בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בהליך הריסת בנייה בלתי חוקית

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצל"פ מיום 24.4.19 בתיק הוצל"פ 522082-12-17 (להלן: "תיק ההוצל"פ").

במסגרת ההחלטה נדחתה בקשת המבקשת (להלן: "המינהל") לצרף את המשיב כצד ג' לתיק ההוצל"פ מכוח סעיף 64 לחוק ההוצאה לפועל תשל"ז – 1967 לצורך המצאת הודעת פינוי ובצוע פסק הדין.

הוטל על הנתבעים להרוס את המבנים הבלתי חוקיים, וניתנה רשות למינהל לעשות זאת, במקרה שלא יבצעו את ההריסה בעצמם.

ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דן. בשלב זה הגיש המשיב, שגילה את דבר קיומם של הליכי ההוצל"פ, בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, על ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בעירעור בפני.

הכלל הוא שמי שרוצה לבנות או להתגורר במקרקעין ששייכים לאחר, צריך לבקש את הסכמתו.

...

אני סבור שיש להחיל הלכות אלה על המשיב, הטוען לזכות במשק.

מתוך עיון בהחלטת רשמת ההוצל"פ נראה, שרשמת ההוצל"פ ייחסה משמעות לעובדה כי בהחלטת בית המשפט המחוזי נאמר, שהמבקש שמתגורר לטענתו במשק למעלה מ- 30 שנה ביחד עם בני משפחתו, לא היה צד להליך קמא, לא היה צד להליכים בלשכת ההוצל"פ, ולא היה צד לתביעה שניהל המינהל שבמסגרתה ניתן פסק הדין שמבוצע בהוצל"פ. אני סבור שלא היה מקום לייחס משקל רב לדברים אלה.

המשיבה מצביעה על כך שאין ברשותה שום ממצא, שמחזק טענה זו, והפקחים בשטח לא מצאו שהמבקש מתגורר שם. גם בדיון שנערך בפני ברע"א 62045-12-18 כאשר שאלתי את מר משה ביטון, אחד הנתבעים, לגבי המבנים המצויים במשק, לא טען בפני שהמשיב מתגורר שם. סוף דבר בקשת רשות הערעור מתקבלת.

בקשת רשות ערעור על החלטות כב' רשמת ההוצאה לפועל דיאנה פסו-ואגו מיום 27.7.2022 ו-8.8.2022, במסגרת תיק הוצאה לפועל 500041-09-19 בו הוגש לבצוע פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בנצרת ביום 18.1.2018 אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בת.א. 17335-06-16.

ביום 27.7.2022 הגיש המשיב בקשה בהולה לעיכוב ביצוע ובאותו היום ניתנה החלטת כב' הרשמת לפיה נדרשה תגובת המבקשת וצויין "למען הבהירות יובהר, כי ניתנה הוראה לבצוע פינוי בלבד, ללא רכיב של הריסה". ביום 27.7.2022 שב והגיש המשיב הבהרה לבקשתו למתן צו עיכוב ביצוע הפינוי ובאותו היום ניתנה החלטת כב' הרשמת לפיה נידרשת תגובת המבקשת ושוב צויין "בהחלטה מיום 1.6.2022 ניתנה הוראה לבצע פינוי של המקרקעין ולא ניתנה הוראה לבצוע הריסה". ביום 4.8.2022 הגישה המבקשת תגובה לבקשה לעיכוב הליכי פינוי ובהמשך, ביום 7.8.22, הגישה המבקשת לבקשת הרשמת הבהרה.

לשיטת המבקשת, פסק הדין המבוצע בתיק ההוצאה לפועל הורה על ביצוע פינוי והריסה ועל רשמת ההוצאה לפועל לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו.

עוד טוענת המבקשת כי אין כל משמעות להליך פינוי ללא הריסה של הבניה שביצע המשיב במקרקעי הציבור אליהם פלש ואשר אותם יש לפנות לפי הוראות פסק הדין.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ועפ"י הסמכות הנתונה לי בתקנה 120(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור מתקבלת כמו גם הערעור גופו.

ביום 3.11.2022, ובעקבות בקשת רמ"י לפינוי מבני העותר במועד גמיש, קבע רשם ההוצאה לפועל בלישכת ראשון לציון כי "משהודע[ת] הפינוי נימסרה לחייב כדין וככל שזה לא יפנה את הנכס עד למועד הראשון לפינוי, יבוצע ההליך החל מיום 29.11.2022 ועד ליום 13.12.2022". ביום 16.11.2022 העותר פנה לפרקליטות מחוז צפון (אזרחי) בבקשה להקפיא את הליכי הפינוי וההריסה למכלאותיו, עד לקבלת ההיתר לבניית המכלאות בתוך שטח הרעייה המורשה.

כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל, ובפני המבקש להשיג על צו או החלטה של הרשם, עומד סעד חלופי בהתאם להוראות סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל (בג"ץ 5558/22 **** נ' רשם ההוצאה לפועל בתל אביב, פסקה 8 (28.8.2022) (להלן: עניין ****); בג"ץ 4044/22 פוקס נ' רשות האכיפה והגבייה – תל אביב, פסקה 21 (16.6.2022)).

...

בתגובת המשיבות נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, תוך שמירת כל טענות הצדדים.

לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה שדין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי ומאחר שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על ערכאות אחרות.

לא זה המקרה שלפנינו ולא זו הערכאה המתאימה למתן סעד זה. אשר על כן, העתירה נדחית.

דיון היתקיים ביום 29.6.22 במהלכה הצדדים קיבלו את הצעת בימ"ש קמא וניתן לה תוקף של החלטה, לפיה: "בית המשפט המחוזי נתן פס"ד לפינוי והורה שבית משפט זה יפקח לפינוי ויכריע במחלוקות הנוגעות לפינוי... לכן, מוצע שבית משפט זה יוציא את פסק הדין לפועל בדרך של מינוי כונס נכסים אשר יוסמך לבקש הוראות ובכלל זה להיתקשר עם מומחה הנדסי ולבחון את הטענות של המבקש בשאלה אם הריסת הגלריה והסככות הצמודות למבנה יובילו להריסה רחבה יותר של המושכר, ואיך יש לכך השלכה על ביצוע פסק הדין לפינוי. למען הסר ספק כל הטענות הנוגעות לפינוי, והכוונה לבצוע הפינוי, יובאו להכרעת בית משפט זה במסגרת הליך זה ויינתנו הוראות מתאימות.

ככל שיומצא לבית משפט זה סעד זמני המעכב את הליכי הפינוי, כשם שבית משפט שלום מוסמך לתת לרשם ההוצאה לפועל, הליכי הפינוי יעוכבו.

נטען כי ביום 6.4.22 המציאו המשיבות למבקש אזהרה לפי סעיף 7 (א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 שעליו לפנות ולסלק ידו תוך 20 ימים מכל השטח שמעבר למושכר המקורי ששטחו 512 מ"ר, כולל פינוי הגלריה בשטח של 45 מ"ר הבנויה מעל המושכר.

לאחר עיון בבקשת רשות העירעור הגעתי למסקנה ולפיה דינה להדחות אף ללא צורך בתשובת המשיבות וזאת מהנימוקים כדלקמן: בימ"ש זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בימ"ש השלום רק אם שוכנע, כי "... אם העירעור על ההחלטה יידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984).

...

בכתב התביעה נטען כי המשיבות והמבקש טרם הגיעו לסיכום ביניהם על פינוי מוסכם של המושכר תמורת פיצוי.

עתירה לעיכוב הפינוי במצב זה, עיכוב ביצוע פסק דין חלוט, הינה לפיכך "שינוי המצב הקיים". כמו כן, אינני מקבלת את טענת המבקש כי הסעד שהתבקש אינו זהה לסעד העיקרי המבוקש בתובענה.

בעניין זה די אם גם אני אפנה לעמ' השני לכתב התביעה, שם במסגרת הסעדים המבוקשים, בסעיף ב' נכתב: "להימנע מכל מהלך לפינוי התובע מהמושכר שהושכר לו (כולל החצר)...". מקובלת עלי קביעת בימ"ש קמא לפיה רק נסיבות חריגות עשויות להקנות למבקש זכות לקבל את הסעד הזמני לו עתר, הואיל ומדובר בסעד זמני לשינוי המצב הקיים והסעד הזמני זהה לסעד לו עתר בתיק העיקרי.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

ביום 30.11.2017 נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד במסגרת בר"ע 25333-11-17, תוך שבית המשפט קובע כי דרכו של המערער אינה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אלא בהגשת טענת פרעתי ללישכת ההוצאה לפועל.

בתום הדיון האחרון התבקשו הצדדים להגיש סיכומים מטעמם, ולאחר מכן ניתנה ההחלטה - היא ההחלטה מיום 4.1.2020 עליה הוגש ערעור זה. כעולה מכתב העירעור, טענות המערער מתייחסות רק להחלטות כבוד רשמת ההוצאה לפועל בנוגע למבנים 1, 2, 3, 5, 8 ו- 9.

במסגרת דיון שנערך בתיק זה ביום 20.2.2020 בפני המותב הקודם שדן בתיק, קבע בית המשפט כי על המערער להגיש בקשה מתאימה לערכאת הנכונה, וביום 4.3.2020 הגיש המערער המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז נגד רשות מקרקעי ישראל ונגד הועדה המקומית לתיכנון ובנייה גזר במסגרת ה"פ 8164-03-20 (להלן: "המרצת הפתיחה").

מאחר ופסק הדין המשלים אינו מורה על הריסת מבנים אלו אלא רק על הפסקת השמוש החורג בהם, ובהנתן כי על המערער מוטל הנטל להוכיח את טענותיו, אני קובע כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי קיים למבנים 1, 2 ו- 5 היתר המאפשר שימוש בהם למגורים.

סוף דבר לנוכח כל האמור והמקובץ לעיל, אני מקבל את העירעור בנוגע למבנה 8, וקובע שעלה בידי המערער להוכיח כי למבנה זה קיים היתר בנייה למגורים, ומשכך שהוכיח את טענת הפרעתי בנוגע למבנה זה. דין העירעור בנוגע לכל יתר המבנים להדחות, ובהתאם אני מורה על חידוש כלל ההליכים בתיק הוצל"פ מספר 513385-05-17 למעט לגבי מבנה 8.

...

משהמערער לא הוכיח (ואף לא טען) כי קיים היתר בניה למבנה 3, אין מנוס מדחיית הערעור ביחס למבנה זה. מבנה 9 במסגרת סעיפים 78-83 לכתב הערעור העלה המערער טענות שונות בנוגע למבנה 9, וטען כי יש לבטל את החלטת כב' הרשמת בעניינו.

מכאן שדין הערעור בכל הנוגע למבנה 9 להידחות.

סוף דבר לנוכח כל האמור והמקובץ לעיל, אני מקבל את הערעור בנוגע למבנה 8, וקובע שעלה בידי המערער להוכיח כי למבנה זה קיים היתר בנייה למגורים, ומשכך שהוכיח את טענת הפרעתי בנוגע למבנה זה. דין הערעור בנוגע לכל יתר המבנים להידחות, ובהתאם אני מורה על חידוש כלל ההליכים בתיק הוצל"פ מספר 513385-05-17 למעט לגבי מבנה 8.