לפני בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת כ' שפירא ברגמן; החלטה מיום 10.7.22).
המשיב הוסיף כי בספטמבר 2022 (דהיינו, בסמוך לאחר הגשת הבקשה דנן – א"ר) הוא שילם את יתרת סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל (כ-110 אלף ₪), והגיש בקשה להפחתת ריביות.
"
בעיניין אחר נקבע כי מבקש שהשהה את בקשתו, בעצם השהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו, שהצו חיוני ושנתינתו אינה סובלת דיחוי (זאת נאמר בזיקה לבקשה למתן סעד זמני).
בית המשפט הוסיף: "אינני אומר, ששיהוי כשלעצמו יביא, בכל הנסיבות, להשבת פני המבקש ריקם; אך למצער ניתן לומר, שבהעדר נימוקים כבדי משקל להיפוכו של דבר כך בדרך כלל יש לנהוג. קל וחומר שאין להענות לבקשה מושהית, אם מצטרפים לכך שיקולים נוספים, הכרוכים בשיהוי ומשולבים בו" (רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשקום הדיור בת"א יפו בע"מ נ' אשרן עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז (1) 45).
לאור המקובץ, נדחית בקשת רשות העירעור (וכאמור, אף העירעור עצמו) והמבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים – שאם לא כן, יישאו הפרישי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
...
באשר למועד יובהר כי שוכנעתי כי פעולות המבקש נגועות, לפחות, בשיהוי.
לא שוכנעתי שניתן לקבוע, כפי שעותר המבקש שייעשה, כי החלטה אלו חורגות ממתחם הסבירות – ומשכך, ובהנתן אף הטענות באשר לסוגיית המועד והשיהוי, התוצאה היא כי דין בקשת רשות הערעור להדחות.
לאור המקובץ, נדחית בקשת רשות הערעור (וכאמור, אף הערעור עצמו) והמבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים – שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
