בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בדבר הוצאת נספחים מתצהיר

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בבת-ים (כב' השופט עדי סומך) מיום 11.2.2024 בת"צ 26635-05-23 ולפיה נדחתה בקשת המבקש "לפסול דו"ח החקירה מהתיק והטענות בדבר זיוף פסק דין". המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בשל הפרה נטענת של הוראות חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות תשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק השיויון") – אי פירסום הסדרי נגישות באתר אינטרנט של המשיבה ואי מינוי רכז נגישות.

במסגרת הטיעונים נטען כי המבקש ובאת כוחו העבירו למשיבה בהליך אחר שניהלו פסק דין מזוייף ובו במקום שיהיה כתוב בפסק הדין "בקשת ההסתלקות מקבלת תוקף של פסק דין, למעט הסכמת הצדדים לגמול ושכר טירחה". נרשם: "בקשת ההסתלקות מקבלת תוקף של פסק דין, לרבות הסכמת הצדדים לגמול ושכר טירחה". הדגש אינו במקור- א.כ לתשובה צורף כנספח 1 דו"ח חקירה – דו"ח בדבר המבקש ובדבר באת כוחו.

ב) זאת ועוד; עניינן של ההחלטות מושא בקשת רשות העירעור בהוצאת מסמכים מכתב טענות ומחיקת טענות מכתב טענות.

לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בשאלה, האם למחוק סעיפים או להוציא נספחים מכתבי טענות או תצהירים.

...

באשר להפרת הפרטיות נקבע בסעיף 23 להחלטה: "באת כוח המבקש טענה גם להפרה של חוק הגנת הפרטיות לפי סעיף2(9) לחוק הגנת הפרטיות, שבו כתוב כך: "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה." וכן טענה בדבר סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות שבו כתוב כך: "פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם... או להתנהגותו ברשות היחיד." אך אין אני מקבל את הטענה כי המשיבה פרסמה את ענייניה הפרטיים של באת כוח המבקש, אלא פירטה בדו"ח פרטים מקצועיים שהועלו בפגישה שבין הצדדים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה וזאת מהנימוקים הד א) השגות על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, יידונו ככלל במסגרת ערעור על פסק דין ולא בשלב הביניים אלא אם כן כתוצאה מהחלטת הביניים ינוהל ההליך באופן שגוי או אם קיימת הצדקה לביקורת מידית של ערכאת הערעור.

יובהר כי בשלב הנוכחי ודאי שאין להטיל דופי בב"כ המבקש אך מדובר בטענה רלבנטית להליך ואין מקום "למוחקה". לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטה בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט רז נבון) מיום 28.9.2023 בת"א 31319-09-23.

נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת והודגש בסעיף 61 להחלטה: "...בית משפט זה אינו מהוה תחליף לרשויות התיכנון או תחליף לצוו ההריסה המנהלי. ההליך דכאן הוא הליך אזרחי לכל דבר ועניין, ובית המשפט רשאי ליתן צוים במסגרתו. כפי שנקבע בפס"ד החברה להגנת הטבע, על האנטרס הצבורי בכללותו מופקדות הרשויות אשר מטפלות בבנייה ללא היתר: "עם זאת, גם הפרט הנפגע זכאי לשמור על זכויותיו מפני פגיעה בהן, במסגרת הליכים אזרחיים". נקבע, כי בנסיבות החריגות, יש לתת צו עשה להריסה.

נטען כי עריית בני-ברק "הסכימה לבחון את השהייתם ואת הכשרת הבנייה תוך הקצאת השטח לעמותת המבקשת.." (סעיף 7 לבר"ע) למרות שהוצאו צוי הריסה מינהליים.

למען הסדר הטוב, אציין, כי לא כך נכתב במכתבו של עו"ד יונגר שצורף נספח ח' לבקשה.

המבקשת לא תמכה בקשתה בתצהיר ולא הגישה תצהיר בבית משפט קמא ונמנעה במכוון לחקור את המשיבה בבית המשפט קמא.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לתת רשות ערעור ולקבל הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) עקרונות היסוד בנוגע לשיקולים הנוגעים למתן סעד זמני והתערבות ערכאת ערעור בהחלטה הנוגעת לסעד זמני סוכמו על ידי כב' השופט כבוב בהחלטתו מיום 26.9.2023 ברע"א 6449/23 אמונה רוקח נ' תושבי נוב – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ ואח' בסעיפים 16-17: "16. הלכה היא עמנו כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטותיה בעניין סעדים זמניים, וכי התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות מעין אלה תהא שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם להכרעה בסעד הזמני השפעה ניכרת או בלתי הפיכה על זכויות הצדדים (ראו, מני רבים: רע"א 6307/21 זכאים נ' ביטן, פסקה 15 [פורסם בנבו] (10.11.2022) (להלן: עניין זכאים); רע"א 4491/22 יגאל ריאלטי בע"מ נ' מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, פסקה 16 [פורסם בנבו] (02.08.2022) (להלן: עניין יגאל ריאלטי); רע"א 5435/21 מועדון הפועל עימאד אכסאל נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פסקה 16 [פורסם בנבו] (08.08.2021) (להלן: עניין אכסאל); רע"א 4252/21 חברת דרדלוקס בע"מ נ' קדם, פסקה 12 [פורסם בנבו] (13.07.2021)......

ב) החלטת בית משפט קמא בנוגע למתן צווי מניעה זמניים מקובלת עלי במלואה הן מבחינת סיכויי תביעה לכאוריים והן מבחינת מאזן הנוחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל כך שהסעד של מתן צו עשה זמני יבוטל.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' הש' זיוון אלימי) מיום 17.1.24 במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לזימון עד. הנידרש לנדון המבקש הגיש כנגד המשיבים תביעה לתשלום פיצויים מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן- חוק הפלת"ד) בגין תאונת דרכים מיום 10.1.21 בהיותו הולך רגל (להלן- התאונה).

במסגרת חקירתו הנגדית של המבקש, הציג ב"כ המשיבים בפניו אסופת מסמכים רפואיים שהוכתרו בשם "רכוז נתונים" מטעם המרכז הסיעודי הגריאטרי בו שוהה המבקש (עמ' 223 לנספחי הבר"ע).

החלטת בית משפט קמא מיום 17.1.24 בהחלטתו מיום 17.1.24 קיבל בית משפט קמא את בקשת המבקש לצרוף קבלות ואולם דחה את בקשתו לזימון עד מטעם מוסד גל עד. בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי – "לו סבור היה התובע שיש בעדות שכזו כדי לתמוך בטענותיו לגבי מצבו התיפקודי, היה עליו להזמינו לעדות עובר לישיבת ההוכחות, בדיוק כפי שבקש לצרף את תצהירו של מטפלו.

סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) העוסק בסמכות לזמן עדים קובע כדלקמן - (א) מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לענין; והוא, כשאין הוראה אחרת בפקודה זו. (ב) בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת" ואם כן, עניין זמונם של עדים נשען על שני נדבכים עקריים – האחד, הרלוואנטיות של העדות להליך וקבילותה, היינו ככל שעדות אינה נצרכת לעניין המתברר מכל סיבה שהיא, הרי שאין מקום לזמן העד (הבלתי נחוץ) למתן עדותו.

ודוק, אפשר שהמבקש היה מוותר על זמונו של העד המבוקש מלכתחילה ואולם מעת שהמשיבים צרפו, קודם לתחילת ישיבת ההוכחות, תעוד רב אשר לא צורף מלכתחילה כחלק מראיותיהם, ובתיעוד הנזכר צוינו לכאורה פרטים הנוגעים לעצמאותו של המבקש ויכולתו הפיזית להתנייד ולהתלבש, דברים העומדים, לכאורה, בסתירה לחוות דעת מומחה בית המשפט, רשאי המבקש לזמן לעדות מי מבין עורכי המסמכים או זה המכיר את היתנהלותו היומיומית של המבקש על מנת להיתמודד עם הנטען.

...

בהינתן, כאמור, כי אף התקנות מדגישות את גילוי האמת כתכלית העומדת בראש מעשה השפיטה, ובשים לב לכך כי מדובר בעדות שיש בה להשליך על קביעת בית המשפט כפי שפורט לעיל, במיוחד לאור נסיבותיו של המבקש, הרי שהיה ראוי להעתר למבוקש.

יתר על כן, גם אם הייתה מצורפת תעודת עובד ציבור למסמכים, הרי שמדובר בעדות ראשית בלבד, ויש למבקש זכות חקירה שכנגד לעובד הציבור אם דרש זאת ועל בית המשפט להיעתר לדרישתו כאמור בסע' 26 לפקודת הראיות.

סוף דבר הבקשה מתקבלת ויותר זימון העד שעדותו התבקשה על ידי המבקש.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט עדי הדר) מיום 18.4.2023 בת"צ 52119-04-22 ולפיה התקבלה בקשת המשיב (להלן גם: "מבקש האישור") לאשר תובענה כייצוגית בגין משלוח הודעות בנגוד לחוק התיקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב – 19892 (להלן: "חוק התיקשורת").

בית משפט הורה רק על הוצאת נספח 4 וכתב "בנוסף לכך, ממילא בעת השמעת הסיכומים. לאחר חקירות המצהירים, יהיה בידי מועדון הכדורסל לשכנע ביהמ"ש בדבר נכונות הטענות גם לגבי (במקור נכתב – גבע – א.כ.), העדר תשתית עובדתית למי מהטענות" (סעיף 4 להחלטה).

...

יחד עם זאת, אני סבורה, שהעניינים הניהוליים – דיוניים שציינתי לעיל, אין בהם כדי לשנות את התוצאה האופרטיבית.

לפיכך, לא מצאתי כי יש הצדקה להתערבות ערכאת ערעור בתוכן ההחלטה ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת א' קרץ), מיום 30.4.24, בה נדחתה בקשת המבקשים לבטל צוי הריסה ללא הרשעה, שניתנו במעמד צד אחד ביום 30.6.22.

בהמשך, הודיעו הצדדים בהסכמה לבית משפט קמא כי, לאחר שנחקרו המצהירים במסגרת עיכוב הבצוע, למעשה אין צורך לקיים דיון פרונטלי נוסף בבקשה לביטול הצוים לגופה.

המשיבה הדגישה כי הצוו הוצא כדין, לאחר שהמשיבה לא הצליחה לזהות את בעלי המבנים, בהיעדר שתוף פעולה בשני סיורים.

המשיבה טענה כי במישור העובדתי אין ממש בטענה לפיה ההצעה להתיישבות המשפחה המורחבת באבו קרינאת אינה ישימה, ובמישור המשפטי - השאלה בדבר איכות הפיתרון ההסדרתי אינו נתון לבקורת בית המשפט במסגרת זו. במסגרת ההחלטה, קיבל בית המשפט את טענת המשיבה לפיה יש לדחות את הבקשות על הסף, הן בשל העידר "זכות עמידה" והן בשל השהוי בהגשת הבקשה.

בית המשפט דחה הטענה לפיה מהמכתב "נספח 6 לבקשה" המתייחסת למשפחת אל ע'נאמי, עולה כי המשיבה ידעה את זהות המשתמשים במבנה.

...

במקרה כזה, כפי שציין בית משפט קמא, אכן הייתה חלה עליהם הלכת אמטיראת, והבקשה לא הייתה נדחית על הסף בהעדר זכות עמידה.

יתרה מכך, מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא כי עצם הרצון להביא לכך שאוכלוסייה רחבה תסדיר את מעמדה, לטובתה ולטובת כלל אזרחי המדינה, תוך שניתן לה דרך לעשות כן, מהווה נימוק מספיק לבקשת הרשות המוסמכת להרוס מבנים.

התוצאה: נוכח כל האמור – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.