המתלונן לא השלים גם עם פסק דין זה, אך בקשת רשות ערעור שהגיש לבית המשפט העליון נדחתה ביום 10.4.18, במסגרת רע"א 2164/18 (כב' השופט ניל הנדל).
בין השאר נאמר כך:
"לאור האמור לעיל הועדה סבורה כי מערכת פינאנסית, עסקית, תגרנית של תן וקח, מלווה ולווה, בסכומי עתק, שנמשכה על פני שנים, כחמש שנים, בהן, במקביל, טיפל, רופא בחולה, הנקבל במטופל – הינה מערכת בלתי נאותה, פגומה בעיקרה, אינה לכבוד המיקצוע, ואינה תואמת את הערכים והתפישות שראוי שיחולו במקצוע הרפואה... יש לזכור כי אין מדובר ברופא מתחום הרפואה הרגילה, כירורגיה, פנימית, שיניים ועוד, הגם שבתחומים אלה לא ראויה מערכת קשרים כזאת, אלא ברופא פסיכיאטר הנותן טיפולים הפסיכיאטריים, במערכת שבין רופא פסיכיאטר לבין מטופל הנידרש לטפול נפשי. בשל כך ראוי היה שהנקבל יגביל את קשריו ועיסוקיו בטיפול רפואי בלבד".
(ר' עמ' 18 להכרעת הדין).
בסופו של יום, נדחתה בקשה של המערער שלא לפרסם את שמו ובאשר לאמצעי המשמעת, הומלץ כאמור על התליה של רישיונו למשך 30 יום.
המערער יפקיד את רישיונו לתקופת ההתליה, באגף לרשוי מקצועות רפואיים ברחוב ירמיהו 39 ירושלים.
...
המערער טוען כי אף אם תעמוד ההכרעה בעינה, יש מקום להתערב באמצעי המשמעת שהושת עליו, ולהקל בו.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במלוא החומר שהונח בפניי, אני מוצאת שאין מקום לקבל את הערעור והדברים יפורטו להלן:
העובדות וההכרעות הנדרשות לדיון בערעור:
המערער עבד במרכז לבריאות הנפש של שירותי בריאות כללית ברמת חן. מתחילת שנת 2000 הוא טיפל במר ד"ל (להלן: "המתלונן"), אשר הוכר כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומתית בעקבות השתתפותו במלחמת יום כיפור.
למען הבהירות נוסיף ונאמר, כי כל האמור לעיל, שמוסד ההתיישנות אינו חל על עבירות משמעתיות מקצועיות, יפה הוא אך ורק לעניין עצם ההעמדה לדין על העבירה המשמעתית, שזו אינה מתיישנת, אך ברור ואין צריך לומר, כי חלוף העתים יכול שתהא לו השפעה על מידת הענישה ושיעורה, ובכך עוד ידובר להלן".
אעיר כי הצורך לשקול תחימת זמן, בולט במיוחד במקרים כמו המקרה שלפני; עת שבסופו של דבר לא מדובר בהתנהגות מקצועית לקויה באופן מהותי, עת מדובר באיש מקצוע, אשר במשך שנים רבות מילא עבודתו בצורה מקצועית ללא כל מעידה ועת שלא ניתן להקל ראש בטענתו כי התלונה הוגשה ככלי ניגוח כדי לגרום לו לוותר על חוב כספי.
בהמשך לכל האמור הערעור, אפוא, נדחה.
