לאחר עיון בבקשת רשות העירעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכוח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעם שמדובר בבקשה משוללת כל יסוד, כדלקמן:
הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד; כמו כן הואיל והערעור מתייחס לתביעה המקורית, לשם הנוחות ייקראו הצדדים כפי שנקראו בתביעה המקורית: המבקש – ייקרא "הנתבע" ואילו המשיבה תיקרא "התובעת";
לוח הזמנים של התביעה המקורית, מתן פסה"ד והליכי ההוצל"פ – הכל כפי שמצא בימ"ש קמא וקבע כממצאים עובדתיים:
בשנת 2006 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה למזונות קטינים והנתבע הגיש כתב הגנה ואף התייצב לדיון הראשון שהתקיים ביום 10.5.07 יחד עם בא כוחו דאז.
ביום 13.7.13 הגיש הנתבע בקשה להוצל"פ לאיחוד תיקי המזונות; במסגרת הבקשה, מקום בו נידרש לפרט אודות חובות והליכים משפטיים, ציין הנתבע במפורש את התובענה מושא ההליך דנן, תוך שציין במפורש" "הזוכה ביטוח לאומי" והוסיף: "... שוב מבקש ומצהיר בזאת לשלם את החוב שלי שנבע ממזונות באמצעות ביטוח לאומי. אני אבא ל-10 ילדים, עם כל הילדים שלי אני בקשר אך עם זאת לא הצלחתי לשלם עד כה לשלם את חובי לביטוח לאומי...ובכל זאת אני מבקש לשלם 200 ₪ בכל חודש". בהחלטת רשם ההוצל"פ נקבע בין היתר שהנתבע ישלם צו תשלומים בסך 200 ₪.
זאת ועוד: המערער בחר להקדיש חלק ניכר מערעור לעניין הטענות לגבי אי-ידיעתו על התביעה והדיון השני, בעוד לגבי ידיעתו על פסה"ד לפחות באחד המועדים המנויים בסעיף 9(ד) לעיל המערער כימעט ולא מתייחס ומכל מקום לא מצביע על כל שגיאה במסקנתו של בימ"ש קמא, המתבססת כאמור על המועדים הנ"ל. מדובר בשיהוי ארוך מאד של לפחות 7-8 שנים מהמועד האחרון בו ידע על פסה"ד (2014) ואף שהוי גדול יותר ביחס לכל אחד מהמועדים שפורטו בסעיף 9(ד) לעיל – מחדל שהוי כבד זה יש בו לבדו כדי לחסום את הנתבע מביטול פסה"ד:
"אולם ישנם מצבים שבהם לא יוכל כלל זה לסייע לבעל דין שהיה מודע בפועל לקיומו של פסק-הדין וישן על זכויותיו, והמקרה שלפנינו – שבו חלוף הזמן הוא כה משמעותי – הוא אחד מאותם מקרים. בעל דין המודע לקיומו של פסק-דין שניתן בהעדרו אינו יכול לקפוא על שמריו במשך עשרות שנים טרם שיממש את זכותו לבקש את ביטול פסק-הדין. עקרון סופיות הדיון, כמו גם אינטרס ההסתמכות של צדדים שלישיים, מחייבים שכאשר השתהותו של בעל דין היא כה משמעותית, יידרש הוא להוכיח צידוק ממשי לשהוי."
ע"א 1560/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל (נבו 20.01.2010)
וכן:
"כתמונת מראה לחריג האנטרס הצבורי עומד מעין חריג שעניינו בשיהוי הגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט. כפי שבהצטרפותו של אינטרס צבורי נוטה הכף לטובת עקרון הצדק והאמת, כך כאשר חל שהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט נוטה הכף לטובת עקרון סופיות הדיון. לפיכך, הגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט בשיהוי רב עשויה להגביר את הנטל המוטל על הטוען לביטול (עניין וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור; עניין לוי, פסקה ז). במקרה של שהוי ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף (ראו בעיניין וינשטיין, חוות דעתו של השופט מלצר; דנ"א עין גב)".
ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, סג(3) 612 (2010)
וגם אם תחושתו של הנתבע היא שניגרם לו עוול בכך שבסופו של יום ניתן פס"ד בעיניינו מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים, אשיב לו כדברי ביהמ"ש העליון:
"אכן, החלטה על אי-ביטולו של פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד נושאת עימה תוצאה קשה עבור הצד המפסיד, שעניינו נדחה מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים...עם זאת, ועל אף הנטייה הליבראלית בפסיקה להחליט על ביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחר, עדיין קיימים מקרים קצוניים בהם יש להעדיף את האנטרס הצבורי של סופיות הדיון והצורך למצות את ההיתדיינות על פני עניינו האישי של מבקש הביטול, אשר הביא במו ידיו למצב זה, בחוסר תום לב ותוך זילזול בוטה בכללים הדיוניים של מערכת המשפט (השוו עניין גריסרו, פסקה 11; רע"א 526/11 בשארה חאג' נ' זידאן, [פורסם בנבו] פסקה 7 (21.7.2011)). המקרה שלפנינו הוא אחד ממקרים אלה."
רע"א 1838/16 החבובות חנות הצעצועים של בע"מ נ' מדינת ישראל פקיד שומה פתח תקווה (נבו 09.05.2016)
מכל המקובץ לעיל עולה מיניה וביה כי בקשת רשות העירעור המונחת בפניי משוללת כל יסוד ומשכך אני מורה על דחייתה.
...
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכוח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעם שמדובר בבקשה משוללת כל יסוד, כדלקמן:
הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד; כמו כן הואיל והערעור מתייחס לתביעה המקורית, לשם הנוחות ייקראו הצדדים כפי שנקראו בתביעה המקורית: המבקש – ייקרא "הנתבע" ואילו המשיבה תיקרא "התובעת";
לוח הזמנים של התביעה המקורית, מתן פסה"ד והליכי ההוצל"פ – הכל כפי שמצא בימ"ש קמא וקבע כממצאים עובדתיים:
בשנת 2006 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה למזונות קטינים והנתבע הגיש כתב הגנה ואף התייצב לדיון הראשון שהתקיים ביום 10.5.07 יחד עם בא כוחו דאז.
ביום 9.1.08 התקיים הדיון השני, אליו לא התייצב הנתבע; ב"כ התובעת טען לפרוטוקול: "עו"ד אחטר שוחרר מייצוג הנתבע. הנתבע יודע על קיום מועד הדיון, לאור הודעתו של א. אחטר מיום 17.9.07 וההודעה שהוגשה לאחר מכן נשוא החלטה 15/11/07 בה הוגש תצהיר של פקידה מטעם משרדו של עו"ד אחטר, לפיה הוא יודע אודות מועד הדיון וכי נמסרה לו הזמנה לחתום עליה והודיעו לו שהדיון הוא ביום 9.1.08. כמו כן, אני רוצה להסב תשומת לב בית המשפט, כי מזכירות בית המשפט גם כן שלחה לנתבע הזמנה לדיון וזה חזר כלא נדרש."
באותו מעמד ניתנה החלטת בית המשפט המורה כדלקמן: "בהעדר הופעה מטעם הנתבע ולאחר שהוכח בפניי כי הנתבע זומן כדין ויש לו ידיעה ברורה וודאית לגבי המועד שנקבע להיום, אני מחליט לדון בהיעדרו. " – ואכן ניתן פסק-דין למזונות הקטינים בהעדר התייצבות הנתבע – הוא פסה"ד מושא החלטתו שדל בימ"ש קמא.
הנה כי כן מגיע בימ"ש קמא למסקנה, הנטועה היטב בחומר הראיות מחד ובמהימנות הנתבע מאידך, כי בניגוד מוחלט לטענותיו הנתבע ידע גם ידע בזמן אמת על קיומה של התביעה, על שהיה מיוצג, על הדיון השני, וכן על פסה"ד שניתן כאמור לפני 14 שנים! לפיכך קובע בימ"ש קמא כי דין הבקשה להידחות תוך חיוב הנתבע בהוצאות.
זאת ועוד: המערער בחר להקדיש חלק ניכר מערעור לעניין הטענות לגבי אי-ידיעתו על התביעה והדיון השני, בעוד לגבי ידיעתו על פסה"ד לפחות באחד המועדים המנויים בסעיף 9(ד) לעיל המערער כמעט ולא מתייחס ומכל מקום לא מצביע על כל שגיאה במסקנתו של בימ"ש קמא, המתבססת כאמור על המועדים הנ"ל. מדובר בשיהוי ארוך מאד של לפחות 7-8 שנים מהמועד האחרון בו ידע על פסה"ד (2014) ואף שיהוי גדול יותר ביחס לכל אחד מהמועדים שפורטו בסעיף 9(ד) לעיל – מחדל שיהוי כבד זה יש בו לבדו כדי לחסום את הנתבע מביטול פסה"ד:
"אולם ישנם מצבים שבהם לא יוכל כלל זה לסייע לבעל דין שהיה מודע בפועל לקיומו של פסק-הדין וישן על זכויותיו, והמקרה שלפנינו – שבו חלוף הזמן הוא כה משמעותי – הוא אחד מאותם מקרים. בעל דין המודע לקיומו של פסק-דין שניתן בהיעדרו אינו יכול לקפוא על שמריו במשך עשרות שנים טרם שיממש את זכותו לבקש את ביטול פסק-הדין. עיקרון סופיות הדיון, כמו גם אינטרס ההסתמכות של צדדים שלישיים, מחייבים שכאשר השתהותו של בעל דין היא כה משמעותית, יידרש הוא להוכיח צידוק ממשי לשיהוי."
ע"א 1560/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל (נבו 20.01.2010)
וכן:
"כתמונת מראה לחריג האינטרס הציבורי עומד מעין חריג שעניינו בשיהוי הגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט. כפי שבהצטרפותו של אינטרס ציבורי נוטה הכף לטובת עיקרון הצדק והאמת, כך כאשר חל שיהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון. לפיכך, הגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט בשיהוי רב עשויה להגביר את הנטל המוטל על הטוען לביטול (עניין וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור; עניין לוי, פסקה ז). במקרה של שיהוי ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף (ראו בעניין וינשטיין, חוות דעתו של השופט מלצר; דנ"א עין גב)".
ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, סג(3) 612 (2010)
וגם אם תחושתו של הנתבע היא שנגרם לו עוול בכך שבסופו של יום ניתן פס"ד בעניינו מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים, אשיב לו כדברי ביהמ"ש העליון:
"אכן, החלטה על אי-ביטולו של פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד נושאת עמה תוצאה קשה עבור הצד המפסיד, שעניינו נדחה מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים...עם זאת, ועל אף הנטייה הליברלית בפסיקה להחליט על ביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחר, עדיין קיימים מקרים קיצוניים בהם יש להעדיף את האינטרס הציבורי של סופיות הדיון והצורך למצות את ההתדיינות על פני עניינו האישי של מבקש הביטול, אשר הביא במו ידיו למצב זה, בחוסר תום לב ותוך זלזול בוטה בכללים הדיוניים של מערכת המשפט (השוו עניין גריסרו, פסקה 11; רע"א 526/11 בשארה חאג' נ' זידאן, [פורסם בנבו] פסקה 7 (21.7.2011)). המקרה שלפנינו הוא אחד ממקרים אלה."
רע"א 1838/16 החבובות חנות הצעצועים של בע"מ נ' מדינת ישראל פקיד שומה פתח תקווה (נבו 09.05.2016)
מכל המקובץ לעיל עולה מיניה וביה כי בקשת רשות הערעור המונחת בפניי משוללת כל יסוד ומשכך אני מורה על דחייתה.
חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה: כאמור מדובר בבקשת רשות ערעור משוללת כל יסוד ועל כן מן הדין היה לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה; ברם משהלך בימ"ש קמא כלפי המבקש לפנים משורת הדין לאור גילו ומצבו הבריאותי וחייב אותו בהוצאות על הצד הנמוך ביותר (750 ₪ לכל אחד משלושת המשיבים ובסה"כ 2,100 ₪ בלבד), חפצתי גם אני לילך בדרכו של בימ"ש קמא לפנים משורת הדין ולא לחייב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה כלל; אלא שאז שמתי ליבי לסעיף האחרון בבקשת רשות הערעור שבו בחר המבקש להשתלח בבימ"ש קמא בטענה שבימ"ש קמא "צייר את המטרה לאחר נעיצת החץ – שכעולה מהחלטתו ומכתב הערעור – המטרה צוירה שלא ביד אומן אלא בטעויות ממש ודינו של החץ להישלף."
כאמור החלטתו של בימ"ש קמא נעוצה היטב בחומר הראיות שהונח בפניו, כשאל חומר ראיות זה הצטרפו תשובותיו של המבקש בחקירתו ע"י בימ"ש קמא, ויצרו ביחד וכל אחד לחוד, תמונה המפריכה בעליל את טענותיו של המבקש, לפחות לגבי ידיעתו את פסק הדין, הן בהיבט העובדתי מחומר הראיות, והן בהיבט מהימנותו תוך שביהמ"ש בחר בלשון מכבדת מאד ["בהעדר התאמה ממשית בין טענות הנתבע לעובדות..."]; בנסיבות אלו, משבחר המבקש להשתלח בבימ"ש קמא, ואף לכנות אותו "שלא ביד אומן", לא ניתן לעבור על כך לסדר היום! יידעו בעלי הדין ובאי כוחם, כי להשתלחות בבימ"ש שלא ממין העניין יש מחיר!
על כן אני מחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה (על הצד הנמוך בשים לב לנסיבותיו של המבקש כפי שעמד עליהם בימ"ש קמא) בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
