בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל גזר דין שניתן בהיעדר

]השופטת י' וילנר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגן הנשיא ש' שוחט והשופטים ע' רביד ונ' שילה) בעמ"ש 61566-03-22 מיום 15.1.2023, שבגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטה ועל פסק-דין של בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב – יפו (החלטת השופט א' בן ארי ז"ל בתמ"ש 34947-11-09 מיום 18.4.2012; ופסק דין של השופטת ו' שביט פינקלשטיין בתלה"מ 22662-03-19 מיום 10.2.2022), שבמסגרתם נקבע כי המשיב רכש 7% מזכויות הבעלות בדירה שרשומה על-שם המבקשת.

מנגד, המבקשת היתכחשה לקיומו של הסכם המכר הנטען, וטענה כי התשלומים החודשיים הועברו על-ידי המשיב במסגרת הסכמות של הצדדים בנוגע למזונות הקטין, עלויות הטיפול בו והוצאות מדור, וכן בשל עצם מגורי המשיב בדירה, על כל הנגזר מכך.

לטענתה, הצדדים לא העלו טענות בנושא, ואף לא הוכרו כידועים בציבור; ובכל אופן, המשיב לא טען בשום שלב לשיתוף בדירה, אלא לקיומו של הסכם לרכישת זכויות בה. לנוכח האמור, המבקשת עותרת לביטול קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה למשיב זכויות בעלות בשיעור של 7% מהזכויות בדירה.

המשיב מדגיש כי בשום שלב לא טען לשיתוף בדירה מכוח חזקת השתוף, וכי בית המשפט המחוזי לא הסתמך בהכרעתו על היות הצדדים ידועים בציבור.

לפיכך, החלטתי לידון בבקשת רשות העירעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה, מכוח סמכותי לפני תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בעינייני מישפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לעינייני מישפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

בתוך כך, לנוכח החשיבות שמייחס כאמור המחוקק לעיסקאות במקרקעין, דרישת הכתב נועדה להשיג ודאות באשר לתוכנן של עיסקאות כאלה: "אחת המטרות החשובות של דרישת הכתב בעיסקת מקרקעין היא להשיג ודאות [...] ולמנוע התדיינויות סביב תוכנם של הסכמי מכר במקרקעין – הסכמים שיש בהם בדרך-כלל חשיבות רבה לצדדים המתקשרים. היתדיינות כזו אינה רק גוזלת מזמנו של בית-המשפט ועולה לצדדים במשאבים רבים; חשוב מכך – היא טומנת בחובה פוטנציאל לטעויות של בית-המשפט בשל העובדה שמטבע הדברים קיים קושי לרדת לחקר האמת בהעדר ראיות חד-משמעיות כגון מיסמך כתוב" (ע"א 2143/00 לוין נ' שולר, פ"ד נז(3) 193, 201-200 (2003)).

...

בסך-הכל, במהלך התקופה שבין חודש מאי 2005 לחודש מרץ 2008 העביר המשיב למערערת סכומים המצטברים לסך של 349,091 ש"ח. בחודש נובמבר 2009 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה רכושית נגד המבקשת, שבמסגרתה טען כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר בעל-פה, שלפיו המשיב ישלם לתקופה מסוימת את תשלומי המשכנתא שנטלה המבקשת, וכן יישא בעלות של שיפוצים שנערכו בבניין שבו נמצאת הדירה, ובתמורה ירכוש זכויות בדירה.

אם כן, משאין בענייננו מסמך בכתב, אשר מסדיר את הסכם המכר הנטען בדירה, ומשלא קמה בנסיבות דנן "זעקת הגינות" כאמור – המסקנה היא כי אין בענייננו הסכם בעל תוקף משפטי, שמכוחו רכש המשיב זכויות בדירת המערערת.

מעבר להסתמכות על פניית הצדדים ליועצת הפיננסית, קביעת הממצא העובדתי האמור הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט לענייני משפחה ממכלול הראיות והעדויות שנשמעו בהליך.

לפיכך, ובהינתן שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, לא כל שכן במסגרת דיון ב"גלגול שלישי" (ראו, מני רבים: בע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית, פס' י"ז (23.6.2009)); וכי הכלל האמור מקבל משנה תוקף, כאשר הקביעה העובדתית הנדונה הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית מעדים (ראו, מני רבים: רע"א 2324/07 ברנס נ' לבדנסקי, פס' ז' (17.12.2007)) – הרי שלא ראיתי להתערב בקביעה העובדתית בדבר קיומו של ההסכם שבעל-פה. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, במובן זה שתבוטל הקביעה שלפיה המשיב רכש 7% מהזכויות בדירה.

בבית המשפט העליון רע"א 7127/22 לפני: כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המבקשים: 1. טארק עבד אלחי 2. מהא עבד אלחי נ ג ד המשיבים: 1. צאלח מנסור 2. טארק עבד אלחי סטונאות בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 5271-04-22 שניתנה ביום 6.9.2022 על ידי כבוד השופט ר' אמיר בשם המבקשים: עו"ד אלעד לוי, עו"ד יוליה אפשטיין בשם המשיב 1: עו"ד מוחמד גרה ][]פסק-דין

מכאן בקשת רשות העירעור שלפניי, המכוונת נגד ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין, ונגד ההחלטות הדוחות את הבקשה לעיון מחדש ואת הבקשה לעיכוב ביצוע.

בהתאם, בפסיקה ניכרת גישה ליבראלית בכל הנוגע לבקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, ולפיה בית המשפט ייעתר, בדרך כלל, לבקשות אלה, וזאת תוך "ריפוי" הנזק שניגרם לבעל הדין שכנגד או לאנטרס הצבורי באמצעות פסיקת הוצאות, כסנקציה מידתית יותר (ראו: רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלביזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43, 48-47 (2001); עניין עובדיה, בפיסקה 12; עניין עיסא, בפיסקה 3).

במצב דברים זה, לא מן הנמנע כי ייקבע כי החברה חייבת סכום נמוך מן הנטען, בעוד שהמבקשים, שחובם נגזר מחוב החברה, חויבו במלוא החוב הנטען (השוו: ע"א 2742/90 אהרונוב נ' עיזבון המנוח אהרונוב, פ"ד מה(3) 159, 167-166(1991)).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה על נספחיהן, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

כפי שיפורט להלן, הנני סבורה כי יש לקבל את הערעור באופן שפסק הדין שניתן בהיעדר הגנה יבוטל, בכפוף לחיוב המבקשים בתשלום הוצאות המשיב.

אשר על כן, הערעור מתקבל בכפוף לאמור לעיל.

בבית המשפט העליון רע"א 258/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשים: 1. עבלה גאוי 2. מוחמד עותמאן גאוי 3. אמאני גאוי 4. מועתסם גאוי נ ג ד המשיבה: הימנותא בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.11.2022 בע"א 11697-11-22 שניתנה על-ידי כבוד השופט א' סלע בשם המבקשים: עו"ד מוהנד ג'בארה בשם המשיבה: עו"ד אברהם משה סגל ][]החלטה

ביני לביני, ביום 23.12.2022, ניתן גזר הדין בהליכי התיכנון והבניה, שבגדרו הורה בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט ע' טאוסיג) למבקשת "להתאים את כלל הבינוי המפורט בכתבי האישום ובתרשימים המצורפים להם להיתרי הבניה החלים במקרקעין, לרבות בדרך של הריסה". כמו כן נקבע, כי "הצוו ייכנס לתוקפו בתוך שלושה חודשים מיום פסק הדין – ביום 23.3.2023", תוך שצוין כי "מועד זה ניתן לפנים משורת הדין, נוכח העידר ההוכחה בדבר התכנות הכשרת הבנייה, ונוכח העיכובים המרובים בתיק – שחלק נכבד מהם נגרם [...] מהתנהלות [המבקשת]". חרף העובדה שגזר הדין ניתן למעלה משבועיים-ימים בטרם הוגשה הבקשה שלפנַי, נימנעו המבקשים מכל אזכור שלו בבקשתם.

אכן, פסק הדין של בית משפט השלום כולל, בין היתר, הוראה שלפיה על המבקשים להרוס את תוספות הבניה; מטבע הדברים, הוראה זו טומנת בחובה פגיעה לא מבוטלת בהם.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה שניתנה לה, על נספחיהן, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור – נדחית בזאת; הצו הארעי מיום 11.1.2023 – מבוטל.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 1492/23 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני 3. פלוני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לנוער בתפ"ח 47874-05-12 מיום 2.3.2022 שניתנה על ידי כב' השופטת, סגנית הנשיאה ל' ברודי בשם המבקש: עו"ד איתן להמו בשם המשיבה 1: עו"ד איתן סיאני בשם המשיבים 3-2: בעצמם ][]החלטה

] לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לנוער (כב' סגנית הנשיאה, השופטת ל' ברודי) מיום 2.3.2022 בתפ"ח 47874-05-12, בה דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לדחות או לפרוס את תשלום הפיצויים שהושתו עליו במסגרת גזר דינו, וכן לבטל את תוספת הפיגורים.

המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה על הכרעת הדין ועל גזר הדין, בו העלה בין היתר טענות לעניין גובה הפצוי שהושת עליו.

לשיטתה, היתנהלות המבקש מלמדת על העדר לקיחת אחריות על מעשיו ועל חוסר תום לב. עוד נטען כי אי-תשלום הפצוי, ובכלל זה תוספת הפיגורים, מהוה פגיעה ממשית בגזר הדין החלוט של בית המשפט.

...

אלא שקבלת טענה מעין זו הייתה מובילה למסקנה גורפת ומרחיקת לכת לפיה כל אדם שביצע עבירה חמורה בגיל צעיר והושת עליו עונש מאסר ארוך – יהיה פטור מתשלום תוספת הפיגורים.

גם לגופו של עניין, אני סבורה כי אין בסיס לטענה זו. קריאת הסעיף מלמדת כי ההגבלה הקבועה בו חלה על בית המשפט הגוזר את דינו של הנאשם, בבואו לקבוע את גובה הפיצוי שיוטל עליו.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון רע"ב 7687/23 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקש: אריאל יפתחוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בעת"א 36279-08-23 מיום 24.08.2023 שניתנה על-ידי כבוד השופט א' סלע בשם המבקש: עו"ד מיטל לרנר; עו"ד ראובן לרנר ][]החלטה

במסגרתה, נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת הממונה על עבודות השרות (להלן: הממונה), המורה על הפסקה מינהלית של עבודות השרות שנגזרו על המבקש, ועל ריצוי יתרת עונשו בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח.

בנוסף, נקבע כי זכותו של המבקש לייצוג בשימוע הייתה ידועה לו הן בזימון הן במהלכו – וכי אין בהעדרו של ייצוג על-ידי עורך-דין כדי לבטל את השימוע מניה וביה.

...

המבקש עתר על החלטת הממונה, וטען כי ביום 29.06.2023 נפצע בתאונת דרכים ונגרמו לו חבלות בגוף, וכי השימוע שבוצע לו נעשה מבלי שהוא היה מיוצג על-ידי עורך דין, ובכך נפגעה זכותו החוקתית ויש לקבוע, אפוא, כי לא התקיים לו שימוע כדין.

לאחר עיון, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

יתרה מכך, התרשמתי כי היעדר הייצוג לא פגע במבקש, שעה שטענותיו נטענו באופן מנומק, ולבסוף – על בסיס מכלול הנתונים הרלוונטי, נקבע כי אין בהן די. הבקשה נדחית אפוא.