בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי בדבר ערובה והסכם שכר טרחה

ביום 12.7.2021, הגישו לבית המשפט המחוזי, לתיק בקשת רשות העירעור על החלטת בית משפט השלום מיום 19.1.2021 (רע"א 42670-02-21), בקשה "להארכת מועד להפקדת ערובה". לאחר שנתקבלה תגובתו של המשיב לבקשה, נדחתה בקשת הארכה.

בהקשר זה נטען, בין היתר, כי כתב התביעה שהגיש המשיב 'מנופח' ומתעלם מהתשלומים ששולמו; כי פסק הדין מחייב את כל הנתבעים ביחד ולחוד, וזאת למרות שגם כתב התביעה מייחס לכל נתבע חלק אחר מרכיב התביעה; כי הסכמי שכר הטירחה כלל לא נחתמו עימם, אלא עם חברת בהט עבודות בנייה בע"מ בלבד; וכי לכל אורך ההליך ניסה המשיב מספר פעמים לקבל פסק דין במעמד צד אחד, בחוסר תום-לב, ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבעו מועדים ברורים להפקדת הערובה המופחתת שקבע, תוך שהובהר כי אם לא תופקד הערובה במועד – "יישאר פסק דינו של בית משפט קמא מיום 13.12.2020 בעינו". הגם שהוקצב למבקשים יותר מחודש-ימים לצורך הפקדת הערובה המופחתת – לא נעשה הדבר במועד; גם בקשה כלשהיא להארכת המועדים שנקבעו – לא הוגשה.

...

כנקודת מוצא אמנם הודגש, כי בית המשפט רשאי לבטל פסק דין "בתנאים שייראו לו", וזאת "גם כנגד מלוא סכום הערובה", אלא שבניגוד לקביעת בית המשפט השלום, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה – נוכח סכום הערובה הגבוה במיוחד שנקבע, כמו גם השונות בסכומי התביעה ביחס לנתבעים השונים – יש להפחית את סכום הערובה לסך של 100,000 ₪ בתוספת של 10,000 ₪ הוצאות משפט.

בית המשפט המחוזי העיר, כי "הבקשה הוגשה לבית משפט זה משקבע בית משפט השלום, ובצדק, כי אינו מוסמך להאריך המועד שנקבע בפסק דיני", אולם לגופו של עניין הגיע לכלל מסקנה כי עקרונות של סופיות הדיון והסתמכות המשיב, מצדיקים את דחיית הבקשה, והותרת פסק הדין של בית משפט שלום על כנו בעקבות אי- עמידה בתנאי שנקבע לביטולו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתשובה מאת המשיב.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור – נדחית בזאת.

בבית המשפט העליון רע"א 8761/20 לפני: כבוד השופט י' עמית המבקשים: 1. פלונית 2. פלונית 3. פלוני נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 064451-11-19 שניתנה ביום 25.11.2020 על ידי כבוד השופטת ש' ליבוביץ בשם המבקשים: עו"ד עמוס גבעון ][]החלטה

בבקשתם האחרונה, הרביעית במספר מיום 16.11.2020, טענו המבקשים כי המשיב לא העמיד לעיונם את הסכמי שכר הטירחה המקוריים (לכאורה) משנת 2013, וכי עד למועד זה המשיב נימנע מלהמציא תצהיר גילוי מסמכים ספציפי ערוך לפי טופס 12 לתקנות כאמור בתקנה 113 לתקנות, וזאת בנגוד להחלטות בית המשפט המחוזי שהורו על השלמת ההליכים המקדמיים.

כך באשר לעניין תצהיר גילוי המסמכים, וכך באשר לסנקציה של מחיקת כתב ההגנה או של הוצאות שבקשו המבקשים להשית על המשיב, וממילא אין דרכה של ערכאת העירעור להתערב בכגון דא. ודוק, בין הצדדים התגלעה מחלוקת בדבר מיסמך מסוים, שלטענת המבקשים מדובר ב"הסכם שכ"ט המקורי משנת 2013 (לכאורה)" שלא הועמד לעיונם, ולטענת המשיב מדובר בטיוטת הסכם לצורך שקילת חידוש הייצוג, כשמסמך המקור נמצא בידי המבקשים ואצל המשיב נותר רק צלום של המסמך שהועבר זה מכבר למבקשים. בהחלטתו מיום 25.11.2020 בית המשפט הורה למשיב להצהיר על גבי טופס 12 כי המסמך אכן לא מצוי ברשותו, ותצהיר כאמור הומצא על ידי המשיב. מכאן שניתן מענה לחשש לאי גילוי של המסמך המסוים עליו הצביעו המבקשים.

לא למותר להזכיר כי זו הפעם השלישית שהליכי ביניים שמתנהלים בין הצדדים מגיעים לפתחו של בית משפט זה. הגיעה העת להפסיק לדשדש בפרוזדור ולהכנס לטרקלין ההיתדיינות (עניין מחסני ערובה, בעמ' 269), ויפים לענייננו הדברים הבאים: "גילוי מסמכים והעיון בהם וכן הצגת שאלון הם אמצעי עזר חשובים שתועלתם רבה, בעיקר על-ידי החיסכון בזמן המבוזבז על השמעת עדים. עם זאת, אין לשכוח שמדובר באמצעים שמטרתם לייעל את שמיעת המשפט שהם טפלים לעיקר. החיסכון בזמן שניתן להשיג על-ידי אמצעים אלה הוא שיקול חשוב, אולם שיקול זה מפסיד מערכו אם הזמן המבוזבז בשל התנצחויות על שאלות מסוימות או מסמכים מסוימים, בערכאה הדיונית ובערכאת העירעור, עולה על המידה" (רע"א 6823/96 עפאנה נ' מדינת ישראל (29.10.1997)).

...

אם מצא בית המשפט הדן בהליך כי בעל דין לא קיים כראוי את חובתו, רשאי הוא "לחייב את בעל הדין באופן מיידי בהוצאות ובמקרים מיוחדים אף למחוק את כתב טענותיו" (תקנה 60(א) סיפא).

זאת, אלא אם מצא בית המשפט טעמים מיוחדים שלא לעשות כן (תקנה 60(ג) סיפא).

במקרה הנדון, וכפי שהוסבר לעיל, איני סבור כי יש עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט שלא להורות על מתן צו לגילוי מסמכים כפי שהתבקש, ומטעם זה הבקשה לרשות ערעור נדחית.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ג' לוין) מיום 26.10.2023 בת"א 25031-04-23, בה ניתן למשיב פטור מתשלום אגרה עד לסכום של 2.5 מיליון ש"ח. רקע והשתלשלות העניינים במוקד הסיכסוך בין הצדדים עומדת תביעה נזיקית שהגיש המשיב לבית משפט השלום נגד מעבידתו וחברת הביטוח שלה.

בשולי הדברים, נטען כי המבקש כשל גם בכך שהגיש את התביעה לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי, לנוכח הקף הנזק שניגרם למשיב.

לתמיכה בטענותיו, צירף המשיב בין היתר אישור על תשלום גמלת נכות מעבודה מהמוסד לביטוח לאומי; אישור על תשלום קיצבאות לפי ביטוח נכות לרעייתו; הסכם שכירות; חשבונות לתשלום ארנונה, מים וחשמל; אישור יתרת חשבון בבנק הדואר נכון לתאריך 31.12.2022 לפיו היתרה עומדת על כ-350 ש"ח; ותצהיר לאימות עובדות הבקשה.

ביום 14.5.2023 נעתר בית המשפט לבקשה, בכפוף להפקדת התחייבות עצמית של המשיב ללא הגבלת סכום בגין כל נזק שייגרם על ידי צו העיקול; ערובה של צד שלישי; וערבון בסך של 50,000 ש"ח. ביום 22.6.2023 הודיע המשיב כי לנוכח העדר יכולתו לגייס את הסכום הנידרש להפקדת ערבון בסך של 50,000 ש"ח, הוא חוזר בו מבקשתו לצוו עיקול זמני.

בנוסף, ציינה המדינה כי המשיב לא היתייחס בבקשתו לעובדת ייצוגו בהליך הנוכחי על ידי עורך דין ולאופן מימון שכר טירחתו.

...

לא מצאתי כי מדובר במסקנה בלתי סבירה או כי נפל בה פגם יסודי כלשהו המצדיק התערבות.

אומנם המדינה התייחסה בתגובתה לעניינים שונים אשר לשיטתה לא פורטו כנדרש בבקשת המשיב (כאשר עניינים אלה קיבלו מענה בתשובת המשיב), ואולם בסופו של דבר היא הותירה את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

] בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת י' מושקוביץ) בת"א 59961-07-22 מיום 2.12.2023 בה הורה על חילוט ערובה שהופקדה במסגרת בקשה למתן סעד זמני שהגיש המבקש; ומיום 17.1.2024 בה נדחתה בקשת המבקש להעביר לידיו סכומי כסף המוחזקים בנאמנות על ידי בא-כוחו לשעבר, עו"ד גל קריכלי (להלן: עו"ד קריכלי).

כן דחה בית המשפט את הבקשה ביחס להוצאות ההליך ושכר טירחת השמאי, בציינו שהערובה שהופקדה לא נועדה לסייע בגביית הוצאות מסוגים אלה.

בנוסף טען המבקש כי לא היה מקום לדחות את בקשתו להעביר לידיו חלק מתמורת הדירה המוחזקת בנאמנות על ידי עו"ד קריכלי, שכן הן מהוראות הסכם המכר, הן מקביעת בית המשפט המחוזי בהחלטה בבקשה למתן סעד זמני והן מפסק הדין, עולה כי בידי עו"ד קריכלי צריך להשאר בנאמנות סך של 100,000 ש"ח בלבד עד להמצאת כל האישורים הנדרשים, ולא סך של 1,000,000 ש"ח כפי שקבע בית המשפט בהחלטתו מיום 17.1.2024.

בתקנות הישנות קבעה הוראת תקנה 371 כך: (א) פקע הצוו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר היזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט הערבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצוו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצוו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט הערבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שניגרם.

...

בנוסף, נוכח התרשמותו החד-משמעית ממהימנות עדותו של עו"ד קריכלי, לא מצא בית המשפט צורך להכריע בין חוות הדעת הגרפולוגיות השונות שהגישו הצדדים על אודות זיוף חתימת המבקש, מה גם שהמבקש בחר שלא למסור למומחית מטעמו את מסמכי המקור, באופן אשר שלל את האפשרות כי תינתן על ידה חוות דעת מלאה ומקיפה בסוגיה שהתבקשה לחוות את דעתה עליה.

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

הבקשה נדחית.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ג' הס) בת"א 1703-01-23 מיום 31.03.2024, בגדרה נפסקו לחובת המבקשת הוצאות על סך 80,000 ש"ח, בגין אי קיום החלטות בית משפט קמא בעיניין הליכים מקדמיים (להלן: ההחלטה); ובהמשך, ביום 04.05.2024, הופחת סכום ההוצאות לכדי 62,000 ש"ח, בעקבות בקשה לעיון חוזר בהחלטה שהוגשה מטעם המבקשת.

יוער, כי במסגרת פסק הדין צוין, בין היתר, כי "מחיקת התביעה בנסיבות תיק זה משמעותה, חיוב התובעת [המבקשת – ח' כ'] בהוצאות, וככל שתוגש תביעה נוספת, תשלום אגרה והמתנה לתור התביעה להתברר" וכן כי "מדובר אמנם בסנקציה משמעותית כנגד התובעת, אולם לא דראסטית ובלתי הפיכה". בשולי הדברים, כאמור, חייב בית משפט קמא את המבקשת בהוצאותיהם של מקצת הנתבעים בתביעה הראשונה, אלו שנדרשו להגיש כתב הגנה, וזאת בסכום כולל של 10,000 ש"ח. בהמשך לאמור, ביום 01.01.2023 הגישה המבקשת תביעה חדשה לבית משפט קמא, בגדרה עתרה לאכיפת ההסכם, ולחלופין, לסעד כספי על סך 8,000,000 ש"ח. לאחר שהמבקשת הפקידה ערובה על סך 150,000 ש"ח, הוגש כתב הגנה ובית משפט קמא הורה, בהחלטתו מיום 08.10.2023, על קיום ישיבת קדם משפט ביום 11.01.2024, וכן על קיום הליכים מקדמיים, בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

כן הודגש, כי המבקשת ערה אומנם להוראת סעיף 1(8) לצוו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצוו), שקובע כי לא תנתן רשות ערעור על "החלטה בעיניין הטלת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו". יחד עם זאת נטען, כי משום שמדובר, לגישתה, בהוצאות עונשיות, וכן בשים לב לפגיעה בה וביכולתה להמשיך ולנהל את התיק – הרי שניתן להעתר לבקשה, על אף האמור בצו.

...

בתום הדיון שהתקיים ביום זה, ניתנה החלטת בית משפט קמא בגדרה הודגש כי, בסופו של דבר, המבקשת "לא הגישה דבר. לא הגישה דיווח על הדיון המקדמי, לא הגישה רשימת עדים, לא הגישה רשימת בקשות ולא הגישה תגובה לרשימת העדים מטעם הנתבעים [המשיבים – ח' כ']". אומנם, הובהר כי במסגרת הדיון ציין בא כוחה כי הוא השלים את הליך גילוי המסמכים, אך עם זאת, העיר בית משפט קמא, כי המשיבים טענו מנגד "[ש]מדובר רק במתן גישה לכאורית לתיקיית מסמכים מבלי שניתן להם תצהיר גילוי מסמכים". בהתאם לכל האמור, הוער כי ראוי היה לבחון את דחיית תביעתה של המבקשת, זאת לא רק בשים לב לכך שהיא לא עמדה, לכאורה, בחובות המוטלות עליה מכוח התקנות, אלא גם משום "[ש]ללא עדים, הרי התובעת לא יכולה להוכיח את תביעתה וניתן היה לדחות את תביעתה". יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא כי ניתן להסתפק בפסיקת הוצאות, אשר צריך שיביאו בחשבון "את מכלול הנסיבות, לרבות הדיון הקודם וכמובן היקף הסיכון של הנתבעים בתביעה משמעותית שכזו". בנתון לאמור עד כה, פסק בית משפט קמא הוצאות על סך 80,000 ש"ח לחובת המבקשת, כאשר 60,000 ש"ח מתוכם ישולמו לטובת המשיבים; והסכום הנותר, על סך 20,000 ש"ח, ישולם לטובת אוצר המדינה.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחייתה, בלא צורך בתשובת המשיבים.

אולם, בהתאם לכל האמור לעיל, מובן כי אין מנוס מדחיית הבקשה שלפניי, זאת בשל הוראת סעיף 1(8) לצו.

סוף דבר: הבקשה נדחית אפוא.