בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה בתיק חדל"פ (ראשל"צ) 54422-10-19 (כב' השופט ג. לובינסקי זיו) ביום 31.10.21 (להלן: ההחלטה), שבמסגרתה נקבע כי על השיעבוד הקבוע הקיים לזכות המערער (להלן: הבנק) חלות הוראות חוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק).
בשנת 2008 ניתן צו כנוס נכסים לפי פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם – 1980 (להלן: הפקודה) נגד היחיד ורעייתו במסגרת תיק פש"ר 2351/07 ו- פש"ר 2352/07 (להלן: ההליך הראשון).
ההליך הראשון היתקיים בתווך, ולאחר סיומו, בשנת 2018 הבנק חידש את בקשתו לפינוי הנכס, ורשם ההוצאה לפועל נעתר לבקשה (החלטה מיום 25.10.18).
בצדק קבעו בתי המשפט בעיניין לדר ובחדל"פ (שלום י-ם) 42079-10-19 רוטנברג נ' ממונה על חידלות פרעון (31.8.20) (להלן: עניין רוטנברג) כי פרשנות זו תיצור שתי מערכות דינים לתיקים שונים, ואפילו באותו תיק, דבר שיציב קושי משפטי בקביעת אחוזי הנשייה ויפגע באחידות ובודאות:
"... קבלת עמדת המבקש תוביל למצב שבו, במשך שנים ארוכות מאד, בהליכים רבים שיתנהלו לפי החוק, יחולו זו לצד זו, שתי מערכות דינים – ביחס לנושים מובטחים שנירשם לזכותם שיעבוד טרם כניסת החוק לתוקף יחולו הוראות פקודת פשיטת הרגל, בעוד שביחס ליתר הנושים יחולו הוראות החוק.
...
לטענת הבנק, כותרת סעיף 373 (א) לחוק שהיא "תחילה ותחולה" (להבדיל מ- "הוראת מעבר") תומכת במסקנה שהסעיף לא התכוון להורות על תחולה רטרואקטיבית.
סיכום
לשונו של החוק, תכלית התיקונים שנעשו במסגרתו והכללים המתחייבים מהיותו של הליך חדלות פירעון הליך קולקטיבי שבו יש בכורה לעיקרון השוויון בין הנושים, מובילים למסקנה שהחוק חל על שעבודים קבועים – אף אם נוצרו לפני מועד תחילתו, ואף אם הוחל במימוש הנכס המשועבד לפני אותו מועד, ובצדק קבע כך בית המשפט קמא.
לפיכך, הערעור נדחה.