בית המשפט המחוזי קבע, כי במקרה דנן עיקר טענות העמותה מופנות כנגד עצם חוקיות חיובה בתשלום ארנונה ולכן אינן נוגעות לאחת מעילות העירעור המנויות בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 ומצויות בסמכותו של מנהל הארנונה.
הבקשה שבפני
העמותה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו הגישה בקשה שהוגדרה, כאמור בפתח הדברים, כמכוונת לעיכוב ביצועו של פסק הדין.
בתגובתה טוענת הערייה כי עיכוב ביצועו של פסק דין העוסק בעיכוב תשלום חיובי ארנונה ייעשה במקרים חריגים, בהתאם לבחינת סכויי העירעור ומאזן הנוחות.
במובן זה, מדובר בבקשה שבמהותה מכוונת למתן סעד זמני בעירעור (ראו והשוו: עע"ם 2215/08 עלמי נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה – ירושלים, פסקה 18 וההפניות שם (17.3.2008); ע"א 1699/13 שיכון אזרחי בע"מ נ' עו"ד אורי ברגמן, מנהל מיוחד של בנק למסחר בע"מ, פסקה י"ג (13.3.2013)).
...
מכל מקום, גם לגוף הדברים איני סבורה שיש להיעתר לסעד המבוקש על ידי העמותה.
בהתחשב בכל האמור לעיל ביחס למאזן הנוחות, לא התרשמתי כי סיכויי הערעור נוטים לטובת העמותה באופן שמצדיק את מתן הסעד המבוקש.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
