בקשת רשות ערעור על העברת הליך לבית משפט שלום במחוז דרום

כנטען בכתב התביעה, חרף העובדה שהחוב על פי החשבונית קוזז, היא לא קיבלה את מלוא הסחורה שהמבקשת התחייבה לספק לה. במסגרת התביעה ציינה המשיבה כי אמנם בחשבונית צוין כי סמכות השיפוט הבלעדית בכל תביעה הנובעת ממנה נתונה לבתי המשפט שבמחוז דרום בלבד, אולם מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד בהתאם לסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים) ולפיכך הוא אינו מחייב.

בתמצית, לטענת המבקשת שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא העביר את ההליך לבוררות.

הלכה זו חלה מקל וחומר כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גילגול שלישי", כאשר החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה ניתנה בשבתו כערכאת ערעור על החלטה או פסק דין של בית משפט השלום (ראו למשל: רע"א 3313/18 אברמוביץ נ' גלית, פסקה 7 (16.5.2018); רע"א 1838/15 קדרון נ' שער הגבינות שיווק מזון בע"מ, פסקה 9 (31.3.2015)).

...

אכן, במסגרת זו ניתן להראות, למשל, כי מירב הזיקות הקבועות בתקנה 3 לתקנות הישנות (או במקבילתה – תקנה 7 לתקנות החדשות) מוליכות למסקנה כי למקום השיפוט המוסכם סמכות גם מכוח הדין.

די בכך כדי להביא לדחיית טענותיה של המבקשת בהקשר זה, ומכל מקום בסעיף 1 לכתב ההגנה מטעמה ציינה המבקשת מפורשות כי היא "מבעליהן של שתי משחטות ומפעלים לבשר עוף ומוצריו, הממוקמות... בישובים באר טוביה בדרום ושלומי בצפון...". טענותיה של המבקשת לעניין הסמכות המקומית דינן, אפוא, להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

לטענתו, בד בבד הוא פעל לשינוי התב"ע ובכלל זה לשינוי הפתח ממזרח לדרום.

פסק דינו של בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על פסיקת ביהמ"ש המחוזי המבקשים לא הסתפקו בהכרעת בתי המשפט השלום והמחוזי, והגם שפסק הדין בהליך הקודם בביהמ"ש השלום ניתן על דרך הפשרה, כאמור, הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון ברע"א 2101-14 עמנואל מדאר ואח' נ' משעול (פורסם ב"נבו", 8.4.14).

לשון ההסכם ההסכם מדבר בעד עצמו ולשונו ברורה ביותר: במסגרת ההסכם מובהר מספר פעמים כי הוא מתייחס לבית אחד לכל צד. לעניין זה ראו האמירות הבאות: בסעיף 4(ג) נאמר כך: "נאסר מפורשות על מי מהצדדים להשתמש באחוזי בניה לצורך בניית ביתו". בסעיף 4(ד) נקבע כדלקמן: "לרבות אך מבלי להגביל לבנות ו/או לשפץ ו/או להוסיף ו/או לתקן ו/או לשפר את חלקו היחודי במיגרש ו/או את הבית הנמצא בחלקו ואת החצר הצמודה לבית הנמצא בחלקו, ובילבד שלא יפגע בחלק שהוקצה לצד השני ו/או יגרום לצד השני להוצאות ו/או נזקים ו/או יגרום להפחתת ערכו של סה"כ המיגרש והבית הבנוי ו/או שיבנה במיגרש". בסעיף 4(ה) נקבעו הדברים הבאים: "הצדדים מצהירים ומסכימים שלא למכור ו/או להעביר ו/או למשכן ו/או לשעבד זכות כלשהיא מזכויותיהם בבית" בסעיף 4(ו) נקבע ביחס לכל אחד מהמגרשים כדלקמן: "הצדדים נותנים זה לזה באופן הדדי, רשות בלתי חוזרת לבנות ו/או לשפץ ו/או לתקן ו/או להרחיב את בית המגורים אשר בו הוא משתמש ו/או את חלקו במיגרש...". בהקשר זה יובהר כי פסקה זו משקפת את העובדה שבית המשיבה היה קיים מזה כ-60 שנים עובר למועד חתימת ההסכם ואילו בית המבקשים היה אמור לקום באותו שלב על חלק המיגרש שהוקצה לכך בהסכם.

...

סוף דבר עולה מכל המקובץ כי הסוגיה מושא ענייננו ובכלל זה פרשנות ההסכם, הוכרעה זה מכבר.

תוצאה משכך, דינה של התביעה להידחות.

בשים לב למשאבים שהושקעו בהליך ובכלל זה לעובדה שאין ענייננו בהליך ראשון בסדרת ההליכים שלעניין, הרי שאין מנוס מלהביא עניינים אלו בשיקול דעתנו ביחס לסוגיית ההוצאות.

כך נקבע בסעיפים 17-18 לפסק דינו של כב' הש' זמיר ב-בג"ץ זקין (ההדגשה לא במקור - זד"ל) - "...רשות מינהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מינהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית,..., עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית... כל רשות מינהלית חייבת לנהוג בשויון. כך גם תובע במשפט פלילי... וכך כל רשות אחרת הפועלת לאכיפת החוק בדרכים אחרות, כגון: בדרך של הוצאת צו הריסה,... מכאן,..., אם לכאורה יש יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המינהלית. כתוצאה עובר הנטל אל הרשות המינהלית להראות כי האכיפה, אף שהיא נראית בררנית, בפועל היא מתבססת על שיקולים עינייניים בלבד,...". על בית המשפט להזהר בעת הפעלת המבחן המשולש בעבירות על חוק התו"ב, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-עפ"א 18505-05-16 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה אשקלון נ' טבקול (1.3.17) (ההדגשות לא במקור - זד"ל) - "החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק בעבירות על חוק התיכנון והבניה מחייבת משנה זהירות, לטעמי. המדובר הוא בעבירות אשר מבוצעות, לא אחת, על ידי אזרחים 'מן השורה', נורמאטיביים כביכול, מתוך נקודת מוצא כי אין בהן פגיעה באדם אחר או ברכושו. אך לא כך הם פני הדברים, שכן עבירות אלה פוגעות בפגיעות קשות במירקם התיכנוני, באנטרס הציבור למגר עבירות מסוג זה, בשלטון החוק אשר מופר בריש גלי, ולא אחת גם בבטיחותו של הציבור... מתן הגנה מן הצדק בעבירות הנדונות, שלא במקרים חריגים ממש, בלית ברירה ורק כאשר תחושת הצדק אינה מאפשרת, בשום אופן ופנים, קיום הליך פלילי נגד הנאשם, תשדר מסר מוטעה לציבור בנוגע לחומרתן של העבירות מסוג זה, ותהא בבחינת 'רוח נגדית' למסר שנתקבל מבית המשפט העליון לא אחת, בדבר הצורך להחמיר עם עברייני בניה, משהפכה התופעה של בנייה בלתי חוקית ל'מכת מדינה'." דין הטענה לקיומה של אכיפה בררנית - להדחות הלכה היא כי החלטת רשויות האכיפה להעמיד לדין נאשם ובה בעת להמנע מהגשת כתב אישום נגד אחרים, שעל פי החשד ביצעו עבירה זהה או דומה - לא מקימה, בהכרח, טענת הגנה מן הצדק על רקע אכיפה בררנית [ראו ע"פ 7659/15 הרוש נ' מדינת ישראל (20.4.16) (להלן: עניין הרוש); ע"פ 2681/15 בן שטרית נ' מדינת ישראל (14.2.16) והאסמכתאות שם].

כך קבעה כב' הנשיאה ברלינר ב-ע"פ 70597/04 (מחוזי ת"א) הנדלמן נ' מדינת ישראל (1.12.05) "אכן, הגשת כתב אישום הנה פעולה פוגענית, ורצוי לאפשר לחשוד לענות על האישומים, במסגרת החקירה במישטרה, קודם להגשת כתב האישום. אולם, אין מדובר בזכות מוחלטת, ואין זה תנאי מוקדם להגשת כתב אישום". ב-רע"פ 10255/05 חננה ואח' נ' מדינת ישראל (7.11.05) נדחתה בקשת רשות ערעור על פסה"ד ב-ע"פ 70035/04 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' חננה (9.9.04), אשר חרף הבקורת, קיבל העירעור והרשיע באישומים מהם זוכו בנימוק שלא נחקרו עליהם.

ככל שכתוצאה מהעברת המשך ניהול ההליך לעריית שדרות, בהתאם ל-צו שדרות ו-צו נגב מערבי, מי מב"כ הצדדים מעונין בהעברת הדיון לבית משפט אחר במחוז - יש לפנות בבקשה מתאימה לנשיא בתי משפט השלום מחוז דרום.

...

קרי, שהרשות לא יכולה להקצות משאבים בלתי מוגבלים לאכיפת החוק ומכאן "טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות ובמידת הצורך והאפשר הנחיות כתובות, שייקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק". יישום ההלכות בענייננו מוביל למסקנה כי יש לדחות טענות הנאשמים לקיומה של הגנה מן הצדק בכל הנוגע לאכיפה בררנית, שכן לא הובאו ראיות, מהן ניתן להסיק כי המקרה שלפני נמנה על אותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני של הגנה מן הצדק.

סוף דבר כאמור לעיל, מצאתי כי למאשימה היתה סמכות להגיש את כתב האישום.

דין טענות אלו, כמו גם הטענות לגבי המשטח והטענה כי נאשם 4 לא עונה על הגדרת נושא משרה - להתברר בשלב הבאת הראיות, כך גם לגבי הטענה לקיומה של אכיפה בררנית מול קיבוץ ניר עם. אשר על כן, מצאתי כי דין הטענות המקדמיות - להידחות ואין מקום להורות על ביטול כתב האישום.

השופט י' עמית: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת צ' גרדשטיין) בת"א 16681-05-22, בגדרה נדחתה בקשה לצרוף תובעים להליך.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות העירעור שלפניי, בגדרה עותרת המבקשת להורות על צירוף המשיב ואימו כתובעים נוספים בתביעת המשיבים המתנהלת בפני בית המשפט המחוזי, ולחלופין, להורות על הקפאת הדיון בתביעה בבית משפט השלום עד לסיום ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי.

זאת, להבדיל מאיחוד מספר תובענות המתינהלות באותו בית משפט (תקנה 40(א)) או העברת מספר תובענות הנדונות באותה ערכאה במחוזות שיפוט שונים כך שיידונו באחד מבתי המשפט (סמכות המסורה לנשיא בית המשפט העליון או מי שהסמיך לכך מבין שופטי בית המשפט העליון – תקנה 40(ב)).

היתערבות ערכאת העירעור בהחלטות מסוג זה שמורה למקרים חריגים (רע"א 8247/12 טלל בע"מ נ' Doruk ev Gerecleri Sanayi ve Ticaret Limited Sirketi, פסקה 6 (‏24.12.2012); רע"א 2228/15 ג'י.טי.אס. פאוור סולושנס לימיטד נ' נתיבים דרום בע"מ, פסקה 19 (9.7.2015) (להלן: עניין ג'י.טי.אס); רע"א 1949/16 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' רחמים, פסקה 13 (‏7.4.2016); ע"א 6517/18 ‏שמסי נ' לוין, פסקה 8 (‏21.3.2019); רע"א 1298/23 תלמוד תורה מחזיקי הדת דחסידי בעלזא תל אביב נ' פלוני, פסקה 11 (‏9.3.2023)).

...

מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

לאחר בחינת טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

סוף דבר, שדין הערעור להתקבל, והמשיב ואמו יצורפו להליך המתנהל בפני בית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע רת"ק 20101-04-23 גלעד מאי חברה להשקעות בניה ופיתוח בע"מ נ' ענבר ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת פאני גילת כהן המבקשת גלעד מאי חברה להשקעות בניה ופיתוח בע"מ, ח.פ. 513177345 באמצעות ב"כ עוה"ד ארנסט גרוניס ואח' המשיבים 1. איפרגן ענבר ת.ז. 204544274 2. שיראל איפרגן ת.ז 305370074 באמצעות ב"כ עוה"ד דרור כהן - מוגרבי החלטה

ביום 10.01.2023, שבוע ימים לפני מועד הדיון שנקבע, הוגש ע"י המבקשת מיסמך הנושא כותרת "חוות דעת מטעם הנתבעת", החתום בידי מנהל הפרויקט, ותכנו נסוב בעיקר סביב אירועים שהתרחשו בתקופה שממועד החתימה על ההסכם ועד למועד מסירת הדירה (התפשטות נגיף הקורונה, הסגרים שבאו בעקבותיה ומבצעים צבאיים באיזור הדרום).

בו ביום ניתנה ע"י בית המשפט החלטה ובה נקבע, בין השאר, לאמור: "... לא ברור לבית המשפט מדוע מוגשת חוות הדעת שבוע לפני הדיון, וככל שהדבר יצריך קיום דיון נוסף, ישקול בית המשפט חיוב בהוצאות...". מטעמים הקשורים בבית המשפט נדחה הדיון בהליך והתקיים ביום 28.03.2023, במסגרתו נחקרו נציג המבקשת, המשיבים ומנהל הפרויקט שנתן את "חוות הדעת". בתום הדיון ניתנה, כאמור, החלטה בגדרה נדחתה עתירת המבקשת להעברת הדיון בהליך לבית משפט השלום, ולאחריה, באותו מעמד, ניתן פסק הדין נושא בקשת רשות העירעור.

לטענת המבקשת, פסק הדין ניתן על יסוד סברה בלבד על סמך נימוקים שגויים תוך היתעלמות בית המשפט קמא מטענותיה כבדות המשקל, ומשכך נפלו בו פגמים מהותיים הגורמים לעיוות דין של ממש מבחינתה תוך קפוח זכויותיה הבסיסיות ובהן זכות הגישה לערכאות; כך, בין השאר, נטען על ידה, כי ככל שלא תנתן לה הרשות לערער על פסק הדין, תונצח הטעות שנפלה בו באופן שישמש תקדים שגוי בתביעות נוספות שתוגשנה כנגדה ללא הצדקה וכנגד חברות קבלניות נוספות; בית המשפט קמא שגה בקבעו, כי אין לראות במסמך שנערך ע"י מנהל הפרויקט חוות דעת אלא תצהיר מטעמו, משקביעה זו עומדת בסתירה להלכה הפסוקה על פיה ניתן להכיר בחוות דעת כחוות דעת של מומחה, גם אם הוא עובדו של בעל הדין, ולכל היותר, טיב הקשר בין המומחה ובין בעל הדין ישפיע על משקלה של חוות הדעת בלבד ולא על קבילותה כראיה; כן שגה בית המשפט קמא בדחותו הבקשה להעברת הדיון בהליך לבית משפט השלום, בשים לב לטיב המחלוקת בין הצדדים, הטעונה בירור מעמיק ומקיף שאינו מתאים לאופי ההיתדיינות בבית משפט לתביעות קטנות, בפרט נוכח השלכות הרוחב שיש להכרעה בהליך, וכפועל יוצא מכך לא ניתן לה יומה בבית המשפט; טענותיה נדחו בלא דיון מעמיק, חרף הנסיבות החריגות שארעו לאחר החתימה על ההסכם; המשיבים לא היו זכאים לשום פיצוי שהוא, שעה שלא עמדו בנטל להוכחת התביעה.

...

לסיכום, מנימוקי פסק הדין ומתוצאתו עולה, כי הוא מבוסס על המסד העובדתי ועל התשתית הראייתית שהונחו לפני בית המשפט קמא, ולא מצאתי, כי נפל בו פגם ו/או שיש הצדקה להתערב בהכרעת בית המשפט קמא.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.