וכך קבע בית המשפט (כב' הש' ד.ביניש):
"....ברי כי גם זכויות של בר רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה) אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת. אם נותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה הרי בר הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו ... אף בפרשת אזולאי מבהיר הנשיא שמגר כי רשות השמוש ניתנת להעברה רק בכפוף להיתר המשתמע מתנאי החוזה או ממכלול הנסיבות .. לפיכך, כשחוזה החכירה או הרשות קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב בלי שאלה יהיו לחלק מעיזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעזבונו.
גם במקרים בהם אישר בית המשפט פרעון חוב של מנוח אשר היו לו זכויות בר רשות במשק חקלאי, מתוך המשק, מדובר היה במקרים בהם הוטל עיקול על הנכס קודם לפטירת המנוח.
בעיניין זה, יפים הדברים כפי שהובאו על ידי בית המשפט בעיניין יונג , כאשר בית המשפט דחה את בקשת רשות העירעור, תוך אימוץ מסקנותיו של בית המשפט המחוזי:
"נוכח קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה זכותו של המנוח כבר רשות אינה מהוה חלק מן העיזבון, נפנה בית המשפט לבחון את השאלה האם ניתן להטיל עיקול על זכויות בר רשות. לאחר שבחן את מהותו של העיקול, קבע בית המשפט כי אין בהגבלת העבירות, הקבועה בחוזה המשבצת, כדי לשלול מהזכות את אופייה כזכות בעלת ערך כלכלי הנתנת לעיקול. בית המשפט הוסיף וקבע כי התוצאה היא שהעיקול שהוטל בחייו של המנוח מונע את העברת הזכויות למבקשת 2, כך שזכותה, על פי סעיף 19(ג)(1) לחוזה המשבצת, כפופה לעיקול שהוטל, המונע כל דיספוזיציה בנכס. בית המשפט הוסיף וציין כי לא מצא ממש בטענה כי העיקול פקע עם פטירת המנוח ועבר למבקשת 2 בהתאם לסעיף 19(ג)(1) לחוזה המשבצת, מאחר שקיבלת טענה זו שקולה לטענה הבלתי מתקבלת על דעת בית המשפט, כי כל עיקול שלא מומש, פוקע עם פטירתו של החייב, שכן ממילא עובר כל רכושו של אדם לעיזבונו עם מותו, כקבוע בסעיף 1 לחוק הירושה."
סבורתני, כי אם העיקול יכול למנוע העברת זכויות, בודאי הסכמת הצדדים יכולה לעשות כן.
ואולם, הנוהל רואה בהעברת זכות לבן זוג העברה שונה מהעברה לבני מישפחה אחרים, כאשר גם כאשר מדובר בשימוש חורג, הנוהל אינו מתנה את ההעברה בהתחייבות בן הזוג להפסיק את השמוש החורג, אלא מאפשר ההעברה, מבלי לפגוע בזכויות התובעת.
...
בעניין זה, יפים הדברים כפי שהובאו על ידי בית המשפט בעניין יונג , כאשר בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור, תוך אימוץ מסקנותיו של בית המשפט המחוזי:
"נוכח קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה זכותו של המנוח כבר רשות אינה מהווה חלק מן העזבון, נפנה בית המשפט לבחון את השאלה האם ניתן להטיל עיקול על זכויות בר רשות. לאחר שבחן את מהותו של העיקול, קבע בית המשפט כי אין בהגבלת העבירות, הקבועה בחוזה המשבצת, כדי לשלול מהזכות את אופייה כזכות בעלת ערך כלכלי הניתנת לעיקול. בית המשפט הוסיף וקבע כי התוצאה היא שהעיקול שהוטל בחייו של המנוח מונע את העברת הזכויות למבקשת 2, כך שזכותה, על פי סעיף 19(ג)(1) לחוזה המשבצת, כפופה לעיקול שהוטל, המונע כל דיספוזיציה בנכס. בית המשפט הוסיף וציין כי לא מצא ממש בטענה כי העיקול פקע עם פטירת המנוח ועבר למבקשת 2 בהתאם לסעיף 19(ג)(1) לחוזה המשבצת, מאחר שקבלת טענה זו שקולה לטענה הבלתי מתקבלת על דעת בית המשפט, כי כל עיקול שלא מומש, פוקע עם פטירתו של החייב, שכן ממילא עובר כל רכושו של אדם לעזבונו עם מותו, כקבוע בסעיף 1 לחוק הירושה."
סבורתני, כי אם העיקול יכול למנוע העברת זכויות, בוודאי הסכמת הצדדים יכולה לעשות כן.
ואולם, הנוהל רואה בהעברת זכות לבן זוג העברה שונה מהעברה לבני משפחה אחרים, כאשר גם כאשר מדובר בשימוש חורג, הנוהל אינו מתנה את ההעברה בהתחייבות בן הזוג להפסיק את השימוש החורג, אלא מאפשר ההעברה, מבלי לפגוע בזכויות התובעת.
לצורך קידום ההליך, טרם קביעת מועד לשמיעת הראיות, אני קובעת ישיבת קדם משפט נוספת ליום 24.10.22, שעה 10:20.
בשולי הדברים, מצאתי מקום להתנצל על העיכוב במתן החלטתי זו.
ניתנה היום, כ"ח אב תשפ"ב, 25 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
