בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת בדבר נטל הראיה והשכנוע בתביעת סילוק יד

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בבקשת רשות העירעור שהגישו המערערים לבית משפט זה על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט שכיב סרחאן) מיום 17/01/15 בתיק ת"א 42924-12-14.

בהחלטתו זו דחה בית משפט השלום את בקשתם של המערערים למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים להמשיך בעבודות שיפוצים, להכנס, לפלוש ולהשיג גבול בדירת מגורים הנמצאת בשכונת ביר אל אמיר ברחוב 1006/51 בנצרת הידועה כגוש 16563 חלקה 16 (להלן: "דירת המגורים"), וזאת במטרה לשמור על המצב הקיים עד להכרעה בתביעתם העיקרית, שעניינה סילוק יד מדירת המגורים ומתן צו מניעה האוסר על המשיבים ו/או מי מטעמם להכנס ו/או לפלוש לדירת המגורים ו/או להמשיך בעבודות השיפוצים ו/או בכל עבודות אחרות למיניהן.

כמו כן, לטענתם, המבקשים מנסים לצרף ראיות בשלב העירעור ללא הגשת בקשה מתאימה כפי שניסו לעשות בשלב הסיכומים, חרף היתנגדותם לכך, והם מעלים טענות לא נכונות לפיהן לא היה לבית משפט קמא מספיק זמן לשמיעת המצהירים, למרות שלא זכור להם כי מי מהצדדים ביקש לחקור את המצהירים וכי בית המשפט היתנגד לכך.

דיון: בטרם אדון בבקשה לגופו של עניין, אציין כי שני הצדדים העלו בבקשה ובתגובה לה טיעונים רחבים כאילו מיתקיים בפניי הדיון בבקשת רשות העירעור ולא כך הדבר.

כידוע, המבקש מתן סעד זמני בעירעור צריך לשכנע את בית המשפט כי סכוייו להצליח בעירעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שפעולה על פי פסק הדין טרם הכרעה בעירעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו, אם יזכה המבקש בערעורו (ר' ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם,11.11.2004); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבנלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 14.4.2005)).

כמו כן, לטעמי, לא הרימו המערערים את הנטל להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, באופן המצדיק את מתן הסעד המבוקש בטרם הוכרע ערעורם.

...

בית משפט קמא לא נעתר לבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד וכן דחה את הבקשה, לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים, בהחלטה מפורטת ומנומקת, במסגרתה קבע כי המבקשים הגישו את בקשתם בחוסר ניקיון כפיים ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר הסתירו בבקשתם עובדות מהותיות ולא צירפו מסמכים בכל הנוגע להעברת הזכויות בדירת המגורים על שמם וכן לא צירפו לבקשתם בעלי דין מהותיים.

כל אלו הובילו את בית משפט קמא לכלל מסקנה ברורה, לפיה דין הבקשה למתן צו מניעה זמני להידחות.

לא שוכנעתי, כי אי-מתן הסעד הזמני צפוי לגרום למערערים נזק חמור מזה העלול להיגרם למשיבים עקב מתן הסעד, וכי מדובר בנזק שהינו בלתי הפיך, שכן, כעולה מדברי המבקשים עצמם, המשיבים לא תפסו חזקה בדירת המגורים ואינם גרים בה ואין בעצם עריכת השיפוצים בדירה כדי לגרום נזק בלתי הפיך וככל שיתברר בסופו של יום כי יש למבקשים זכויות בדירת המגורים ו/או ככל שיתקבל הערעור וייגרם להם נזק, ניתן יהיה לפסוק להם פיצוי כספי בגינו.

אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שהגישו המערערים לבית משפט זה. המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות בגין הליך זה בסך של 2,500 ₪.

בית משפט השלום בנצרת ת"א 1089-03-15 זועבי נ' זועבי תיק חצוני: בפני כב' השופט אלעד טל התובע: עאוני זועבי (ע"י ב"כ עו"ד פואד אסעד) הנתבע: וסים זועבי (ע"י ב"כ עו"ד מ. הורוביץ) פסק דין

על החלטה זו הגיש התובע בקשת רשות ערעור (בר"ע 5679-08-16), שהתקבלה ביום 13.6.17.

נטל השיכנוע הוא "החובה העיקרית במשפט" כאשר אי-עמידה בנטל פירושה דחיית טענותיו של מי שהנטל מוטל עליו (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897), כאשר: "... התשובה אם הנטל הורם או לא... טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן ובהיתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין זה" (ע"א 941/05 אגודת הכורמים נ' חברת הכרם, פ"ד סא(3) 350).

5.3.15 הגיעו הצדדים לידי פשרה לפיה ישלם התובע לפתחי סך של 215,000 ₪ לשם סילוקה של התביעה (חוות הדעת והסכם הפשרה צורפו לתצהירו של התובע ולא סומנו).

כמו כן צירף התובע מסמכים נוספים בהם הסכם בין פתחי לסמיר זועבי, אביו של התובע מיום 15.2.15 בו מתחייב האב לנקוט בכל האמצעים על מנת להביא לתשלום הכספים שנפסקו לטובת פתחי במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי (ת"א 47518-02-13 שהוגשה על ידו, תלונה ללישכת עורכי הדין שהוגשה על ידי אחד, מפרע סאלח כנגד הנתבע, הסכם מכר בין התובע לחברת גרייב אבו סרור לרכישת המקרקעין נשוא התביעה ובקשה לרישום הערת אזהרה על המקרקעין לטובת חברת גרייב עליה חתום הנתבע; פרוטוקול מועצת המנהלים של חברת גרייב מיום 11.12.12 בה הוחלט על ביטול הערת האזהרה שנרשמה על המקרקעין ועוד הסכם, כתבי טענות ופרוטוקול בתי משפט במסגרת תביעות שהוגשו כנגד הנתבע על ידי מוהנד אבו נאג'י. לאחר הגשת התצהירים המשלימים הנ"ל התרתי לנתבע להגיש תצהיר משלים מטעמו.

לנתבע מטבע הדברים היתה ראיה שונה מהתובע של פני הדברים והתרשמתי כי הוא מנסה לגמד את משמעות האמירות כלפיו בפסקי דין ומהותן של התביעות, תשובותיו לא שיכנעו אותי שכן היו שונות מן התוצאות והקביעות של בתי המשפט.

...

אף הפרתו את ההסכם לביצוע בדיקת הפוליגרף וההרשעות הפליליות הנזקפות לחובתו מחזקות מסקנה זו. ככלל, הראיות הנוספות שהגיש התובע אינן נוגעות לעניין שבמחלוקת אלא נועדו, כפי שהצלחתי לדלות מסיכומיו להשחיר את שמו של הנתבע על מנת לשכנע את בית המשפט כי הנתבע מסוגל מבחינה נורמטיבית לבצע עבירות של גניבה וזיוף שמייחס לו הנתבע.

על כן אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪.

בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת רבקה איזנברג) מיום 11.10.18 ומיום 23.10.18 (תא"ק 30394-03-18), בהן נדחתה בקשת המבקשות להיפוך נטל הבאת הראיות ונטל והשכנוע, בתביעה לסילוק יד ממקרקעין שהגישו נגד המשיבה.

במצב דברים בו נטל הבאת הראיות יוותר על כנו, יידרשו המבקשות לנהל את התובענה תוך הוכחת מה שכבר הוכח ויאלצו להיתמודד מול "טענות עלומות", מבלי שתנתן להן ההזדמנות להגיש ראיות לאחר שהמשיבה תגיש ראיותיה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובהחלטות בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, בלא צורך בקבלת תשובת המשיבה לבקשה, וזאת בהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות).

בענייננו, סבורני כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בשלב מוקדם זה של ההליך.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

בית משפט השלום בנצרת תא"ק 5037-02-17 וקנין ואח' נ' שמואל ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופטת אפרת רבהון תובעים 1. שמעון וקנין 2. ברוריה וקנין 3. איתן יעקובי 4. רונית יעקובי נתבעים 1. יעקב שמואל 2. קטי שמואל החלטה

בדיון שהתקיים בבקשה למתן רשות להיתגונן, הבהיר בית המשפט לנתבעים (המותב הקודם שדן בהליך) את הקושי בטענותיהם בכל הנוגע להיעדר זכות של המשיבים בחלקה מושא תביעתם, משמדובר בזכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, שהרישום מהוה ראיה חותכת לנכונותו לפי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן – חוק המקרקעין).

ביום 12.04.22 הגישו התובעים בקשה למתן פסק דין המורה על דחיית בקשת הרשות להיתגונן שהגישו הנתבעים ועל סילוק ידם מן החלקה, לנוכח פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שדחה את תביעת הנתבעים.

נפסק, כי הנתבעים (התובעים שם) לא עמדו בנטל להוכיח כי הם רכשו זכויות קנייניות בחלקה מכוח חזקה, וזאת, מאחר שגירסתם בנוגע לתקופת החזקה בחלקה לא הייתה עקבית, לא נתמכה בראיות כלשהן, ולא נתמכה באסמכתאות בדבר השקעות ושימושים שעשו בחלקה.

בסיכום פסק הדין נקבע כי "לתובעים אין זכויות כלשהן בחלקה והם לא הצליחו לשכנע כי נפל פגם כלשהוא ברשום הזכויות בחלקה או בעיסקאות המכר". בתגובה הגישו הנתבעים מצידם, בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי, שבה טענו כי יש להותיר את ההחלטה על עיכוב ההליכים בתביעה דנן על כנה, עד למתן פסק דין חלוט בעירעור שהגישו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (ע"א 3820/22 יעקב שמואל נ' Don Stener) (להלן - העירעור).

לאחר שהתקבלו תגובות הצדדים לבקשה למתן סעד זמני לתקופת העירעור, ניתנה ביום 18.8.2022 החלטה נוספת, שבה קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כי מאחר שתכלית הבקשה למתן סעד זמני, היא המשך עיכוב ההליכים בתביעה דנן עד להכרעה בעירעור, אין מקום שבית המשפט העליון יידרש לשאלה, בטרם תדון על ידי המותב הדן בהליך בבית משפט השלום שהורה על עיכוב ההליכים, ככל שתוגש בקשה מתאימה.

כאמור, בהחלטה על עיכוב ההליכים בהליך נקבע כי אין הצדקה לניהול הליך זה במקביל לתביעה בבית המשפט המחוזי, שיהיה בה כדי ליצור מעשה בי-דין בהליך זה: "הכרעה בהליך המקביל יהיה בה כדי ליצור מעשה בית דין בין הצדדים ולחייבם בהליך דנן, וככל שתתקבל התביעה שם – הדבר ישליך ישירות על עילת התביעה דנן". הנתבעים אינם חולקים על הקביעה שלפיה פסק הדין בהליך המקביל שבו העלו טענות שהעלו בבקשה למתן רשות להיתגונן יהווה מעשה בי-דין בין הצדדים ויחייב אותם בהליך דנן.

...

הבקשה להמשך עיכוב ההליכים בתביעה - נדחית.

כאמור, הצדדים כבר הגישו סיכומים בבקשה למתן רשות להתגונן, והתיק היה בשל למתן החלטה, עד שהוגשה הבקשה לעיכוב הליכי התביעה שבית המשפט נעתר לה. ברי כי בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, חל שינוי בנסיבות שעליהן נסמכו הצדדים בסיכומי טענותיהם בבקשה.

מאחר שכך, סבורני כי נכון יהיה לתת לצדדים אפשרות להגיש טיעוניהם בהתייחס לנסיבות החדשות, ככל שיראו לנכון, בטרם תינתן החלטה בבקשה למתן רשות להתגונן.

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 51444-04-19 אר-שם תעשיות חצור בע"מ ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל - נצרת ואח' תיק חצוני: מספר תיק חצוני מספר בקשה:1 בפני כבוד הרשמת עינב גולומב מבקשים 1. אר-שם תעשיות חצור בע"מ 2. דויד חננאל משיבים 1. מנהל מקרקעי ישראל - נצרת 2. משרד התעשיה והמסחר/המשרד הראשי 2. היועץ המשפטי לממשלה החלטה

בשנת 2012 הגיש המשיב 1, מנהל מקרקעי ישראל (להלן – המנהל), תביעה לסילוק יד ולמתן צו מניעה קבוע נגד המבקשים, ביחס למקרקעין הידועים כמגרש 114 בגוש 13846, חלקות 54,53,54 באיזור התעשייה של חצור הגלילית (להלן המקרקעין), וכן למתן פס"ד הצהרתי לפיו הסכם הפיתוח שנחתם בין הצדדים בטל (ת.א 33888-11-12, בהמ"ש השלום בצפת, להלן – תביעת המנהל).

ערעור שהוגש על פסה"ד לבית המשפט המחוזי נדחה (ע"א 342885-10-14), וכך גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (רע"א 805/16).

כמו-כן, לא הובאה כל ראיה בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת, ולעניין זה לא די בטענה כי המבקש הוא נציגה והרוח החיה בה. עוד נקבע, כי לגופו של עניין סכויי התביעה אינם נחזים להיות גבוהים וזאת נוכח קיומו של פס"ד חלוט בתביעת המנהל בו נקבע כי המשיבים הפרו את הסכם הפיתוח שנכרת בין הצדדים.

המבקשים ערערו על החלטה זו, וביום 31.10.18 נמחק העירעור בהסכמתם, לפי המלצת בית המשפט.

על המבקש לפטור אותו מתשלום אגרת בית משפט לשכנע בדבר התקיימות שני תנאים מצטברים: חיסרון כיס וכי ההליך בגינו מתבקש הפטור מגלה עילה.

לעניין התנאי הראשון, הנטל על המבקש להניח לפני בית המשפט תשתית מפורטת ומלאה של מצבו הכספי.

אולם כל אותן טענות הועלו, נדונו ונדחו לגופן במסגרת ההיתדיינות בתביעת המנהל; בפסק הדין של בית משפט השלום נקבעו ממצאים מפורשים בדבר הפרת ההסכם על-ידי המבקשת; בדבר היות אותה הפרה בגדר הפרה יסודית; ובדבר מתן התראות למבקשת טרם ביטול ההסכם, שלא הועילו.

ערעור על קביעות אלה נדחה במלואו; בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשת בדבר זכויות הנתונות לה במקרקעין, קבע כי היא הפרה את ההסכם הפרה יסודית וכי לא היה חוסר תו"ל, עצימת עיניים או רשלנות מצד המנהל.

...

על רקע המקובץ, נראה כי סיכויי התביעה להתקבל הינם נמוכים עד מאוד, ומכאן שדין הבקשה לכאורה להידחות.

הדבר מחדד את סוגיית ההשבה, שהיא שאלה מורכבת בסיטואציה, ושעמדת המנהל לגביה איננה ידועה בשלב זה. אומנם, אופן ניסוח כתב התביעה איננו ממוקד בהשבה (אלא בטענה לאכיפה ולחילופין פיצויים), אולם בהינתן שמבוקש בתביעה סעד כספי בגין שווי המבנה שהוקם במקרקעין, ומשהמבקשים אינם מיוצגים, סבורני כי לשלב המקדמי והמוגבל של בקשה לפטור מאגרה, ולרף המקל במישור זה, אין בכך כדי להכריע.

בשים לב לכל המפורט לעיל, ולאחר שקילת מכלול הנתונים, סבורני כי יש מקום לפטור את המבקשים מתשלום אגרה אז זאת באופן חלקי בלבד.