בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת ערר בחוק נכסי נספי השואה

שני ההליך נסובים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה הוחלט לעכב את ביצועה של החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן – ועדת העררים).

נטען כי המבקשים הם כולם ניצולי שואה, אנשים מבוגרים ונכים, ורבים מהם סובלים מבעיות בריאותיות וממחלות קשות.

במקרים אלה, בהיתחשב בכך שהתכלית העומדת ביסוד החובה להפקיד עירבון היא הגנה על זכותו של בעל הדין הנתבע לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו באופן זמין וודאי (ראו, בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרישמי (טרם פורסם, 17.10.2007), אין הצדקה לחייב את יוזם ההליך בהפקדת עירבון או למצער יש להסתפק בעירבון נמוך.

הערכה זו נשענת גם על כך שעל פני הדברים נראה כי בפי המבקשים טענות ממשיות הראויות לבירור; על הקפו של ההליך, המוגבל לעניין עיכוב ביצוע החלטת ועדת העררים; על כך שכל המבקשים הם אנשים מבוגרים, המוכרים כנכים; על מעמדה של המשיבה כרשות שלטונית; על כך שבית המשפט המחוזי לא חייב את המבקשים בהוצאות הגם שדחה את עמדתם; ועל כך שניסיון העבר מלמד כי בערעורים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בית משפט זה אינו נוהג לפסוק הוצאות לטובת המשיבה.

...

במצב דברים זה, נחה דעתי כי חיוב המבקשים בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבה הוא בבחינת הכבדה מיותרת, אשר אינה מתחייבת במקרה דנן לאור תכליתו של הערבון.

בשם המערער: עורכי-הדין צביקה ברק ואלעד מן בשם המשיבה: עורכי-הדין אופיר פורת וּגב' אוֹריה גרוֹס פסק-דין ערעור על החלטת וַעדת הערר שהוקמה על-פי חוק נכסים של נכסי שואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 (להלן: "חוק נכסי הנספים"), מיום 22.3.2012, שדחתה את הערר שהגיש המערער על דחיית בקשתו למשיבה להשבת נכסים.

בערר בפני הועדה טען המערער, כי סעיף 68 לחוק נכסי הנספים מתייחס לנכסים הנמצאים בישראל, אלא שבמקרה דנן הנכסים נשוא הבקשה לא היו בישראל בעת מותם של יהודי יוון בשואה, והועברו רק בשנות ה-60' של המאה ה-20' לישראל, ולכן הדין שצריך לחול עליהם הוא דין מקום הפטירה (באושוויץ או במחכה רכוז אחר בפולין), או דין מקום הימצא הרכוש (בבריטניה).

ניתנת בזאת רשות לערער, בהתאם לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

...

הגם שאין מנוס מדחיית הערעור, אני מבקש בשלב זה להבּיע את עמדתי, כי ראוי שבנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בהן הנכסים מושא הערעור הם נכסים שלא היו בישראל במועד רכישתם, לא הובאו לישראל על-ידי הנספים בחייהם, ולא היו בישראל גם במועד פטירתם, תמצא המשיבה פתרון, שיאפשר לסייע גם לאותם מאתיים יהודים החיים ביוון והמוגדרים כקורבנות ישירים של תקופת השואה, שלהבטחת רווחתם פועל המערער.

." [הדגשות הוספו]. במקרה דנן, הרכוש אותו רכשו הנספים לא היה בארץ ישראל עובר לשואה, ועל-כן, הגם שחוק נכסי הנספים הוא חוק עם תכלית מוסרית ואנושית מהדרגה הראשונה, והגם שבמתכונתו הנוכחית פּוֹרשׂ הוא את כנפיו גם על המניות מושא הערעור - אני סבור, כי לא תחטא המשיבה במילוי תפקידה (בלשון המעטה) אם תמצא, גם לאחר מתן פסק-דין זה, וּבהקדם, פתרון, שמחד - עולה בקנה אחד עם תכלית חוק נכסי הנספים; וּמאידך - עושה חסד עם שארית הפליטה מקרב יהודי יוון הזקוקים לסיוע.

סעד הערעור נדחה.

]השופטת א' חיות: זהו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לעינייני מס שבח מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת (בדימוס) ר' שטרנברג אליעז, עו"ד ד' מרגליות ורו"ח צ' פרידמן) (להלן: הועדה) אשר קיבלה את ערר המשיב על החלטת המערער וקבעה כי המשיב זכאי לפטור מתשלום מס שבח על-פי סעיף 49ב(1) לחוק מסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק מסוי מקרקעין).

החלטת ועדת הערר בהחלטתה מיום 12.12.2010 קבעה הועדה ברוב דיעות (כבוד השופטת (בדימוס) ר' שטרנברג אליעז ועו"ד ד' מרגליות) כי ליורשי פושט רגל אין כל זכות בנכסיו עד לסיום הליכי פשיטת הרגל, משום שאלה הוקנו לנאמן על-פי חוק.

יחד עם זאת, צוין בהחלטה כי היה על הנאמן לבקש את רשות בית המשפט בהליך פשיטת הרגל לעשות שימוש בפטור המגיע לחייב.

להשלמת התמונה יצוין כי בהתאם להנחיית ועדת הערר, פנה הנאמן לבית המשפט המחוזי בהליך פשיטת הרגל וקיבל את אישורו לפנות אל המערער ולבקש פטור ממס שבח בגין מכירת אחת הדירות (ראו החלטת כבוד השופטת ו' אלשיך מיום 29.12.2010).

לגבי מקרים אלה קובע חוק מסוי מקרקעין בסעיף 3 הסדר מיוחד לפיו: הקניית זכות במקרקעין או זכות באיגוד לנאמן, לאפוטרופוס, למפרק או לכונס נכסים מכוח פקודת פשיטת הרגל, 1936, פקודת החברות, פקודת האגודות השיתופיות, פקודת המסחר עם האויב, 1939, חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, או חוק נכסי גרמנים, תש"י-1950 או לחברה כהגדרתה בחוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006, או לגוף שנקבע לפי סעיף 64(ג) לאותו חוק, לפי אותו חוק – אינה "מכירת זכות במקרקעין" או "פעולה באיגוד" לענין חוק זה; ובמכירת זכות במקרקעין או בפעולה באיגוד על ידי מי שהוקנתה לו כאמור, יחושב המס, לרבות לפי סעיף 7א, כאילו נמכרה הזכות או נעשתה הפעולה על ידי מי שממנו הוקנתה.

...

על כן אני סבורה כי גם במצב דברים זה יש לפרש את האמור בסעיף כפשוטו ולראות את איתן המנוח כ"מוכר" לצורך חישוב המס.

צירופן של שתי הוראות אלה מוביל על-פי גישתי אל המסקנה כי נכס הנמכר על-ידי נאמן בפשיטת רגל של אדם שנפטר, יש לראותו כאילו נמכר גם לצורך הוראת הפטור שבסעיף 49ב לחוק מיסוי מקרקעין על-ידי פושט הרגל בעודו בחיים (לדעה אחרת, ראו: נמדר כרך ג', בעמ' 80 ה"ש 139).

אך סוגיה זו לא עלתה בטיעוני הצדדים שבפנינו ועל כן, הנחתי כי היא אינה רלוונטית למקרה דנן ואיני רואה להביע דעה לגביה במסגרת הליך זה. סיכומו של דבר אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער בשכר טרחת עורך-דין בערעור לטובת המשיב בסך של 20,000 ש"ח. ת המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה.

בית משפט השלום בחיפה ו"ע 22326-03-13 למדן נ' משרד האוצר/הלישכה לשקום נכים בפני ועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 יו"ר הוועדה כב' השופט אהרון שדה חברת הוועדה – דר' נעמי אפטר חבר הוועדה – דר' צבי בן-ישי מערערים אני רות למדן משיבים משרד האוצר/הלישכה לשקום נכים פסק דין

לפנינו ערר על החלטת המשיבה מיום 8.1.13 על פיה תשלם לעוררת קצבה על פי גובה נכותה ולא קצבה "לפי הכנסה". ע"מ לצמצמם את היריעה, שוב אין מחלוקת ביחס לחובה לנכות "הכנסה נוספת" של העוררת גם לא ביחס לנכוי הכנסות "ברוטו" שכן זו הפסיקה וזה הדין הנוהג כיום (אם כי יש בערר יש עתירה לקרוא לביטול ניכוי קצבת הזיקנה ברם לא זה נושא הערר לגופו ואין הועדה ממילא מוסמכת לבטל הוראות חוק או לפרשן מקום בו אין צורך בפרשנות ואין היא עושה מלאכתו של המחוקק).

היתמקדות ב"כ העוררת בהטבות מהקרן להשבת רכוש אינה מקרית שכן בסעיף 7 לדף המבחנים למתן סיוע לניצולי שואה נזקקים בשנת 2013 (צורף לסיכומי העוררת) נרשם כי : "המענק שיינתן לא יפגע בזכאותם של הניצולים לגימלה, ואינו נחשב כהכנסה לצרכי מס". מהגדרה זו מבקשת העוררת ללמוד כי המענק הרבעוני הוא חלק מהגימלה של נכה לפי הכנסה.

מאידך גיסא, אי ניכוי ההטבות כהכנסה נוספת לא מעיד כי המענק או ההטבות הם חלק מגימלה או התגמול לנכה "לפי הכנסה". כל שנאמר בדף המידע (ויש לקרוא את כולו) הוא שנכה "העומד במבחנים שנקבעו ובהתאם לנתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה" יהיה זכאי לקבלת הסיוע מהקרן להשבת רכוש ואז הסיוע לא יפגע בזכאות לגימלה, לא כתוב שהוא חלק ממנה ולא כתוב שיש קשירה בין הכספים ומקורותיהם קרי שהתגמול או גמלה והמענק מגיעים מאותו מקור ויש לראותם כמיקשה אחת.

יש לזכור כי החברה לאיתור והשבת נכסים שפרסומיה ופרסומי העיתונות הרבים שצורפו לערר נוגעים אליה היא חברה נפרדת שהוקמה על פי חוק נפרד (חוק נכסים של נספי שואה תשס"ו-2006) כאשר אותו חוק קובע הוראות שונות ביחס לפעולות החברה, הנכסים והתשלומים שהיא מעבירה, מתן פטורים ממיסוי וכיו"ב אך איננו קובע כי התשלומים וההטבות על פיו הם חלק מהתשלומים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים.

...

אנו מקבלים את טענת המשיבה לפיה רף התגמול המגיע לניצול השואה קבוע בחוק בסעיף 4ג1(א) שבו המפנה לסעיף 4ד(א) לחוק נכי המלחמה בנאצים תשי"ד-1954 הקובע את גובה הקצבה כנגזרת ממשכורת עובד מדינה בדרוג מסוים.

אשר על כן לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיבה, גובה התגמול לפי הכנסה נקבע בחוק, עליו אין להוסיף דבר וממנו יש לנכות כל הכנסה נוספת כהגדרתה בחוק ובפסיקה .