בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום באשדוד בעניין צו הריסה

עסקינן באישום שלישי בגין אי ציות לצוו ההתאמה (אישום ראשון בגין אי ציות לצוו ההתאמה נדון ב-ת"פ 5363/1995; אישום שני בגין אי ציות לצוו ההתאמה נדון ב-ת"פ 8924/2011) האישום השני על פי עובדות כתב האישום, ביום 15.9.1998 נגזר דינו של הנאשם על ידי בית משפט זה ב-ת"פ 5363/1995 ובו, בין היתר, נצטווה להתאים תוספת בנייה בשטח של כ-233 מ"ר (המצויה בשכונת צור באהר בירושלים) להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 15.3.2000.

" (ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה אשדוד, סעיף ה(3) להחלטת כב' השופט אליקים רובינשטיין (1.1.2008)) "בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעבירות התיכנון והבניה הן עבירות המבטאות זילזול בחוק וברשויות, וכי בתי המשפט ימעלו בחובתם אם יתנו לבניה בלתי חוקית להיגרר כך שלא יושם קץ להפקרות" (רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל, סעיף 9 להחלטת כב' השופט סלים ג'ובראן (27.12.2015)) ביצוע עבירת בניה פוגע בתכליות דיני התיכנון והבניה המפורטות לעיל ונתפס בפסיקה כחמור.

בקשת רשות ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי - נדחתה (רע"פ 2464/15).

השלב השלישי: מיום 10.7.2012שקולי שקום ושיקולים של הגנה על שלום הציבורתיקון מס' 113 אין במקרה דנן שקולי שקום ושיקולים של הגנה על שלום הציבור אשר יש בהם כדי להצדיק חריגה ממיתחם העונש ההולם.ס"ח תשע"ב מס' 2330 מיום 10.7.2012 עמ' 104 (ה"ח 241) הערות טרם חתימה בשלב הסיכומים לעונש טען הסנגור לראשונה לגבי אי מתן התראה לנאשם טרם הגשת כתב האישום.

משדרשה המאשימה מימוש התחייבות כספית תקפה, בית המשפט חסר שיקול דעת בעיניין ועליו להורות כן. בגזר הדין שניתן בעיניינו של הנאשם 2 ביום 11.2.2020 ניתנה ארכה של שנה לבצוע צו ההתאמה בעיניין הבינוי מושא גזר הדין בתיק המקור 5363/95.

...

סבורני כי אין מקום לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט אשר ידון בעתיד בעניינו של הנאשם באמצעות הטלת התחייבות כאן, מה גם שאין קושי לבסס הטלת קנס כספי בסכומים ניכרים ביותר במקרה של אי ציות (על יסוד סעיף 246 לחוק וסעיפים 61(א)(4) ו-61(ג) לחוק העונשין).

התוצאה לאור כל האמור אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום 2.5.2021 לא יעבור הנאשם כל עבירה על דיני התכנון והבניה.

בית משפט השלום באשדוד צ"ה 24973-02-22 עריית אשדוד מחלקה משפטית נ' אלמוני תיק חצוני: מספר בקשה:9 בפני כבוד השופטת בכירה רבקה שורץ מבקשים עריית אשדוד מחלקה משפטית משיבים פלוני אלמוני החלטה

השיקול המנחה בבקשה לקבלת מידע הוא נוגע למבחן הרלוואנטיות לליבת המחלוקת, לליבת הדיון והמקרקעין מושא הדיון, כאשר זכות זו נובעת אף היא מהזיקה הקניינית שיש לאותו אדם שטוען כי הוא נפגע או עלול להפגע מהבקשה למתן צו הריסה.

יודגש , כי בית המשפט איננו ערכאת ערעור על החלטותיו.

ואולם, הטענה מועלית ללא ביסוס עובדתי ראייתי כלשהוא, ולבית המשפט הדן בבקשה לפי סעיף 239 לחוק, שהנו בית משפט שלום אין הסמכות העניינית לידון במחלוקת הנוגעת לבעלות במקרקעין.

בית המשפט לא יאפשר ליגרור את הדיון למחלוקת פוליטית בין מתפללים, שב"כ המשיבים מייצג לבין עמותה אחרת שציין - "חזון מאיר ובית ישראל" מה גם שהבקשה לפי סעיף 239 במקרה דנן הוגשה הואיל והמקרקעין מושא הבקשה לא רק שמצוי בבעלות הרשות המקומית של אשדוד אלא גם משום שהוא מפריע לקידום בניית מבנה ציבור שאושר לעמותת קדם מפעליו על פי היתר (מב/8) זה מכבר ולא לעמותת חזור מאיר ובית ישראל.

...

אם למי מהמשיבים היתה התנגדות בנושא זה או ביחס לייעוד שנקבע בתכנית המפורטת- שהיוותה תכנית איחוד וחלוקה של הקרקעות בהסכמת בלי הקרקע – ואושרה בסופו של דבר, לפני כ-17 שנים, נכון היה להעלותה בסמוך לאחר הפקדת התכנית – במועד הקבוע בחוק התכנון והבניה, בפני האכסניה המתאימה בהתאם להוראות החוק, זאת טרם אושרה ופורסמה ברשומות בשנת 2005.

סיכומו של דבר ב"כ המשיבים רשאי לעיין במסמכים שהוגשו לתיק (אחד המסמכים מב/10 נלקח ע"י ב"כ המשיבים במהלך הדיון ולא הושב לבית המשפט).

המבקש, עבריין בניה שדינו נגזר ביום 24.10.18, מבקש רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום באשדוד (מפי כב' השופט י' ליבליין) מיום 1.4.20 בה נדחתה בקשתו לדחות את מועד ביצוע צו ההריסה שניתן במסגרת גזר הדין (וכן על ההחלטה מיום 27.4.20 לדחות בקשה לעיון מחדש).

תמיהה משמעותית נוספת הייתה שהטענות המהותיות היחידות שאולי יכולות היו בדוחק לשכנע בדבר הארכת מועד (לפחות לפי הדין הישן) נובעות מאירועים שארעו לאחר החלטות בית משפט השלום, כך שהדרך הנכונה להביא לידי ביטוי את סכוייהם המעטים להצלחה, היא בפנייה חוזרת לערכאת הדיון בטענה לשינוי נסיבות, ולא בבקשת רשות ערעור.

מבחינת הנימוקים לדחיית הבקשה לגבי ההחלטה העיקרית של בית משפט קמא, מיום 1.4.20, הרי שהיא עצמה נכונה ומנומקת היטב, כדרכו של השופט ליבליין.

...

יש לשער כי לו הוצג תצהיר המשקף נתון זה לפני בית משפט קמא, כלל לא הייתה מתבקשת תשובת המדינה והבקשה הייתה נדחית על הסף.

מציאות עבריינית זו כלל אינה מטרידה אותו, באשר הוא פעם אחר פעם חדל מהגשת בקשות ארכה במועד, וכאשר בקשתו נדחית, עבריין הבניה משתהה עוד שבועות ארוכים מאוד בהגשת בקשה למתן רשות ערעור.

נוכח כל השיקולים האמורים – במרכזם העדר סמכות ליתן הסעד המבוקש - הבקשה למתן רשות ערעור נדחית לגופה, ללא צורך בתשובת המשיבה.

בקשה למתן רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט ע' דרויאן-גמליאל) בעתפ"ב 35719-02-23 מימים 15.02.2023 ו-20.02.2023, בגדרן נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי.

ביום 15.02.2023, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לדחות את הבקשה לביטול הצוו – ודיון בעירעור נקבע ליום 25.06.2023.

הלכה היא, כי בקשה למתן רשות ערעור ב"גילגול השלישי" שמורה למקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או בנסיבות המקימות חשש לעיוות דין, או אי צדק חמור שניגרם למבקש (רע"פ 760/23 אזולאי נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה אשדוד, פסקה 10 (21.02.2023)).

אשר לטענות המבקש הנוגעות להחלטת בית משפט השלום לדחות על הסף את בקשתו לביטול הצוו – אלה יישמעו בפירוט בעירעור, והמבקש יזכה ליומו בבית משפט.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתשובה מאת המשיבה.

ודוק, הגשת בקשה לסעד ארעי בשיהוי, כשלעצמה, שומטת את הקרקע תחת כובד הטיעון בדבר דחיפות מתן הסעד המבוקש – וגם מן הטעם הזה, איני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשה (רע"פ 2250/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (01.05.2022)).

הבקשה נדחית אפוא, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בצידה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני כב' סגן הנשיאה, השופט אריאל ואגו – אב"ד כב' השופטת גאולה לוין כב' השופט יעקב דנינו ע"א 45476-05-23 המערערת מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל ע"י ב"כ עוה"ד תהילה שמשון ועו"ד איתי בראל המשיבים 1. מאיר זבאן 2. 2. סיגלית זבאן ע"י ב"כ עוה"ד אוהד חן פסק דין

כב' השופט יעקב דנינו לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת עדי אייזדורפר), מיום 13.3.2023, בע"א 45476-05-23, במסגרתו קבע בית המשפט, בין היתר, כי יש לחייב את המשיבים 3-2 (להלן: "המשיבים") ברווח יזמי בגין חלק מהשימושים המפורטים בכתב התביעה, למעט מחסן ששמש לקיום פעילות גמ"ח והפעלת בית כנסת ולמעט שלוש יחידות דיור בשטח כולל של כ-45 מ"ר כמפורט בסעיף 8(א) לכתב התביעה.

בהתאם לכך, ובשים לב לחוות הדעת השמאית שצורפה לכתב התביעה, הערוכה על ידי מר אברם גלעד, בגין השימושים שנערכו במקרקעין מיום 1.1.2015 ועד ליום 31.3.2017, נתבקש בית המשפט להורות על חיוב המשיבים בסך 309,626 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין מיום עריכת התחשיב עד למועד הפסקת השימושים החורגים.

בהחלטת בית משפט קמא מיום 22.5.2018, הורה כב' השופט עידו רוזין על איחוד הדיון בכל התובענות בבית משפט השלום באשדוד.

בית המשפט ציין כי מאחר שלהבנתו קיים אופק תיכנוני להסדרת השמוש במבנה המחסן המשמש לפעילות גמ"ח ובית כנסת, צו ההריסה בכל הנוגע למבנה זה ייכנס לתוקף ביום 25.9.2024, אלא אם יוסדר השמוש במבנה במועד מוקדם יותר.

...

בנסיבות אלה, לא היה מקום לחיובם ברווח יזמי, ובדין הגיע בית משפט קמא למסקנה זו. אשר לשאלת החיוב ברווח יזמי בגין שלוש יחידות הדיור למגורים, נקבע כי הרווח היזמי נולד בעקבות הקווים המנחים של השמאי הממשלתי הראשי.

בית המשפט העליון קבע כי ניתוח הוראת סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, מחייב מסקנה כי מי שהרוויח משימוש שעשה בקרקע, בניגוד לייעוד התכנוני ובלא היתר כדין, ראוי כי ישלם על כך לבעל הקרקע, אף אם איננו יודעים מבחינה תכנונית מה היה בידי בעל הזכויות בקרקע לעשות בקרקע בעת ההיא.

משכך, לא ניתן לגבש מסקנה ביחס להיקף הפטור, אם בכלל, בעניין חיוב המשיבים בתשלום רווח יזמי בגין השימוש במחסן לטובת פעילות גמ"ח ובית כנסת.

בהינתן כי לא הובאו ראיות בבית משפט קמא ביחס להיקף השימוש שלפי הנטען בוצע במחסן במשך תקופה קצובה בלבד מדי שנה ולטיבו של השימוש, סבורני כי יש מקום להשיב את הדיון לבית משפט קמא על מנת שייתן דעתו לטענות הצדדים בעניין זה וישקול כחוכמתו בעניין היקף הפטור ביחס למחסן המשמש לגמ"ח ולבית כנסת.