בקשת רשות ערעור על הפקדת ערובה בערעור על שומת מס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 477/19 ע"א 1776/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערות בע"א 477/19 ובע"א 1776/19: 1. חברת ג'י בי אם בניה בע"מ 2. חברת ג' בי אם יזמות בע"מ נ ג ד המשיב בע"א 477/19: מנהל מע"מ לוד המשיב בע"א 1776/19: פקיד שומה רחובות ערעורים על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.11.2018 בת"א 65700-02-18 ומיום 7.2.2019 בת"א 71511-01-18 שניתנו על-ידי כבוד השופט א' גורמן בשם המערערות בע"א 477/19 ובע"א 1776/19: עו"ד יעקב קסטל בשם המשיב בע"א 477/19 ובשם המשיב בע"א 1776/19: עו"ד עמנואל לינדר ][]פסק-דין

על רקע מצבן הכלכלי הרעוע של המערערות, ולבקשתם של המנהל ופקיד השומה, בית משפט קמא קבע, בשני הערעורים, כי על כל אחת מן המערערות להפקיד סך של 20,000 ₪ להבטחת הוצאות המשפט.

על החלטתו של בית משפט קמא בעירעור המע"מ הגישו המערערות בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהחלטתו מיום 7.10.2018, דחה השופט ע' גרוסקופף את הבקשה אף ללא צורך בתגובת המשיב.

נטען כי ההליך החל עם החלטות המנהל ופקיד השומה ועל כן יש לראות את המערערות כנתבעות; כי אין בסעיף 10(ב) לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי דין בעירעור), התשל"ו-1976 (להלן: תקנות ערעור מע"מ) ובסעיף 9(ב) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), תשל"ט-1978 (להלן: תקנות ערעור מס הכנסה) כדי להפוך את המערער בעירעור המס לתובע; כי להטלת כפל מס והטלת קנס יש ממד עונשי, וקשה להלום שהפקדת ערובה תהווה תנאי לעצם זכותן להיתנגד לחיוב העונשי; כי התניית הערעורים בהפקדתן של הערובות פוגעת בזכותן של המערערות לגישה לערכאות; כי אין בחזקת התקינות המנהלית כדי להצדיק את הדרישה ממערערי מס להפקיד ערובה; וכי בערכאות הדיוניות קיימת מחלוקת בסוגיה זו, שטרם הוכרעה על ידי בית משפט זה. מנגד, המנהל ופקיד השומה טענו שיש לדחות את הערעורים מאחר שטענות המערערות כבר נדונו והוכרעו בפסיקה.

וכן: "מבלי לקבוע מסמרות באשר להקף תחולתה של הוראת סעיף 353א לחוק, סבורני כי יש טעם טוב והיגיון רב בעצם החלת הוראה זו על ערעורי מס (כמו גם על הליכים נוספים שעניינם תקיפה של החלטת רשות מנהלית), ודומה כי בנקודה זו לא ניטשת מחלוקת בין המותבים השונים בבתי המשפט המחוזיים (בנגוד לאמור בבקשה)" (רע"א 5013/15 ג'ורדאל בע"מ נ' מנהל מע"מ באר שבע, בפיסקה 13 (27.12.2015).

...

נטען כי ההליך החל עם החלטות המנהל ופקיד השומה ועל כן יש לראות את המערערות כנתבעות; כי אין בסעיף 10(ב) לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי דין בערעור), התשל"ו-1976 (להלן: תקנות ערעור מע"מ) ובסעיף 9(ב) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), תשל"ט-1978 (להלן: תקנות ערעור מס הכנסה) כדי להפוך את המערער בערעור המס לתובע; כי להטלת כפל מס והטלת קנס יש ממד עונשי, וקשה להלום שהפקדת ערובה תהווה תנאי לעצם זכותן להתנגד לחיוב העונשי; כי התניית הערעורים בהפקדתן של הערובות פוגעת בזכותן של המערערות לגישה לערכאות; כי אין בחזקת התקינות המנהלית כדי להצדיק את הדרישה ממערערי מס להפקיד ערובה; וכי בערכאות הדיוניות קיימת מחלוקת בסוגיה זו, שטרם הוכרעה על ידי בית משפט זה. מנגד, המנהל ופקיד השומה טענו שיש לדחות את הערעורים מאחר שטענות המערערות כבר נדונו והוכרעו בפסיקה.

דיון והכרעה אקדים ואומר כי דין הערעורים להידחות, ויש להצר על כך שעל אף פסיקה מפורשת, המערערות ביקשו להתמיד בערעוריהן.

וכן: "מבלי לקבוע מסמרות באשר להיקף תחולתה של הוראת סעיף 353א לחוק, סבורני כי יש טעם טוב והיגיון רב בעצם החלת הוראה זו על ערעורי מס (כמו גם על הליכים נוספים שעניינם תקיפה של החלטת רשות מנהלית), ודומה כי בנקודה זו לא ניטשת מחלוקת בין המותבים השונים בבתי המשפט המחוזיים (בניגוד לאמור בבקשה)" (רע"א 5013/15 ג'ורדאל בע"מ נ' מנהל מע"מ באר שבע, בפסקה 13 (27.12.2015).

סוף דבר, דין שני הערעורים להידחות.

] מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 22.02.2018 (ע"מ 5932-09-16, כב' השופט א' דורות), אשר בגדרה חויבה המבקשת בהפקדת ערובה כתנאי להגשת ערעור על שומת מס שהוצאה לה על-ידי המשיב, לשם הבטחת תשלום הוצאותיו, וזאת מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות).

...

עוד טוענת המבקשת כי קיימות פסיקות סותרות בנושא וכי מדובר בסוגיה עקרונית הדורשת את הכרעתו של בית משפט זה. המשיב סומך ידיו על החלטת בית משפט קמא והנימוקים המפורטים בה ומוסיף כי יש לדחות את הבקשה על הסף בהיעדר עילה למתן רשות ערעור על החלטת ביניים, ובפרט על החלטת ביניים דיונית.

יוצא אפוא שהמחוקק בחר להחיל את מרבית כללי סדר הדין האזרחי על ערעורי מס (למעט חריגים המופיעים בסעיף 10 האמור) ובפרט אף כללים הנוגעים לערובה, כגון תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.

יחד עם זאת, סבורני כי בהליכים כגון דא יש מקום לתת משקל לכך שהנישומה מבקשת לממש את זכותה להעמיד, ולראשונה, תחת עיניה של הביקורת השיפוטית את החבות שהרשות מבקשת להשית עליה.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

בבית המשפט העליון ע"א 9221/20 ע"א 2245/21 לפני: כבוד הרשם רון גולדשטיין המערער: רו"ח שמחה פרקש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - רשות המיסים בקשת המשיב בע"א 2245/21 לסילוק העירעור על הסף; תשובת המשיבה בע"א 2245/21 מיום 19.5.2021; תגובה לתשובה מיום 3.6.2021; הבהרת המערערת בע"א 2245/21 מיום 30.6.2021; בקשת המערערת בע"א 2245/21 להוספת אסמכתה ][]החלטה

העירעור הוגש ביום 4.4.2021 ובכותרת של גוף העירעור ציינה המדינה כדלקמן: "המשיב [המערער בע"א 9221/20 – ר' ג'] הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה נכבד זה (ע"א 9221/20) וההודעה על הפקדת הערובה בעירעור הומצאה למערערת [המדינה – ר' ג'] ביום 28.1.2021. על כן, בהתאם לתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, המועד האחרון להגשת ערעור הוא ביום 6.4.2021". ביום 8.4.2021 הגיש המערער בקשה לסילוק ערעור המדינה על הסף.

המדינה מצידה סבורה כי דין הבקשה להדחות ולשיטתה גם אם תקנות סדר הדין החדשות אינן חלות בכללותן על ההליכים דנן, הרי שהמועד להגשת ערעור המדינה נקבע בהתאם לתקנות סדר הדין החדשות וזאת בשים לב להוראת המעבר שנקבע בתקנה 180(ג) לתקנות סדר הדין החדשות, לפיה: "תחילתן של תקנות אלה ביום י"ז בטבת התשפ"א (1 בינואר 2021) (להלן – יום התחילה) והן יחולו על הליך לרבות ערעור, שניפתח ביום התחילה או לאחריו, ולעניין ערעור – אם ההחלטה שעליה מבקשים לערער ניתנה לפני יום התחילה והמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור או ערעור לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא ביום התחילה או לאחריו, ניתן להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור לפי המועד הקבוע בתקנות אלה" ההדגשה שלי – ר' ג'].

יצוין, כי המערער מיתנגד לבקשה חלופית זו. עיינתי בטענות הצדדים וסבורני כי שאלת המועד להגשת ערעור מטעם המדינה בנסיבות שבהן העירעור העקרי הוגש בשנת 2020 – בין אם יסווג כערעור לפי תקנה 434 לתקנות סדר הדין הקודמות ובין אם לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין החדשות, היא שאלה סבוכה ובעלת פנים לכאן ולכאן (ראו והשוו, ע"א 9246/20 Knockagh International Ltd‏ נ' פקיד שומה פתח תקווה, פיסקה 8 (7.3.2021); ע"א 907/21 מדינת ישראל נ' פלוני (20.5.2021); ע"א 9252/20 עמותת אלזהור נ' משרד מסוי מקרקעין נצרת (4.7.2021 (להלן: עניין אלזהור); כן ראו, ע"א 2548/21 אופיר נ' ג'ול לאבס אנד פרודקטס ישראל בע"מ (26.7.2021)).

...

בית המשפט קמא מצא להכריע בסוגיה על פי אומדנה, ובסופו של דבר פסק לטובת המערער גמול בסך של כ-400,000 ש"ח ושכר טרחה לבא-כוחו בסך של כ-1.9 מיליון ש"ח אשר ישולם בשלבים.

יצוין, כי המערער מתנגד לבקשה חלופית זו. עיינתי בטענות הצדדים וסבורני כי שאלת המועד להגשת ערעור מטעם המדינה בנסיבות שבהן הערעור העיקרי הוגש בשנת 2020 – בין אם יסווג כערעור לפי תקנה 434 לתקנות סדר הדין הקודמות ובין אם לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין החדשות, היא שאלה סבוכה ובעלת פנים לכאן ולכאן (ראו והשוו, ע"א 9246/20 Knockagh International Ltd‏ נ' פקיד שומה פתח תקווה, פיסקה 8 (7.3.2021); ע"א 907/21 מדינת ישראל נ' פלוני (20.5.2021); ע"א 9252/20 עמותת אלזהור נ' משרד מיסוי מקרקעין נצרת (4.7.2021 (להלן: עניין אלזהור); כן ראו, ע"א 2548/21 אופיר נ' ג'ול לאבס אנד פרודקטס ישראל בע"מ (26.7.2021)).

אולם, ובדומה להכרעתה של כב' הרשמת ש' עבדיאן בעניין אלזהור הנ"ל, איני רואה צורך להכריע בשאלות מורכבות אלה שכן גם אם אניח שהערעור מטעם המדינה הוגש באיחור, הרי שיש מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשתו וזאת נוכח מורכבות הסוגיה הנוגעת ליישום הוראת המעבר הקבועה בתקנה 180(ג) לתקנות סדר הדין החדשות על המקרה דנן, וכפי שהבהירה כב' הרשמת עבדיאן בעניין אלזהור: "לא למותר להזכיר כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, במקרה שבו הליך הוגש באיחור בשל טעות בדין תינתן הארכת מועד להגשתו במקרים שבהם מדובר בטעות בלתי נמנעת באורח סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל או משינוי במצב המשפטי הנוהג (בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.2008); בש"א 1786/08 חבה נ' חברת דואר ישראל בע"מ (21.5.2008)). בענייננו, אני סבורה כי שאלת מועד הגשתו של ההליך מטעם המשיב 1 מעוררת סוגיות דיוניות סבוכות ותקדימיות שיש בהן כדי למלא אחר המבחנים להארכת המועד להגשת הליך באיחור כתוצאה מטעות שבדין (השוו: בש"מ 3387/21 חברת ארגון המובילים אטיאס משה בע"מ נ' מועצה מקומית חצור הגלילית (20.6.2021), וההפניות בפיסקה 7; ע"א 8454/19 ביתן נ' החברה הכלכלית לאשקלון, פיסקה 14 (4.8.2020)

יחד עם זאת, ונוכח טענות המשיב 1, ראיתי להבהיר כי אף אני, כמו המערערים, סבורה כי בנסיבות שבהן הערעור העיקרי הוגש מכוח תקנות 1984, הרי שהמסגרת הדיונית הנכונה לדיון בערעור מטעם המשיב 1 היא תקנה 434 לתקנות 1984 (ראו: רע"א (מחוזי י-ם) 21223-12-20 החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ' הממונה על חוק הפיקדון למכלי משקה, המשרד להגנת הסביבה (18.2.2021); ע"א 8504/20 קרן נ' לקנר, פיסקה 8 (18.4.2021)), וכך אני קובעת.

לפיכך התוצאה היא כי המועד להגשת ערעור המדינה (שיכונה מעתה "הערעור שכנגד") מוארך בזאת עד למועד הגשתו בפועל, וכפועל יוצא מכך נדחית בזאת הבקשה למחיקת הערעור שכנגד על הסף.

ביום 23.8.2017 הגישה החברה ערעור מס לאחר שנדחתה השגתה על שומת מס תשומות שהוציאה לה רשות המיסים – מנהל מע"מ לוד (להלן: "רשות המיסים" או "המדינה").

עוד אציע לחבריי כי המשיבה תישא בהוצאות המבקש בהליך זה בסכום של 10,000 ש"ח. השופט נ' הנדל: בקשת רשות העירעור מעוררת את השאלה מהי הסנקציה שרשאי בית המשפט להטיל על חברה תובעת שהפרה את הוראתו להפקיד ערובה להוצאות הנתבע, לפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (אשר חל גם על ערעורי מס מן הסוג שלפנינו; רע"א 1970/18 מיכאל ביטוח עבודות בנייה בע"מ נ' מנהל מע"מ, פסקה 3 (19.3.2019)).

...

רציונל זה יפה, בהתאמות הנדרשות, גם ביחס להפרה של חובת ההפקדה לפי סעיף 353א לחוק החברות, והוא מבסס את המסקנה כי לא הייתה למחוקק כוונה להסתפק בהקשר זה במנגנון אכיפה חלקי בדמות עיכוב ההליכים.

בהעדר קביעה מפורשת של המחוקק שניתן לפעול בדרך זו גם במקרה של אי הפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות, התוצאה היא שיש להסתפק באמצעי המידתי יותר של מחיקת התובענה.

סוף דבר, אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ע' גרוסקופף, הן ביחס לשאלה הכללית שעוררה בקשת רשות הערעור – והן ביחס למקרה הקונקרטי שלפנינו.

בבית המשפט העליון רע"א 5093/22 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: אור שיינר זוהר נ ג ד המשיב: בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי באר שבע (השופט ג' גדעון), מיום 10.7.2022, בע"א 51531-02-22 בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: עו"ד אורן שרעבי ][]החלטה

ביום 3.5.2022 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון חוזר, וציין כי בהיעדר שינוי נסיבות או מידע שלא הובא בפניו בגדר הבקשה המקורית לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון, הדרך להשיג על ההחלטה הנדונה היא בהגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

כידוע, כלל הוא כי עם הגשת העירעור, על המערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיבים (תקנה 135(א) לתקנות).

יפים לעניין זה דברי הרשם ב' אוקון ברע"א 7662/00 כנעאן נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ (12.12.2000), אשר ציין כי: "בידי חברות הביטוח די אמצעים לוודא כי חובות שונים, לרבות אלה שמקורם בהוצאות משפט, יפרעו. החברות עוסקות בדרך השיגרה בהפעלת כוח התביעה לשם מימוש זכותן. הן נהנות, אגב כך, ממערכת אכיפה משוכללת. הן עצמן פטורות מחובות המוטלות על בעלי דין אחרים, וזאת במישורים שונים, לרבות מישור העירבון. על כן, שומה עליהן לנהוג במדיניות נאותה וביד רחבה, כלפי בעלי הדין האחרים, המצויים בעמדת נחיתות כלפיהן, על מנת שלא תחסם זכות הגישה של אותם בעלי דין לבית המשפט.

...

יחד עם זאת, על בסיס היגיון הדברים המפורטים לעיל, אף אני סבור שבהליך ערעורי שבו המשיב הינו נושה מקצועי, ואילו המערער הוא בעל דין שידו אינה משגת, ראוי להקל בבחינת בקשות למתן פטור מהפקדת ערובה.

על רקע האמור לעיל, סבורני כי בנסיבות העניין, לאור מהותו של ההליך ונוכח זהותו של המשיב, די בחוסר מסוגלותו המוכח של המבקש כדי להצדיק מתן פטור מלא מהפקדת ערובה.

משכך, לא מצאתי לדון בה. על רקע האמור לעיל הבקשה מתקבלת.