וקיימת אפשרות לתת את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה – רשאי הוא, במקום לתת הוראת אישפוז, להורות בכתב כי על האדם לקבל את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה שיקבע, לתקופה ובתנאים שיורה (להלן – הוראה לטפול מרפאתי), ובילבד שתקופה כאמור לא תעלה על ששה חדשים". בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי אישפוז כפוי הוא בגדר "מוצא אחרון", וכי אין לאשפז אדם אישפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טפול מרפאתי כפוי (ראו: רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי – תל אביב, פ"ד נב(1) 697, 708 (1998) (להלן: עניין וילנצ'יק)).

...

יודגש, כי בפרקטיקה הנוהגת לבדה אין כדי לבסס את המסקנה שאליה הגעתי.

לפני חתימה – בטרם סיום אוסיף, כי אין במסקנה העקרונית או בתוצאה הקונקרטית שאליה הגעתי כדי להמעיט, ולו במקצת, ממשמעויותיה והשלכותיה של החלטה על אשפוז כפוי של מטופל.

סוף דבר: הערעור נדחה.

באשר לעובדה שכבר הוגש ערעור בעבר טוען ב"כ המערער כי ע"פ 7261-04-20 הנו ערעור פסיכיאטרי שהוגש נגד החלטת הפסיכיאטר המחוזי להמיר את צו הטיפול המרפאתי הכפוי לצוו אישפוז בהתאם לסמכותו של הפסיכיאטר המחוזי בסעיף 15(ה) לחוק טפול בחולי נפש.

בהתאם לחוק, ערעור זה עוסק אך ורק בהחלטת הפסיכיאטר המחוזי להמיר צו טפול מרפאתי כפוי לצוו אישפוז ואינו עוסק כלל בנושא ההרשעה או העונש, אך הוא מוגדר בחוק כערעור שמשול לערעור על הרשעה במובן זה שיש לידון בו כערעור פלילי בפני הרכב ולא בפני דן יחיד, זאת לנוכח מורכבות ההחלטה והשלכותיה על החולה.

העירעור נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה וגם בקשת רשות ערעור שהוגשה לביהמ"ש העליון נדחתה, כמפורט לעיל, אך הליכים אלו עסקו בעירעור על החלטת הפסיכיאטר המחוזי ולא על פסק דינו של בימ"ש קמא.

על כן, מדובר בעירעור פסיכיאטרי שלפי חוק טפול בחולי נפש ערעור מסוג זה נדון כאילו מדובר בעירעור פלילי ודיון בעירעור מיתקיים בפני הרכב של שלושה שופטים.

...

אנו סבורים כי במקרה זה הנסיבות העובדתיות העולות מן הראיות הקיימות בתיק מלמדות באופן מובהק כי סעיף האישום הנבחר איננו הסעיף המתאים (גניבת רכב) ויש לבחור בסעיף חלופי חמור פחות של שימוש ברכב ללא רשות, שכן, כפי שפורט לעיל, הראיות לכאורה הקיימות בתיק אינן מצביעות על כוונה לשלול את הרכב שלילת קבע מבעליו, שהינה אחת מיסודות עבירת גניבת רכב.

בנסיבות אלו אנו סבורים כי הראיות שהוצגו מצביעות על יסודות העבירה של שימוש ברכב ללא רשות ולא של גניבת רכב, אשר אחת מיסודותיה היא כוונה לשלול את הרכב שלילת קבע מבעליו.

אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור ולהורות כי העבירה הנכונה שיוחסה לו בכתב האישום היא עבירה של שימוש ברכב ללא רשות לפי סעיף 413ג' לחוק העונשין, כפי שטען ב"כ המערער.