המבקשים מציינים, כי אין פירוט מה נכלל באותם 'טעמים מיוחדים', "אך מטבע הדברים, ברי כי החלטה בשאלה זו מתבססת על כלל המידע המונח בפני ועדת השחרורים [...] שלל חוות הדעת בעיניינו של האסיר, לרבות דוח גורמי בית הסוהר, דוח עו"ס, הערכת מב"ן, חוו"ד ועדת אלמ"ב, ועדת גילוי עריות, תכניות שקום, חוות דעת פרטיות ועוד".
אשר לנסיבותיהם הפרטניות של המבקשים: בנוגע לפלוני צוין, כי הוא השלים טפול יעודי מוצלח בבית הסוהר, והביא בכך להפחתה ברמת מסוכנותו.
בייחוד אמורים הדברים, מקום שבו עסקינן בבקשת רשות לערער על החלטת ועדת השחרורים.
כפי שאסביר להלן, בקשת רשות העירעור שהגיש לפידות נסובה על עניינו הפארטיקולרי ואינה מעוררת שום שאלה משפטית כללית בעלת חשיבות ציבורית; ולפיכך, דינה להדחות בהתאם להלכה שנמצאת עמנו מזה שנים רבות [(ראו:][בר"ע 7/86]וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986) (להלן: הילכת וייל)).
...
השופט ג' קרא:
אף אני, כחבריי השופטים נ' סולברג ו- א' שטיין, סבור כי דין רע"ב 8018/19 להידחות.
ואף מקובלת עלי הערתו של חברי השופט א' שטיין באשר למשמעות הפרת חובת המבקש לעמוד בפיצוי המתלוננת, שהוטל עליו בגזר הדין.
למעשה, קריאה מצרפית של הוראות סעיפים 12(א) ו-(ב) לחוק, מובילה למסקנה כי המחוקק ביקש ליצור מדרג של הסיכון הנשקף מאסיר לשלום הציבור.
